קו מחשבה מעניין נתגלה לעולם עם הופעת החסידות על פני תבל: האדם הוא עולם קטן וכל מה שהתרחש מאז ומעולם עם ישראל בכלל חוזר ומתרחש אצלו, בלבו ובנפשו בפרט – – –

והדבר פלאי, כל אדם מישראל עובר בדיוק באותה דרך בה הלכו בני ישראל ממצרים, בה הולך כל יהודי עד שהוא זוכה למדריגתו בעבודת השי"ת, קרי: לקבלת התורה שלו.

כשאך מפציע שחר ההתלהבות הראשונה לעבודת ה' בלב האדם, מיד קורה דבר מוזר: "שבתחילת התעוררות לעבודתו יתברך התלהבותו גדולה עד למאד, וכאשר מתמיד בתורתו ועבודתו יתברך נתקררה התלהבות אש אהבתו – והוא היפך הסברא, כי כאשר יתמיד בדבר, ראוי להתחזק יותר בדבר ההוא" (צפנת פענח, בשלח). – תופעה מוזרה זו מוסברת על ידי תלמידו הגדול של הבעל-שם-טוב בכך ש"האדם נקרא 'עולם קטן' וכולל סוד יציאת מצרים ופסח וסוד ספירת העומר ומתן תורה והוא על פי מה שכתבתי במקום אחר: 'דע מה למעלה' – הוא 'ממך' נלמד הכל" – – –

כדרכו קיצר הוא ז"ל בלשונו, בספרו מזכיר הוא בדרך אגב את יסוד דבריו, שהם כתבי האריז"ל, שעל דבריו בענייני פסח בנוי ההסבר על תופעה מפליאה זו בהתלהבות הראשונה של האדם. שעל כן נזקקים אנו לדברי מוהרנ"ת, המוסר את תמצית הנס של פסח לפי המבואר בכתבים, והמדגיש לפני כן ש"נמשך הארת תוקף הנס הנורא הזה בכל שנה ושנה בכל פסח ופסח". אלא שגם כדי להבין את דברי מוהרנ"ת יש לזכור כלל גדול: שמן השמים יורד תמיד בכל השנה שפע של "הארות" והתעוררויות לתשובה ולהשגת אלוקות, ויש סדר מסויים והדרגה מכוונת בהשפעת אורות אלה על מוח האדם המקבלן, שמכיון שהארות אלה גדולות הן בהרבה ממדריגתו של בשר ודם וכל אדם באשר הוא שם, הרי יש צורך לתת לו את השפע הקדוש הזה בהדרגה ובמידה "כסדר", כדי שיוכל לעמוד בהן.

אחרת אירע בליל ראשון של פסח שביציאת מצרים "והענין בקיצור: שאז היו המצרים, שהם הקליפות, נאחזין בהם מאד מאד עד שאם היה האור והמוחין יורד להם בהדרגה, לא היה אפשר להם לצאת בשום אופן, כי היו נאחזין בהן הקליפות ביותר". לדברי תלמיד הבעש"ט הנ"ל הרי זה משום ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" ואם הם יקבלו מדרגה גבוהה יזדקקו אף לעמוד במבחן "יצר גדול" – דבר שאינו עתה לפי כחם. "על כן – ממשיך מוהרנ"ת למצות את דברי האר"י ז"ל – עשה השם יתברך עימהם נס נפלא ונורא שהאיר אור גדול ונורא מאד, פתאום בפעם אחת, שלא בהדרגה ושלא כסדר" (ליקוטי הלכות פסח ו' ה').

כזאת קורה עם כל יהודי, בתחילה, כשיש צורך דחוף להוציאו מהקליפות – העוונות בהם הוא שקוע מאד, הולך הכל "בחיפזון" כנאמר ביציאת מצרים, מאירים אז עליו מן השמים מין התעוררות גדולה מאד בבת אחת. ואילו לאחר מכן, נוטלים זאת מעמו, כדי שילך מעצמו ובכוחו הוא. במילים אחרות: מעתה צריך שיתחיל לספור ספירת העומר יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע, עד שיהיה ראוי לקבל את התורה הקדושה, את דרך חייו הקבועה, את "תרי"ג העצות" שלו בעבודת השי"ת.

כאן, מפסח ועד שבועות, בימי הספירה, מצטיירת דמותו של הנכנס בעבודת השם יתברך. הוא טרם זכה לקבלת תורת חיים, לפיה ידע איך להתנהג. נמצא הוא עתה במצב של לבטים וחוסר ידיעה ונסיון בעבודתו יתברך, וכל כולו אינו אלא השתוקקות וכיסופין אל התורה הקדושה ואל השי"ת.

"כי פסח הוא תחילת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, כי אז עדיין קודם מתן תורה ובתחילת ההתקרבות, אזי העיקר הוא רק ההשתוקקות והכיסופין דקדושה, כי עדיין אין יודעין כלל מה לעשות, כי עדיין לא קיבלו את התורה. ואזי, העיקר הוא רק ההשתוקקות והכיסופין דקדושה… וכן בכל אדם ובכל זמן, כל אחד ואחד, קודם שזוכה לאיזה התגלות בתורה או לאיזה עבודה מעבודת השי"ת, כל אחד כפי מה שהוא, שזהו בחינת קבלת התורה. כי כל אחד מישראל, אפילו הפחות שבפחותים, צריך לקבל את התורה בבל דור ודור, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק אשר הנני מצווך היום – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. וכמו שכתוב: היום הזה נהיית לעם, ופירש רש"י: שיהא דומה בעיניך כאילו היום באת עמו בברית, היינו, שכל אחד מישראל כפי מה שמקבל על עצמו עול מלכות, שמקבל על עצמו מעתה לחדש כנשר ימיו שעברו בחושך ורוצה מעתה להיכנס בתורה ועבודה באמת, זהו בחינת קבלת התורה אצלו.

ואי אפשר לזכות לזה, כי אם על ידי… בחינת פסח, היינו על ידי ההשתוקקות והכיסופין דקדושה, שצריך להרגיל עצמו מאד כשיהיה לו כיסופין והשתוקקות דקדושה, שיכסוף וישתוקק ויתגעגע מאד תמיד מתי יזכה להתקרב להש"י באמת, לצאת ממדריגתו הפחותה והשפילה וליכנס אל הקדושה באמת, לשוב אליו יתברך. וצריכים להוציא בפה הכיסופין והגעגועים דקדושה… ועל כן נקרא פסח – פה-סח כמובא… וזהו בחינת ספירה, שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מחמת שמתגעגע וכוסף ומשתוקק מאד לאיזה דבר, מחמת זה סופר הימים – מתי יזכה לבא לאותו הדבר!"

תולדותיו של כל אחד מישראל הם איפא בבואה של תולדות עם ישראל מאז היותו לגוי. כי על כן, אין הפסח וספירת העומר רק "זכר" ליציאת מצרים, אלא ענינו הפרטי של כל יחיד הוא זה: לזכות ולצאת "מגלות מצרים שהוא ערוות הארץ, בחי' תאוות ניאוף" (תשובת השנה פסח ט"ז)ולקדש עצמו במ"ט ימי הספירה עד שיזכה לקבלת התורה.

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים!