מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל (בראשית מט כד)

לכל יהודי יש ניצוץ מיוחד שבכוחו 'להדליק' אחרים ולגרום להם שיתקרבו לעבודת השם, אלא שעליו להיות חרוץ דיו כדי ללבות את הניצוץ הזה שבו כך שיוכל לְזַכוֹת בה גם את זולתו.

זה מרומז במילים: "משם רועה אבן ישראל" – סופי תיבות 'נמלה'. לאמור, שהזכות להיות רועה–מנהיג לעם ישראל תלויה בחריצות הנלמדת מהנמלה, כמו שכתוב "לך אל נמלה עצל" (משלי ו, ו).

(עפ"י חיי מוהר"ן עז וליקו"מ ח"א נו)

בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי (שם מח, כב)

– בצלותי ובבעותי (תרגום אונקלוס)

הנשק של היהודי הוא רק תפילה ותחנונים לקב"ה, כמו שכתוב: "לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני… באלוקים הללנו כל היום" (תהילים מד, ז).

מלחמת היצר קשה וכבדה מאד, כמו שאמרו חז"ל: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום… ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" (סוכה נב ע"ב). יש אמנם הרבה עצות כנגד היצר, אבל לדאבוננו גם את העצות בעצמן קשה מאד לקיים, אבל התפילה מסייעת בכל מקום ובכל מצב להלחם באויב המר הזה, ביצר הרע.

זה שאמר יעקב: "בחרבי ובקשתי" ופירש אונקלוס: בצלותי ובבעותי. כלומר, בתפילתי ובבקשתי. כאמור, שעיקר הנשק של האיש הישראלי הוא התפילה.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א ב)

שִׂכֵּל אֶת יָדָיו (שם מח, יד)

הקב"ה נותן לכל אחד ואחד כרצונו וכמבוקשו, כמו שכתוב: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" (תהילים קמה, טז). מי ששאיפותיו מצטמצמות בתחום החומרי – לא יקבל יותר מכך, אבל מי ששואף להישגים רוחניים, יכול לקבל שפע של שכל שיפתור דרך אגב גם את בעיותיו החומריות, כמו שאמרו חז"ל: "דעת קנית – מה חסרת?!" (מדרש רבה, ויקרא א, ו), כי כל מחסור חומרי בא בעטיו של מחסור רוחני, כמו שאמרו חז"ל: "שהרעותי את מעשי – וקיפחתי את פרנסתי" (קידושין פב ע"ב).

רעיון זה נרמז בברכתו של יעקב לאפרים ומנשה: "שיכל את ידיו" – הכניס בהם שכל שעל ידו יבואו עליהם ממילא כל הברכות.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן כד)