יסוד התפילה – יראת ה'

ככל שמתחזקים ביראת שמים, כך התפילה שלימה יותר ומקובלת יותר. שהרי התפילה היא במקום קרבן, כמו שאמרו חכמינו: תפילות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כו ע"ב), ואילו על המקריב קרבן נאמר: "כל אשר בו מום לא יקרב" (ויקרא, כא) כלומר, שכהן בעל מום פסול מלהקריב קרבנות.

כך גם המתפלל צריך לסלק את המומים והפגמים מעצמו, כדי שהגוף לא יתנגד ולא יילחם בנשמה, אלא ייכנע אליה ויהיה משועבד לה, או אז התפילה תהיה שלמה בכל הגוף ובכל הנפש.

החטאים, כמובן, הם אלה שגורמים למומים הללו ולסכסוך הזה שבין הנפש והגוף, כפי שאמר דוד המלך: "אין שלום בעצמי מפני חטאתי" (תהלים, לח). אולם, כשמתחזקים ביראת שמים ניתן לתקן את המומים, באשר הירא את ה' מכניע את גופו שמשתעבד לרצונה של הנשמה בלבד, כמבואר בזוהר: "באתרא דאית דחילא – תמן תשכח שלימתא" [= במקום שיש יראה – שם תמָצֵא השלימות], כמו שנאמר: "כי אין מחסור ליראיו" (תהלים, לד. זוהר יתרו, עט ע"א).

הרי שככל שנתחזק ונתגבר במידת היראה, תהיה תפילתנו מקובלת ומרוצה יותר, כפי שאמר שלמה המלך: "אשה יראת ה' היא תתהלל". לאמור, יראת ה' היא המביאה לידי תהילה זו תפילה.

(ליקו"מ ח"א, יד)

בימי החגים נשפע שפע של יראת שמים, כי בכל אחד מהם נעשו לנו נסים נוראים, בפסח יציאת מצרים, בשבועת קבלת התורה בסוכות ענני הכבוד שכל אחד מהם כולל בתוכו נסים אותות ומופתים, שמוכיחים קבל העולם כולו שיש בורא ומנהיג לעולם שמושל בכל כרצונו, כך שכל מועד טומן בחובו את הסגולה הזו להכריז שיש בורא לעולם ורק ממנו יש להתיירא ואותו לעבוד, לכן המועדים מכונים מקראי קודש (ויקרא כג) כי כולם קדושים ומכריזים את "הקודש" דהיינו שהעולם איננו חולין ואקראי אלא "קדוש" שמכוון ומונהג כולו כרצונו של הקדוש ברוך ולכבודו יתברך וזו השמחה הגדולה שנצטווינו בחגים כי כשיודעים ומכירים שהכל ממנו יתברך אין שום צער ואין שמחה גדולה מזו.

(ליקו"מ ח"ב ד)