עוד יאיר השחר
י״ח בטבת תשע״ז
כי אותה הבטחה מהדהדת מאז, ו"היא" שעמדה לאבותינו עומדת גם לנו ולילדנו…
וגם אם החרישה המולת הגלות את אוזנינו מלשמוע; ואת עינינו סימאו ערפל ועשן ופרסומות מלראות; גם אם לא שלושה דורות עברו מאז אבדה גדולתנו אלא שלושת אלפים שנה ויותר – נאמנת עלינו הבטחתו שבוקר אחד, אולי הבוקר הזה, יפציע שחר ממזרח. ואז תיעצר ההמולה כולה לפתע, ושאון החרבות יפסק. אור בהיר יאיר את שדות הקרב ומפקד אהבה יערך על האדמה העשנה, הבוערת.
כבר התקבצנו ובאנו אל מאחורי הסורגים הנעולים ואנחנו משוטטים שם הלוך ושוב, חסרי מנוחה, מחכים לשחרור הגדול.
היטב אנו יודעים ומרגישים, שקרב ובא זמן פתיחת השערים. בפסח כולנו נצא לחרות, זקנים ונערים, נשים וטף.
ה' יעבור עלינו בלילה הגדול הזה, ויתיר כל אחד ואחד מכבליו. איש מכלאו נצא, איש מצנוקו הפרטי או מחצר מאסרו המוקפת גדרות, אל מרחבי החרות הגדולה, המוארת.
ואם נטה אוזנינו נשמע בחצי הלילה את שקשוק המנעולים הנפרצים, צלצול האזיקים המוסרים, ורעם אבני החומה הנבקעות ומתפוררות.
חשוך היה לנו בכלא העמוק של תוך ליבנו, עינינו לא ראו את החומות, וקרן אור לא באה פנימה.
על קצות האצבעות הלכו הסוהרים בינינו – מערפלים, מדכדכים, מעמעמים ומרדימים את שאיפותינו בשירי ארס נכאים.
ואנו חשבנו לנו, שאלה החיים.
בורות של בדידות פתאומית ולופתת, ימים ולילות של צללים ואורות, כשלונות ואשמה, רצונות ודממה, ביקורת מקטינה ומכווצת, נסיונות קטנים לחיות ולאהוב, חורים שחורים של יאוש.
חשבנו שאלה החיים והתרגלנו אליהם, שהרי כבר עברנו מזמן את השער החמישים של התקווה להגאל.
שלושה דורות שועבדו אבותינו במצרים. הם גרו בבתים של עבדים ושמעו את שריקת אדוניהם כל בוקר. הם קיבלו מכות בשוטים על עור שעל גב חשוף ומעונה. הם עבדו בפרך מעלות השחר ועד שקיעת השמש, עבודה ללא תכלית, מתסכלת, מייאשת. הם בנו והמצרים הרסו, לעיניהם, וכל כוחם כלה לריק.
מנין עמד לאימותינו במצריים הכוח להינשא? כיצד הצליחו להקים משפחות וללדת בנים, וראו אותם טובעים במים ולא חדלו? איך אפשר להבין את התקווה המטורפת שמנעה מהם את היאוש ואת ההשלמה ואת החידלון? איזו אמא תראה שמטביעים את בנה, ותחפוץ בבן נוסף שגם אותו יטביעו, ותלד בן נוסף שגם אותו ישחט פרעה?
איך מוכנה ילדה, שראתה במות אחיה, להינשא וללדת בנים שעתידים למות מיד?
כי הם ידעו.
כל אחד ואחד מבני אברהם, יצחק ויעקב ידע – שתבוא גאולה, ושהיא קרבה והולכת.
היום או מחר, או בשבוע שהבא, ייגלה אלוקי האבות, וישלח להם שליח מושיע, בכוחו ובשמו הגדול.
הם לא עברו את השער החמישים, אבותינו במצרים, והתקווה להיגאל בערה בהם. כל לילה האמינו שבבוקר יפציע להם שחר של חרות, ואם עוד לא זרח היום, יזרח בלי ספק בעוד יום או יומיים.
לכן יכלו לשאת את הכאב הנורא ואת הסבל, כי כל יום נשא בחובו תקווה חדשה, אמיתית ופועמת.
תקוה בעוצמה שאנחנו בכלל לא מכירים.
מצריים שלנו היום – אין לה שוטים ופירמידות, אלא תוויות של הצלחה וסמלים של אושר (אבל כדי שלא נשכח, נותר גם בשטר הדולר סמל הפירמידה הקדום) נוגשיה אינם מצליפים ומענים, אלא מחייכים, קורצים, קוראים ומפתים.
מצרים שלנו לא מטביעה את גופם של ילדינו, אלא היא נאבקת בכל כוחה הרוחני להחניק את נשמתם. כולנו עובדים את העולם הזה עבודת פרך שאינה לפי טבענו ואינה לפי כוחותינו, וכל עמלנו לריק.
כל פסגה חדשה שהצלחנו לכבוש קורסת מתחת רגלינו, כל אופנה חדשה שהצלחנו לתפור, מתפוררת ומשתנה לאחרת, וכל ילדינו הקטנים – אותם רצונות פעוטים של קדושה ושל תום אמיתי שנולדים בזמנים של אמת – נרמסים ונדרסים ונשחטים.
גם מצריים של היום רוחצת בדמינו. והיא נוטלת את היאוש ואת העצב, רוקמת מהם תפאורה של צללים וחומות, וכולנו חושבים, שאלה החיים.
אבל בפסח הזה נצא לחרות.
כל אחד יגלגל בחיפזון את צרורו הפרטי, הטהור, שלא החמיץ:
הרגעים ששתק בהם ובלם את כעסו, או נצר את לשונו; החסדים הקטנים-קטנטנים שעשה באמת ובסתר ולשם שמיים; גילויי הבטחון והאמונה שהצליחו לבקוע את ערפל היומיום – כל אחד יהיו לו בצרורו מצות כשרות וקדושות, והן תהיינה רבות ממה שחשבנו תמיד.
ביחד נצא, זקנים ונערים והורים ומתבגרים, אי ההבנות תימוגנה, הלבבות יתאחדו מחדש.
ביחד נצא, עדות וסוגים, מנהגים וחוגים, והבדלנות והפלגנות תעלמנה כלא היו. הטינה תתפוגג והשנאה תטבע בים. כאיש אחד נצא, בלא תחרות ושפיטה וביקורת, בלא דעות קדומות, באהבה גדולה, בלב אחד.
כי אותה הבטחה מהדהדת מאז, ו"היא" שעמדה לאבותינו עומדת גם לנו ולילדנו…
וגם אם החרישה המולת הגלות את אוזנינו מלשמוע; ואת עינינו סימאו ערפל ועשן ופרסומות מלראות; גם אם לא שלושה דורות עברו מאז אבדה גדולתנו אלא שלושת אלפים שנה ויותר –
נאמנת עלינו הבטחתו שבוקר אחד, אולי הבוקר הזה, יפציע שחר ממזרח.
ואז תעצר ההמולה כולה לפתע, ושאון החרבות יפסק. אור בהיר יאיר את שדות הקרב ומפקד אהבה יערך על האדמה העשנה, הבוערת.
לא פעם אני חושב לעצמי מי ומי יהיו שם, במפקד הסיום הגדול.
יהיו הקצינים הבכירים, אנשי המטות האלופים, המנהיגים יושבי האוהלים. הם, נאמנותם לא הוטלה מעולם בספק. מדיהם מגוהצים ועטורי דרגות ללא רבב. הם, נאמנים היו תמיד וכל חייהם הופרשו והוקדשו – עבורו. האחד.
יהיו גם החיילים הקרביים, פצועים ושותתים דם ומדיהם בלויים מאוד. כל גופם מצולק ואש של נאמנות בוערת בהם. את נפשם מסרו עבורו, עת חלבם ודמם כל ימיהם וזמנם הקריבו בחזיתות החסד, בשדות הקרב על הקירוב, בעשיה אמיתית – למענו.
אבל גם האזרחים הפשוטים יתקבצו בריצה, האנשים הקטנים מן השורה, שדבר המלחמה והנצחון נודע להם ברגע האחרון.
הם יבואו בבהלת חיפזון, לבושים בגדי יום יום וחול.
המצביא הגדול הגיע! תעבור השמועה ברחובות, וכולם יחטטו בכליהם במבוכה נואשת.
מדים של ממש אין להם, גם לא צלקות עמוקות. מעולם לא לחמו תחת אש המקלעים. אבל הם נתיניו האוהבים, ואין להם מלך אחר!
בחטף יקחו פיסת בד או סרט, יכרכו על זרוע וסביב הצוואר, ויתיצבו נרגשים בשורות.
כולנו נבוא.
ונישא, איש איש לפי כוחו, אות נאמנות ואהבה.
עוד יאיר השחר, ובפסח הזה – נצא לחרות.
גולשים צפו גם ב:

