הימצאות בקרבת רשע, היא סכנה רוחנית; ובפרט רשע בר-דעת. שכן, הדעת מחברת בין הפכים (אידרא–זוטא רצא ע"א), כך שדעת של איש קדוש יכולה לחבר אותנו אל בורא העולם, אבל דעת של רשע עלולה למשוך אותנו ח"ו לתאוות העולם הזה.

והדעת הרי מתבטאת בדיבור; על ידי הדיבור האדם מחווה את דעתו, כעין הכתוב: "ולילה ללילה יְחַוֶה דעת" (תהלים יט). כך שדעתו הטמאה של רשע בר דעת מתגלה בדיבוריו ובכך הוא מפיץ בכל סביבותיו "חיידקים" ארסיים של משיכה אל תאוות עולם הזה שכל מי ששואף אותם אל קרבו עלול להכשל בעוונות.

זה ביאור הפסוק: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' " (במדבר לא). בלעם הרשע היה בעל דעת טמאה, שהרי משה זכה לדעת קדושה, כי הוא זה שהביא לנו את התורה, והיה כוחו בפיו, כדברי המדרש (במדבר כ, ד). לעומתו בלעם, היה גם הוא בר–דעת, כמו שכתוב: "ויודע דעת עליון" (במדבר כד) ואף הוא היה כוחו בפיו.

זוהי אפוא כוונת הפסוק: "בדבר בלעם" – שדיבוריו של בלעם היו טעונים בדעת קלוקלת שהתפשטה עד למחנה ישראל והיא זו שגרמה להם לחטוא.

זאת גם הסיבה שאפילו צדיקים שיצאו לנקום במדין כציווי ה', סבלו מירידה רוחנית מסויימת, כמבואר בגמרא (שבת סד ע"א) שהם אמרו: "אם מדי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו". כל זאת, בעטיים של הדיבורים הרעים של בלעם שריחפו באוויר.

(עפ"י ליקו"מ ח"א, מג)