"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת", כותבת הפרשה. ומבאר רבי נתן "כי על ידי שבת זוכין שתהיה המלאכה נעשית מאליה, כי עיקר קיום של כל ששת ימי המעשה הוא על ידי שבת, דהיינו על ידי השביתה והמנוחה של שבת – על ידי זה עיקר חיות ושפע וקיום של כל ששת ימי המעשה" (ליקוטי הלכות שבת הלכה ג')

בנוהג שבעולם אדם מדמה כי הצלחותיו בחיים הן תוצאה ישירה של השתדלותו ומאמציו. אבל התורה מציגה לפנינו מציאות שונה בתכלית. הצלחותינו, הן הגשמיות והן הרוחניות, אינן אלא תוצאה ישירה של ברכה משמיים, של התגלות רצון ה' והשגחתו הפרטית, ולא של שום דבר אחר.

והדוגמא שה' נותן לנו לחוש, ממש פעם בכל שבעה ימים – היא השבת.

השבת איננה הפסקת עבודתנו והשתדלותנו כדי לאגור כוח לשבוע עבודה נוסף. השבת היא מקור הברכה. כאשר אנו מפסיקים את מרוץ העשייה של ששת ימי החול ושובתים בשבת – אנחנו מתחברים למקור השפע והחיות, מאפשרים לבורא הכל להמשיך לנו אור כה רב, עד שמלאכתנו בימות החול נעשית מאליה. יתכן ותידרש מאיתנו השתדלות מועטה, אבל הברכה במעשינו תהיה כה רבה עד שבמעט השתדלות ייעשו הדברים כמו מעצמם.

הלא כך מספר רבינו בשבחה של השבת בתחילת "מעשה מאבידת בת מלך": "מעשה במלך אחד, שהיו לו שישה בנים ובת אחת. ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עימה מאד". על אף שששת הבנים, הלא המה ששת ימים החול, הם "בנים" – חשובים וחזקים, הרי שה"בת האחת", היא שבת, למרות עדינותה וחולשתה, חשובה וחביבה מאד בעיני מלכו של עולם.

חיים אנו בעולם שמלכתו – הסופיות ומלכו – החידלון. הזמן דורס ושוחק, משכיח ודוחק רגלי כל אושר אל זקנה מביישת. עולם של העדר מנוחה, עולם ריצה ורדיפה. מדבר תעתועים אדיר מימדים, שבו נידון כל שביב אור לאבדון בשטף רוגז של חולין, של מטלות, טרדות, צרכים.

"מה היה העולם חסר? מנוחה. באה שבת – באה מנוחה".יום ולילה שלמים, אחר שישה מלכים רודפים, מתישים, הניח הבורא ידו על השבת ולחש: "די". הזמן – קופא, הטרדות והדאגות נעלמים מן האופק והלב. שביבי האור מתרבים והולכים, מתפשטים ומשווים צבע חדש לנוף החיים. בתוך ממלכת החידלון מופיעה המלכה האמיתית – ממלכת הנצח, וחיוכה המאיר מסיר מעל פנינו העייפות את האבק המבזה של החולין.

ובתוך ממלכת האור, הקדום, ההווה, העתידי, הנצחי, מתעוררים היצורים לכסוף לבוראם, שבים ונזכרים במקור חיותם, עולים ובוערים, חושקים ומתאווים – לחי העולמים. רגע אחר רגע, שעה אחר שעה, עד שבני ההיכל, הכוספים לחזות בזיו העולמים, מסלקים מן העולם כולו את הצללים.

אבל כדי שאותה דממה ברוכה, רוויה רזים שמעל לזמן, אכן תיגע בלבנו, נדרשים אנו לפנות לה מקום, לתת לה מרחב, להטות לה אוזן. לעצור את שטף המעשים. אפילו לא לגעת במה ששייך אל מדבר התעתועים. אפילו לא לדבר על שטף הרוגז של עולם החולין. לנתק מגע, ליום שלם, מדהרות מצעדי הזמן. להאזין – לחי העולמים. לקרוע את חוטי העשייה. להתדמות לאחד ויחיד שאינו זקוק למעשים – בורא כל עולמים.