יושב לו אדם מכונס בפינתו, סמוך ונראה לציון רבינו הק'. אל מקום זה התגעגע משך כל השנה, מסביבו המולה נוראה, פלוני צועק בשאגות נוראות "אבא, מה יהא איתי", אלמוני מוריד נחלי דמעות כמים ללא הרף על ריחוקו מאביו שבשמים, אחר מפזז ומכרכר מתוך שמחה אמיתית, המורגשת היטב על פניו הסמוקים, על זכייתו לשוב אל צור מחצבתו, והנה הוא ורק הוא מרגיש כמו זר בכל המולה הזו. לבו לב אבן שאף הלמות פטיש לא תשברהו, נפשו יוצאת בדברו 'איה לבי, איה הרגשותי, האם באמת אני זר לכל מה שקורה כאן?' ואף מעלה זכרונות בדעתו מה שמספרים על ר' סנדר טירהוויצער זצ"ל שהיה יהודי בגיל הזקנה ולפעמים עמד על הציון כשמונה שעות בליל חורפי רוסי ואך ראו גוש שלג מתנועע, אם מה שמספרים, על אחד הפשוטים באומן של פעם, שידעו תמיד מתי היה על הציון על פי נחל הדמעות שהותיר אחריו, אם מה ששמע על געגועיו העזים של החסיד ר' שמואל שפירא זצ"ל משך ארבעים שנה בשאגתו בחצות הלילה שעות על גבי שעות "שערי ציון נעוף כיונים", ואם כן, הוא שואל את עצמו, היכן אני?

מעשה בניקולאי הצאר הראשון, בעת שערכו לפניו מסדר צבאי, רצה אחד מהחיילים להתנקש בחייו. הבחין במעשהו איזה חייל פשוט ומנע בעדו מלבצע זממו. כשראה זאת הצאר קרא לו אליו ושאלו: במה אוכל לגמול לך כמעשיך הטוב? ענה לו החייל בבערותו ברצוני שתסלק הסמל מהיחידה בה אני משרת. הצטחק הצאר ואמר לו: שוטה שכמותך! היית יכול לבקש ממני להיות בעצמיך סמל!

הנמשל מובן היטב. באים לצדיק, זה מתפלל שיפתח לו לבו הערל, זה רוצה להרגיש השמחה השרויה במקום זה בפרט בימים אלו, כל אחד ברצונותיו הטובים, שבודאי חשובים הם מאוד, אולם דבר אחד שהוא החשוב ביותר מזניחים לפעמים: "העיקר והיסוד שהכל תלוי בו הוא התקרבות לצדיקים", לרצות ולהתפלל מתי אזכה גם אני להיות אפוי בלב הצדיק ולהימנות על הכיתה השלישית אותה שיבח רבינו? מתי אזכה להרגיש שמחה בעצם התקרבותי אל הצדיק אף שאיני מקבל ממנו כלל? (ליקוטי מוהר"ן א,קכז) והעיקר: מתי אזכה להתקרב אליו ולקיים עצותיו הק' בלי חכמות כלל? ותיכף ומיד בתוך שהיו מתגעגעים מאוד אחרי הבעטלער העיור, ענה ואמר, הנני! ואני נותן לכם במתנה גמורה שתהיו כמוני ממש.