עצבות מלאכותית

כ״ט בסיון תשע״ט

אפילו דברי שטות הם אמיתיים ביחס לעצבות, שכן העצבות היא יצירה שמובילה לחורבן עצמי, והשמחה ה'מלאכותית' באה מתוך ידיעה שהשמחה באמת קיימת שם, ואין כל פסול ביצירת דרך חדשה כדי להגיע אליה ולחוש אותה מהמקום בו אנו עומדים היום (משיבת נפש)

טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כד)

הרשעים על פי רוב הם מזמרים ניגונים של יללה ועצבות… שדרך בני אדם למשוך אל ניגונים הללו
(שם ח"א, רכו)

ישנה הבנה מוסכמת אצל בני אדם שהשמחה עדיפה על העצבות. כל אדם יכול לבחון על עצמו להיכן הוא הגיע בעזרת השמחה, ולאן הוא לא הגיע בעזרת העצבות. בכלל, עצם ההרגשה הרעה שמתלווה לעצב היא הסימן הגדול ביותר עד כמה שהיא הפך מציאות האדם, היפך החיים. כמה שזה נראה פשוט, מסתבר שאנחנו נוטים להתיידד הרבה עם העצבות ולא מגרשים אותה מאיתנו. לפעמים יש מין רצון שכזה לשקוע ברחמים עצמיים ולפרוט על הכאב. למרות שאנשים שמתמכרים לכאב נשמעים לנו חולניים, מסתבר שנטייה כזאת קיימת אצל כולנו – "טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות". זמנים רבים אנחנו מוצאים את עצמנו שרוים בעצבות בלי רצון גדול לשנות מצב זה. מה מונח בנטייה זו, ומה נוכל ללמוד מכך על עצמנו?

אם נתבונן קצת, נוכל לראות שגם העצבות מבטאת חיות בדרך מסוימת. אם לא היתה בנו הרגשה שחיים צריכים להיות טובים, לא היינו מרגישים שום חיסרון כשדברים שנראים לנו לא טובים מתרחשים. הרגשת חוסר יכולה לבוא רק אחרי שמושג השלמות קיים אצלנו. דווקא בדרך זו העצבות מעצימה את התחושה המלאה של החיות שאמורה להיות על ידי חידוד תחושת החיסרון. מה שרע בעצבות הוא, שהיא לא מעוררת אותנו לדרוש את החיים האמיתיים המלאים, אלא רוצה לשקוע בחיסרון ולנסות להרגיש רק דרכו חיים. בודאי שדרך זו מועדת לכישלון, בגלל שהיא נושאת בתוכה סתירה פנימית בין הרגשת המציאות השלמה והרצון לא לעשות דבר בנידון. אבל, בסופו של דבר זו דרך קלה ומהירה מאוד להרגיש חיות, שלא דורשת השקעה אמיתית. כאשר "פגעי ומקרי הזמן" הרבים עוברים עלינו, איננו מתאזרים בכוח להשלים ולתקן, וכך אנו "מושכים" את עצמו לדרך זולה וזמינה יותר, שטעמה מר בהתאם – עצבות ומרה שחורה.

אם כך, נמצא שהבחירה בין עצבות לשמחה היא לא שאלה האם אנו מוכנים לשנות את מצב הרוח שלנו. ההרגשה של החיים היא הנחת היסוד; שאלת הבחירה היא האם להתפתות לאשליה שקרית שמתגלה בה רק בבואה של חיים, או לקום ולגלות את החיים האמיתיים. המחשבה שבכאב מונחת אמת גדולה והשמחה דורשת מאיתנו לעופף ולא לחיות במציאות, היא השקר הגדול של העצבות. העצבות היא זאת שמנסה להראות כמה אכפת לה בשעה שהיא בורחת מכל רצון לעשות ולתקן. כל השאלה היא רק האם אנחנו רוצים לחיות דרך השמחה או דרך העצב, והבוחר יבחר.

לאור זאת, נוכל להתבונן במהות הציווי של השמחה התמידית. ניתן להתקשות כיצד אפשר לייצר שמחה בכל מצב נתון, מכיוון שהשמחה נראית לנו באופן זה מלאכותית ולא אמיתית. אבל האמת היא, שגם העצבות היא אמצעי מלאכותי לתחושת חיים. העצבות היא לא תוצאה של המצב הקיים, אלא דרך לחוש נקודה של חיים באותו מצב. למעשה היא מזויפת לגמרי, אבל אנחנו נוטים לקבל אותה בשל הקלות שבה, בגלל שהיא לא דורשת מאיתנו לעשות דבר. ממילא אין משמעות לשאלה האם השמחה מלאכותית או אמיתית, כי בין כה וכה השאלה היא רק מה אנחנו בוחרים ליצור מהמצב הקיים. וכאן בא ההבדל הגדול, שכשהעצבות רוצה לשמר את המצב הקיים ולשקוע באותו מקום טובעני, השמחה באה לתקן ולהגדיל את החיים. מלימוד שורש הנטייה אל העצבות, נוכל להבין איך יצירת שמחה היא דבר אמיתי לגמרי, בשונה מהעצבות שהיא כולה אשליה.

"טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, על כן צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפילו במילי דשטותא" (שם, ח"ב כד). אפילו דברי שטות הם אמיתיים ביחס לעצבות. העצבות היא יצירה שמובילה לחורבן עצמי, והשמחה ה'מלאכותית' באה מתוך ידיעה שהשמחה באמת קיימת שם, ואין כל פסול ביצירת דרך חדשה כדי להגיע אליה ולחוש אותה מהמקום בו אנו עומדים היום.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support