וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כח, י)

"אלו תפילין שבראש" (ברכות ו)

כשמקיימים את הפסוק: "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז), כשמכירים ומפנימים שהקב"ה בכבודו ובעצמו קרוב אלינו ומשגיח עלינו – זוכים ליראת שמים, להנצל מכל חטא, כפי שאכן מסיים הפסוק: "כי מימיני בל אמוט".

אבל כשמחדדים את ההכרה הזו ומעמיקים בה, אפשר לזכות להרגשה כל-כך ברורה במציאות ה' ובהשגחתו עד שמתביישים ממנו על כל החטאים, דבר שהוא כמובן מעלה עליונה בתשובה, כמו שאמרו חז"ל: "כל העושה עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על כל עוונותיו" (בכורות יב ע"ב).

כך למשל בני ישראל בשעת מתן תורה זכו לדרגה הגבוהה הזאת, עד שנאמר עליהם: "למען תהיה יראתו על פניכם" – "זו בושה" (נדרים כ).

הצדיקים שזוכים לבושה שניכרת על פניהם – מי שמסתכל עליהם גם הוא זוכה לטעום משהו מן היראה הזו.

לכן נאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" ופירשו חז"ל: "אלו תפילין שבראש". שכן מצוות תפילין עוזרת להדבק בה' ולהשתעבד אליו, כפי שאנו אומרים בתפילה שלפני הנחת התפילין, עד שזוכים לבושה שניכרת על הפנים, כך שאפילו הגוים שרואים את הפנים הקדושות האלה זוכים גם הם למשהו מן היראה הזו – "ויראו ממך".

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א, לח)