כלפי חוץ היתה זו חצר טיפוסית, ככל שאר החצרות והבתים בעיר אומן, הסוסים רעו בשלווה אופיינית, בהתאם לציפיותיו של בעל הבית, בעל-עגלה יהודי, שגם הוא לא היה נראה שונה משאר יהודי רוסיה התמימים שהסובייטים השקיעו כוחות רבים לעקור מהם כל זיק של יהדות וקדושה.

אבל מתחת לפני הקרקע, בעומק של 50 מטר, רחשה פעילות יהודית "אנטי מהפכנית" מובהקת; היה זה מקוה טהרה מהודר שנחפר בתוך האורווה עד למקור מים, כשהכניסה אליו מוסווית בצורה אומנותית כפי שרק בעל הבית, משה צדוק'ס, ידע לבצע על הצד היותר טוב. הוא השתמש בידע שרכש בעברו המפוקפק, בכדי להציל את המשך החיים היהודיים הכשרים בעיר אומן.

המילים "עבר מפוקפק" מחווירות לעומת הפשעים שמשה צדוק'ס חולל בעברו, עת פרצה ההתקוממות האזרחית נגד הצאר הרוסי. כנופיות פשע צמחו אז כפטריות אחר הגשם, ביניהם היה מיודענו שהלך והתדרדר עד שלא היסס אפילו לקפד חיי אדם במו ידיו. פעולותיו גרמו בושות נוראות לכלל יהודי אומן ולמשפחתו בפרט, אולם לא היה מי שיעיז להסתכן ולנסות לדבר על לבו שישנה את דרכו.

מסכן היה אביו רבי צדוק, יהודי פשוט ותמים שהתפלל בקלויז של חסידי ברסלב באומן. מדי יום היה קם לפנות בוקר ואומר פרקי תהילים בהשתפכות, לפרנסתו שימש כבעל עגלה, אולם הבזיונות ריסקו את לבו לשברי שברים.

חלפה תקופה, ממשלה חדשה קמה, האנדרלמוסיה והכנופיות חלפו מן העולם, אבל יהודי אומן לא שכחו את מעלליו של משה, הם החרימו אותו ולא רצו כל קשר איתו, מה גם שהוא היה מבוקש בידי הקומוניסטים שביקשו לשופטו ולהוציאו להורג על פשעי המלחמה שביצע.

ביום מן הימים הגיעה שעתו האחרונה של האב רבי צדוק, והוא נפטר לבית עולמו. למרבה ההפתעה החליט הבן לומר קדיש לעילוי נשמתו… ושלא תהיה טעות: הוא לא התכוון להתפלל, ללמוד או להטיב את דרכיו אלא רק לומר קדיש בבית הכנסת ותו לא.

וכי באיזה בית כנסת יסכימו שמשה זה, רע המעללים, יופיע בו? בכל בית כנסת שבו ניסה להכנס, חסמו את דרכו, חוץ מאשר בקלויז של חסידי ברסלב. אנשי רבינו כבר קיבלו עליהם ועל זרעם שלא לדחות ולא לרחק שום אדם מישראל, אפילו את הגרוע שבגרועים. גם זכות אביו שהיה ממתפללי הקלויז עמדה לו, וכך חזר המחזה ונשנה מדי בוקר: משה נכנס לבית הכנסת, אפילו תפילין אינו מניח, אומר קדיש והולך לו…

מאידך, שאר יהודי העיר הפטירו בזלזול מופגן: "הנה! גם הרוצח משה צדוק'ס שוהה אצל חסידי ברסלב!…"

איש יהודי היה בקלויז ושמו רבי יעקב מזיטומיר. יום אחד ניגש אליו בבקשה: "משה. אם אתה כבר נכנס לכאן, הנח גם תפילין". ומשה הסכים. למרבה ההפתעה הוא לא הסתפק בכך; הוא התקדם שלב אחר שלב. בהדרכתם של החסידים החל להתפלל כיהודי, לקיים מצוות נוספות, עד שהפך לבעל תשובה גמור מעוטר בזקן ופאות – – – ברבות הימים היה זה חזון נפרץ לראותו בוכה בדמעות שליש על גבי ספר תהילים או ספר 'ליקוטי תפילות' – – –

* * *

עננים שחורים התקדרו על שמי יהדות רוסיה, השלטון הקומוניסטי החל בעבודתו השיטתית לחסל כל פעילות יהודית רוחנית בקרב עם ישראל. אחת הפקודות הראשונות היתה סגירת כל מקוואות הטהרה על מסגר ובריח.

רבי לוי יצחק בנדר, שהנהיג בשעתו את החיים היהודיים באומן החסידית, פנה למשה צדוק'ס וכך אמר לו: "משה. אתה יודע היטב מה פעלת בחייך. עליך נפלה חובת היום לדאוג לנו למקוה כשרה".

משה לא שאל שאלות, נכנס לאורוות הסוסים והחל לחפור לעומק, עד שהגיע למים חיים. תוך זמן קצר החלה המקוה לפעול לרווחתם של כל יהודי אומן – – –

המקוה נשארה קרה לגמרי, משום שכתוצאה מחימום המים עלולים לצאת עשן שיגלה את קיומה. לאחר הטבילה היו הטובלים נזקקים למסירות נפש כדי להתגבר על הקור העז ולעלות את כל המדרגות עד פני האדמה שהיו בגובה 50 מטר!!!

ההסוואה היתה כל כך חזקה, שגם לאחר שסוכני הק.ג.ב. באו לחפש את המקוה לאחר מלשינות שפילה, לא מצאו מאומה. הסוסים התהלכו בחופשיות מעל הפתח המוסווה ואיש לא היה יכול להעלות על דעתו את הנעשה בעומק האדמה…

כעת גם המתנגדים נוכחו בצדקת דרכם של חסידי ברסלב שקירבו את משה ובכך הצילו את עתידם הרוחני.