עת לשמוח

כ״ז בסיון תשע״ט

כשנכנס פעם תלמידו המובהק של מוהרנ׳׳ת, ר׳ נחמן מטולטשין, לבית המדרש ביום תענית אסתר לפני מנחה היו פניו כשל פורים, נפנה אליו מוהרנ"ת ואמר לו: עדיין יש לנו מנחה להתפלל, עוד מעט יזעקו "כי בצרה גדולה אנחנו"… לקט שיחות וסיפורים מרבינו הקדוש ותלמידיו (בסוד שיח)

גיחוכו של עולם

שחוק בקע פעם מפיהם של אותם שני אילנות גדולים, רבי נתן ורבי נפתלי, בחירי תלמידיו של רבינו ז"ל, בעיצומה של שיחת חברים רצינית בענייני עבודת השי"ת.

על מה ולמה?

— על "עולם גולם" הרדוף אחר תאוות של שטות וסכלות. הבל הבלים שאין בו ממש; על תעתועי בני אדם ולהיטותם אחרי פתיונות שוא ומהתלות מדוחים.

שני הצדיקים, שכל העולם כולו לא עלה אצלם כהרף עין, שוחחו בענין, ובאו לידי לעג גדול וצחוקם נמשך זמן מרובה – – –

שושנת יעקב

שני ניגונים על הפיוט 'שושנת יעקב' ישנם בברסלב, בהם משתפכים כיסופים אדירים לתכלית המקווה: להודיע… להודיע… להודיע… שכל קוויך, לא יבושו, ולא יכלמו… ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך… ולא יכלמו לנצח…

שני הניגונים מיוחסים לאחד מגדולי תלמידיו של רבי נתן, ר׳ מאיר לייב בלכר ז"ל, שהיה רבו בתורת הנגלה של הגאון החסיד ר׳ אברהם ב"ר נחמן בעל מחבר ספר ביאור הליקוטים ועוד.

מילי דשטותא

עצות רבות נתן רבינו על השמחה, שאין כמותה מועילה לעבודת השי"ת, על עצה אחת שצדיקים בכל הדורות השתמשו בה המליץ רבינו – מילי דשטותא, באמרו: "כפי הנראה, אי אפשר לבוא לשמחה, כי אם על ידי… עניני צחוק ושטות וכו'".

ידעו חסידים ואנשי מעשה שזהו אחד מן הדברים שניתנו לשיעורין וכי יש לדעת איך וכמה ואימתי להשתמש בעצה זו, ראו מעשה וסיפרו מפה לאוזן:

שניים מחשובי חסידי ברסלב בדרכם לאומן, בליל "זכור ברית" של ערב ראש השנה, ישבו יחדיו בפונדק דרכים אחד כדי להנפש מטורח הדרך, השגיח אחד בפני חברו וראה שרציניים הם יותר מדי ממוראו של יום וכמעט גובלים בעצבות, ביקש להפיג קמעא מכובד האווירה נטל פיסת מה והשליכה לעברו… ומיד כיסתה שמחה את פני הצדיקים.

עת לשמוח

השמחה המיוחדת השוררת אצל אנ"ש בפורים מהולה בסממנים של יראה ועבודת ה', אף מסוייגת היא מלפניה ומלאחריה.

כך מספרים שכשנכנס פעם תלמידו המובהק של מוהרנ׳׳ת, ר׳ נחמן מטולטשין, לבית המדרש ביום תענית אסתר לפני מנחה היו פניו כשל פורים, נפנה אליו מוהרנ"ת ואמר לו: עדיין יש לנו מנחה להתפלל, עוד מעט יזעקו "כי בצרה גדולה אנחנו"…

לא לצחוק…

ר׳ הרשלי מאוסטרופולי איש חסיד היה, ירא ושלם, הוא ראה מתפקידו לשמח את צדיקי דורו ובפרט את ר׳ ברוך ממז'בוז׳ זצ"ל, דוד רבינו, שקירבו אליו במיוחד כדי שיבדחו בכל עת.

אף על פי כן, כשבא פעם לרבינו מוהר"ן זיע"א, ציווה רבינו לאנשיו לא לצחוק לבדיחותיו… אנ"ש לא שאלו לטעמו של דבר וקיימו הזהרתו כשלימות, ראה ר' הרשלי שאין צוחקים לדבריו והשתומם, הוסיף לבדח אך לשוא, משראה רבינו שדעתו נחלשת עליו, עשה תנועה של חיוך – ותו לא.

שלשה תנאים לבדיחה

בשוחחו פעם על אמירת בדיחות, ענה רבינו ואמר: שלשה תנאים לבדיחה [כדי שתהיה על טהרת הקודש ולא יהיה באמירת משום עבירה על ההלכה וקלות ראש]: א) שהאומרה לא יצחק על עצמו ב) שלא יצחק על זולתו ג) שלא יהיה בה ניבול פה, וסיים: עכשיו אמרו בדיחות… (כאומר: במסגרת תנאים אלו, כבר לא יוותרו לכם בדיחות לומר…)

יי"ש שאין בו בדי חלוקה

הרבה יין נהוג בקרב אנ"ש לשתות בפורים – 'חייב איניש לבסומי' כפשוטו, בלי פירושים. מאידך, הקפידו בברסלב בשאר ימות השנה, ואף בשבתות וימים טובים, לא לשתות משקה משכר, כי אם מקצת מן המקצת.

מסובים היו פעם תלמידי רבעו על שולחנו הטהור במועד, כבדם ביי"ש כנהוג, מזג לרבי נתן ולרבי נפתלי מעט בכוסית קטנה וביקשם שיתחלקו ביניהם… הבחינו ברמז, מלמל אחד מהם: יי"ש – מספיק מעט… נענה רבינו: יי"ש — רק מעט…

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support