אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה (דברים א, א)

"לפי שהן דברי תוכחות… סתם הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל" (רש"י)

תוכחה היא אומנם דבר גדול, והיא מצווה המוטלת על כל אדם הרואה שחברו שאינו מתנהג כשורה, ככתוב: "הוכיח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט) – אף על פי כן, לא כל אחד ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא בדורו: "תמה אני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח" (ערכין טז ע"ב).

זאת משום שכאשר מוכיחים אדם ומזכירים לו את מעשיו הלא-טובים, אפשר לקלקל אותו, יותר מאשר להועיל לו.

שכן, המעשים הרעים, מסביר רבינו, מעלים 'ריח רע' שמחליש את הנשמה שנהנית מריח טוב, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מג ע"ב). כך שהמוכיח עלול רק לייאש את חברו ולהביאו לקלקולים גדולים יותר.

רק צדיקים יודעים להוכיח כך שיתעורר הטוב שבאדם, שיתגבר ויתחזק. שכן הם מזכירים את הרע של האדם רק ברמז, כך שתוכחתם גורמת לאדם להכיר במעלת נשמתו כיהודי ולהבין שיש לו הכוח לצאת מהרגליו הרעים ולשוב בתשובה שלמה.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ח)