תמיד זה קורה לנו רגע לפני 'בין הזמנים' (החופש).

לוח השנה מבשר כבר על הנופש הקרוב, מודעות הרחוב מחממות את השטח, מפות הדרכים מסומנות היטב, יושבים על מזוודות, ואז הם מופיעים להם – שלושת השבועות…

משום מה, נטועה לה תקופת 'בין המצרים' ממש על גבולה של תקופת 'בין הזמנים'. דורשי רשומות אף מצאו סימוכין לדבר, בעובדה שאלו ואלו עולים כמספר שלושה שבועות – בכל אופן לבני הישיבות הקדושות.

בדרך כלל, כשמזכירים לאדם מן הישוב את העובדה שאוטוטו מפציעים להם ימי האבלות, פושטת בקרביו כמין תחושה של עצבות. את העצבות הזו אין אף אדם שמעוניין לארח, גם כך קשים הם הימים בגלל החמסין, ומקרים המתחדשים בעולם. מבקש אדם לדחות מעל עצמו את אותה תחושה, לסלק דעתו אל עניינים צדדיים. הבריות, שעה שמבקשות הן להימלט מפני מחשבות והרגשות כלשהן, דרכן לבקש עזר וסיוע מכושר האלתור, ולזה האחרון יש בדרך כלל המון מה להציע.

קשה מזה יום של צום, יותר משצובט הרעב בכותלי הקיבה, טורד את הדעת החלל שנוצר שם מחוסר עיסוק. כל אימת שהלסתות מותרות בלעיסה, יכולה הדעת להעסיק את עצמה באכילה, ולחסוך פגישה ישירה עם מה שחסר באמת. דיני האבלות בכלל, והצום בפרט, מנתקים בבת אחת הרבה מאוד צינורות הזנה צדדיים, והנפש נותרת כך לבדה מול המציאות האמיתית.

אחרי הכל כולנו חיים באיזושהי אשלייה, החורבן שהיה לפני אלפיים פעמים 'בין הזמנים', לא כל כך מפריע במציאות של היום. נכון, כולנו מייחלים, ממתינים ומצפים. בעלי כישורים בתחום הלחינו עליו אפילו כמה שירים נוגעים ללב. הגאולה היא התקווה שבאופק שמעבר לכמה סידורים שנותרו לנו לסדר. אבל למעשה, הנושא הזה כולו לא כל כך מצליח לדחוק את עצמו אל תוככי הרחוב ההומה של היום, של אמש, ושל מחר.

אין ספק, דיני האבלות עושים מלאכתם נאמנה, כולנו חשים בהם היטב. ובכל זאת לא אחת שואל אדם את עצמו 'מה מבקשים ממני – להיות עצוב, ריק, מדוכא?'. ובכלל, מה התכלית של כל הסיפור הזה, אם תכבה את המוזיקה לכמה ימים, משהו באופק יזוז, אולי המסגד שמעבר לכותל המערבי יצנח, משיח יופיע פתאום בשערי העיר העתיקה?

המשפט הבא עלול אולי להישמע הזוי, אבל: כן, בהחלט! – שלושת השבועות הם הימים הקרובים ביותר לשמחה אמיתית.

נו טוב – אתם אומרים, כל דרשן מתחיל יודע לפתוח את דבריו באמירה מקוממת, כזו שתגרום לכמה שיותר גבות להתרומם בחדות. ובכן, לא מדובר בהלצה, גם לא באמירה עוקצנית, המטרה האמיתית מאחורי כל דיני האבלות, אחת היא – לקרב אותנו כבר כעת אל הגאולה והשמחה האמיתית. לא בעתיד, כי אם היום, לא רק בתקווה אלא בפועל ממש.

החורבן בחורבנו עומד כפי שראה אותו אסף בספר התהילים, חורבות ירושלים עודם מעלים עשן, והאודים המפוחמים מתגוללים עדיין בין הריסות בית השם. לא השתנתה אלא דעת הקהל, ההכרה האנושית היא זו שהעלתה אבק, ועל האבק ההיסטורי הלך ונבנה הכרך הגדול של המציאות העכשווית.

אין דבר גרוע יותר מעצבות, יהודי עצוב הוא 'חתיכת חורבן', והרי הוא כמוסיף עוד חורבה בחורבות העיר. האבלות איננה עצבות, משום שביהדות אין לו מקום לבכי של לשעבר. עם ישראל מביט תמיד רק קדימה, אין לו שום סיבה לספוד למשהו שלא יקום כבר לעולם. הבכי היהודי נגזר אמנם מהעבר העצוב, אבל פניו נשואות אל העתיד. האבלות, השק והאפר נלקחו אמנם מהאובדן, אבל כל כוונתם לבנות את העתיד.

מה שקבע הלקסיקון המוכר כשמחה, רחוק לגמרי מהשמחה האמיתית. השמחה של היום היא יציאה כלשהי מעצבות נצחית – במקרים מיוחדים, וגירוי עצבי גרידא – בשאר המקרים. קודם החורבן היה לנו את המוצר המקורי, שמחה אמיתית, כזו שלשון הקודש העניקה לה את ארבעת האותיות 'ש-מ-ח-ה'. השמחה ההיא כבר נשכחה לגמרי. בעבר, שימשה השתיקה הרועמת כמצבה לזכרה של השמחה הנעדרת. העדר השמחה היה עדות חייה לשמחה שאיננה. היום, משנולדו תחליפי השמחה והתרבו לאלפים, אבד גם הגל-עד.

בימים הללו, שמחה אמיתית עדיין אין לנו, אבל את המשהו ההוא, הקרוב אליה ביותר, יש גם יש. כשפרחה השמחה מבין חורבות ירושלים, היא הותירה אחריה שתיקה עמוקה. מעין פיקדון לימים של גלות.

בשבועות הקרובים, כשדיני האבלות הולכים ומכסים עוד ועוד חלקים מהחיים, הבה נזכור: החלל שנוצר איננו עצבות. העצבות פסולה בכל מקרה. האבלות מפנה לנו מקום במח ובלב, להזמין פנימה שמחה אמיתית. כשנפרדנו מצלילי המוזיקה, אמרנו להם בעצם משהו כזה – 'זהו, נמאס כבר מהתחליפים למיניהם, אנחנו רוצים את המקור'. וכשמבקשים באמת, מקבלים.