וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ (שמות יג, יט)

משימה גדולה ניתנה לנו – להכין את עצמנו לעולם הנצחי. עלינו לזכור תמיד את המטרה הזו ולשאוף להשיגה בכל מעשינו, כמו שכתוב בתחילת ספר 'מסילת ישרים': "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולְמַה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".

לשם כך צריך אדם לשמור את עיניו, שלא להסתכל ולהתבונן בענייני העולם הזה יותר מכפי הצורך, ובוודאי שלא בדברים אסורים, כי לבו של האדם מושפע מאד ממראה עיניו, כמו שאמרו חז"ל "שוריינא דעינא בליבא תליא" [= מאור העינים תלוי בלב]. (ע"ז כח ע"ב), כך שכל הסתכלות בהבלי העולם, מוחקת מהלב את המטרה האמיתית שלשמה נבראנו.

זה שנאמר "ולזיכרון בין עיניך". לאמור, שכדי לזכות לזיכרון הזה של המטרה שלשמה באנו לעולם, עלינו לשמור על קדושתן של העיניים.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א נד)

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (שם יב, ב)

"נתקשה משה על מולד הלבנה… והראה לו הקב"ה… ואמר לו, כזה ראה וקדש" (רש"י)

בטרם כל עליה בעבודת ה' מוכרחה להיות ירידה מסוימת. שכן בכל עת שאדם מקדש עצמו מחדש הרי הוא כאילו נברא מחדש, כמו שכתוב (תהילים ב, ז): "אני היום ילדתיך" שלפי דברי הזוהר הקדוש זה נאמר על היכנסו של אדם לעול מצוות (שמות קא ע"א).

לכן מקדימה לעלייה הזו ירידה, כפי שלבריאה קדם התוהו והבוהו, וכפי שבכל יום מקדים הלילה את היום, כמו שנאמר "ויהי ערב ויהי בוקר".

בזמן יריד שורה בלבול ו'קטנות המוחין', ורק באמצעות האמונה שהיא מעל לשכל אפשר לעבור את הירידה ולעלות לשלב הבא.

זה גם עניינה של מצוות קידוש החודש, שלפני כל מולד חדש – שמסמל את עליית עם ישראל והתחזקותו – כפי שנאמר בקידוש לבנה "שהם עתידים להתחדש כמותה" – נעלמת הלבנה לגמרי מן העין.

עלינו 'לקדש' אפוא את החודש, כדי שגם אנחנו נזכה לעבור את כל הירידות והמשברים, כפי שהלבנה חוזרת ומתמלאת אחרי שנתמעטה.

זה ענינו של מאמר חז"ל שמשה רבינו נתקשה במולד הלבנה, שכן מצווה זו מרמזת על ההתגברות בעת ירידה, שהיא לפעמים קשה עד מאד וזקוקים לסיוע משמים, כפי שהראה הקב"ה למשה: כזה ראה וקדש.

(עפ"י ליקוטי הלכות, מנחה ד, ד)