תפילה לזכות להגיע לציון
חוברה על ידי הרה"ח רבי יצחק ברייטער זצ"ל, הי"ד, בתקופה שבה לא ניתן היה להגיע לציון. כעת, בעקבות מגיפת הקורונה שסגרה את הגבולות בין המדינות, הפכה התפילה הזו שוב לרלוונטית...

צעקת החיפוש
החיפוש אחרי נקודת הטוב הוא מעשה הקנאות הראוי ביותר עבור קדושת יהדותנו. והחיפוש הזה מתחיל בספרי הצדיקים, עובר בהכרח דרך שיחת חברים, ונעשה שלם ומוחלט מתוך בירור עצמי.

סוף סוף באומן…
מי בכל זאת עקבו אחר הספינה וניסו לנצל כל פירצה אפשרית בכדי להסתנן לתוכה? היו אלו שני אברכים צעירים מירושלים, הלא הם מיודענו רבי אברהם יעקב גולדרייך וחברו המושבע רבי שמואל שפירא...

ספירת העומר
תולדותיו של כל אדם מישראל הם בבואה של תולדות עם ישראל מאז היותו לגוי. אם כן, פסח וספירת העומר אינם רק "זכר" ליציאת מצרים, אלא ענינו הפרטי של כל יחיד: לזכות ולצאת "מגלות מצרים שהוא…

להרגיש שייך
מי לא משתוקק לחוש רצוי ומועיל, להשתייך למקום טוב ומיוחד? כשהתחושה הזו דועכת, אנו עלולים להיות אבדים לנצח. ואז באה החיות החדשה: אני קיים, אני יחודי – וחלק ממניין יחודי. המספר האישי שלה, הוא זה…

וספרתם לכם – לעצמכם
תקופת "ספירת העומר" היא תקופה של היטהרות והתעלות – את זה כולנו יודעים. בכל יום ויום עולים משער לשער, ומתקנים עוד משהו פגום. הבעיה היא רק, שחלק גדול מאתנו מרגישים מחוץ לסיפור...

אתה עוד תזכה!
כולנו צועדים בדרך ארוכה מאוד שאת סופה קשה לחזות. הסכנה הגדולה ביותר היא שבעיצומו של מסע נתייאש וזהו. לכן, כל כך חשובה לנו ההבטחה 'אתה עוד תזכה' ואם נזכור זאת, ולא נתייאש, הרי שללא ספק…