לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד (ויקרא כה, מט)

יש שתי דרגות בעבודת השם – עבד ובן. עבד הוא מי שאומנם עובד את השם בכל כוחו, מקיים את כל המצוות ונזהר מכל העבירות, אבל בעצם הוא רוצה עדיין את העולם הזה ואת תענוגותיו, אלא שהוא מכריח את עצמו ומשבר את רצונותיו, ומשקיע את כולו בעבודת השם.

דרגה זו היא אומנם חשובה ויקרה, ואשרי מי שעובד את השם גם כך, אלא שיש דרגה גבוהה עוד יותר, והיא דרגת ה'בן'. המדובר ביהודי שכל כך מתאמץ ומשקיע בעבודת השם, עד שאפילו הגוף שלו הזדכך, כך שאין לו שום רצון אחר בעולם מלבד רצון השם. אצלו כל התורה והמצוות אינן נחשבות כעבדוּת, כי אדרבה – זה כל תענוגו ושמחתו.

ברור שתחילת עבודתנו את השם היא רק באופן הראשון, כעבד, אלא שעלינו להתרגל לשמוח בקיום המצוות ובעבודת השם עד שכל הרצון שלנו יהיה בעיקר לתורה ולמצוות, כפי שציוו לנו חז"ל: "'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך' – בשני יצריך" (ברכות נד). היינו, שלא יעבוד אדם את השם רק ביצר הטוב שלו, בעוד שיצרו הרע עדיין משתוקק לרע, אלא יכוון את כל רצונותיו לעבודתו יתברך.

(עפ"י ליקוטי הלכות, ברכת השחר ג, יח–יט)

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה (שם כה ו)

כל הברכות וההשפעות, הן ברוחניות והן בגשמיות, מגיעות משבת קודש, כמו שכתוב: "כי היא מקור הברכה" (מתוך 'לכה דודי').

זה שכתוב: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" – לאמור, שכל השפע, מכל הסוגים ולכל המדריגות, מגיע על ידי שבת קודש.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א, נח)