"אם רק הייתי זוכה להרגשה כזו, ללב כזה, ל'מוחין' כאלו, גם אני הייתי עושה כך, ואפילו יותר מכך" – – –

זו היתה סיכומה הרגיל של מנת חיבוטי הנפש שיצחק אייזיק היה מתחבט בה מדי לילה.

שָכן מיוחד היה לו ליצחק אייזיק, רק קיר דק מפריד בין דירותיהם, אך דומה שהמרחק האמיתי ביניהם רחוק יותר מאשר ממזרח למערב; שכנו מובדל ומופרש מכל הבלי העולם, לבו בוער כאש בעבודת ה', הרגשתו העמוקה בכל מצוה גורמת לו ללהט תמידי. מדי לילה בחצות הוא קם ונוהם בכיסופי קודש שעות ארוכות. לאחר מכן, כמו שלהבת עולה מאליה עבודת התפילה שלו, והוא מוסיף והולך במשך כל היום כולו.

לעומתו, יצחק אייזיק, כמו ננסכה עופרת בעורקיו, נשוך הוא עמוקות בנשיכתו של הנחש הקדמוני – בעצבות ובעצלות שמדכדכות אותו ומכבידות עליו מאוד.

כאשר הוא נעמד להתפלל, הוא חש ביבושת איומה, הוא לא יודע מדוע הוא נעמד כאן, לבו בל עמו. ולא רק בתפילה, כל דבר שבקדושה, כמו רחוק ממנו אלפי מילין, אין לו הרגשה, הוא לא רואה מה הוא מרוויח מזה. הוא כבר ניסה כל מיני סגולות, שמע עשרות דרשות, אך לבו הקשה ממאן להתעורר.

כאשר הוא שומע את שכנו בעיצומה של עבודתו, גואה סאת מרירותו ומרקיעה שחקים, הקנאה בוערת בו: 'למה, למה זכה רק הוא לעשות נחת רוח לבוראו?! למה אצלו הכל הולך חלק, ואילו אני גורשתי מלהסתפח בנחלת עבדי ה'?! אם רק הייתי זוכה להרגשה כזו, ללב כזה, למוחין כאלו, גם אני הייתי עושה כך ואפילו יותר מכך", הוא מסכם בינו לבין עצמו במשפט המחץ…

פעם אחת העז ושטח את כאבו לפני שכנו. הוא ציפה לחיזוק, להשתתפות בצערו, אך תשובתו החדה של השכן שינתה באחת את תפיסת עולמו של יצחק אייזיק.

"למה לדעתך בחר הקב"ה דוקא בעם ישראל לתת להם את היקר שבאוצרותיו? מדוע העדיפם על פני כל האומות ונתן להם את התורה? וכי סבור אתה שזה מפני שאומות העולם לא רצו להיות קרובים אליו יתברך? להיפך, אם היו משמיעים לך את ה"רצונות" שלהם, היית סבור שאלו רצונות נעלים ונשגבים מאין כמותם; אומות העולם רצו בסך הכל להרגיש לפני עשיית כל מצוה את האור הנפלא שלה, הם רצו לחוש מיד את קירבת האלוקים הנגרמת ע"י כל דבר שבקדושה.

דוקא משום כך מאס בהם הקב"ה, הם לא חפצו בעבדות, הם לא רצו התמסרות מוחלטת, הם רצו לעשות רק מתוך הרגשה והבנה. וזה מה שגרם להם להפסיד את התורה.

לעומתם, בני ישראל אמרו: "נעשה ונשמע!" הם הקדימו קבלת עול העשייה לשמיעה, והיו מוכנים להיכנס לצמצום ועשייה גם כשאינם מרגישים כלום – מתוך אמונה שלמה ש"למחר לקבל שכרם".

ההתגברות הזאת היא שהעלתה כל כך את קרנם של ישראל והפכה אותם להיות ראויים לקבלת התורה.

חיבוטי נפשך אולי נתפסים בעיניך כרצונות קדושים, נדמה לך שאתה בסך הכל רוצה להיות בעל לב בוער לה', אבל אתה מחמיץ את העיקר: השי"ת מואס בכך, הוא רוצה דווקא את ההשתעבדות המוחלטת ואת עמל האמונה והתמימות, ורק אחרי כן הוא שולח התעוררות והרגשה הפנימית" – מפטיר הלה בלהט.

"שבועות הוא חסד עליון ורחמים גדולים", כתוב בליקוטי מוהר"ן (ח"א, נ"ו, ז').

לאמור, שמדי שנה בשנה, בחג קדוש זה, נפתחים שערי החסד והרחמים, כדי להעניק לנו את התורה ולטהרנו מטומאתנו. אך הכלי שלנו לקבל את התורה הוא, שאנו נשתעבד ונאמר "נעשה ונשמע", שנסכים לציית ולקיים את כל הנאמר בה, גם בלא שום הרגשה קדושה.

זה נראה אולי כפרט אחד בלבד בעבודת ה', אך זהו סוד זכייתם של ישראל בתורה בימים ההם, וסוד זכייתם של כל הצדיקים בכל הדורות.

(עפ"י 'לקוטי הלכות' תפילת המנחה ז-ו)