ואז כשדיבר מזה, דיבר הרבה מהתבודדות והאריך מאוד בשיחה נפלאה בכמה מיני לשונות. וחיזק וזירז אותנו מאוד מאוד בזה להתחזק להרבות בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו. ואמר, שרצונו שיהיה לנו כל היום כולו התבודדות ולבלות כל היום על זה. אך לאו כל אדם יכול לקיים זאת, על כן בהכרח לצוות להם שיהיה להם על כל פנים איזה שעה התבודדות, כי גם זה טוב מאוד. אבל מי שליבו חזק בזה ורוצה לקבל עליו על עבודתו יתברך באמת, רצונו שיהיה לו כל היום התבודדות. והזכיר אז מאמר חכמינו זכרונם לברכה (ברכות כ"א) ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו.
(ליקוטי מוהר"ן תנינא, צו)

חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה, מתפללים במשך שעה, ושוהים שעה נוספת לאחר התפילה (ברכות לב ע"ב). בסך הכללי, תשע שעות המוקדשות לתפילה בכל יום. ברור שבאופן כזה התפילה מהווה העיסוק העיקרי ביום. רבי נחמן מלמד אותנו שאפשר וגם צריך לשאוף למצב דומה בו התפילה לא מהווה עיסוק נוסף מכלל עיסוקי היום, אלא היא חלק מרכזי ועיקרי בו. גם רבי יהודה הלוי כותב כי התפילה אצל החסיד נחשבת ל"גרעין הזמן ופריו" (כוזרי, מאמר שלישי), שורש לכל עיסוקי היום האחרים. במבט ראשון ההדרכה הזאת נראית כמתאימה לאנשים גבוהים במעלה, אבל היא יכולה לתת לכל אדם לימודים וכלים לתפילה שלו, בלי כל קשר למקומו בעבודת ה'.

מה בעצם קשה לנו עם רעיון כזה כמו של תפילה במשך כל היום? אכן, יסוד בסיסי מונח אצלנו שעל האדם לעשות דברים נוספים מעבר לתפילה, מה עוד שפעמים רבות התפילה היא על הצלחה במעשה ידיו דווקא. אדם שיתפלל כל היום מראשו ועד סופו על לימוד תורה בלי שיפתח לרגע ספר וילמד, לא ינחל הצלחה אלא אם כן יורידו לו מהשמיים חכמה ודעת בצורה ניסית, והרי באופן שגרתי איננו סומכים על ניסים. תפילה כל היום כולו היא דבר שלכאורה לא ייתכן שיהיה בצורה קבועה, חוץ ממקרים יוצאי דופן, כי יש דברים שצריך לעשות והתפילה לא אמורה להיות במקומם. מכאן ניתן להסיק שהתפילה היא פעולה שמתקיימת לצד כל מעשינו האחרים ובצורה עקרונית היא צריכה להיות שלובה איתם, ואז אנו מתקשים במושגים של תפילה במשך רוב שעות היום, או בהגדרות כמו "גרעין הזמן ופריו".

* * *

נפנה לדברי הגמרא שציטט רבי נחמן למעלה. בגמרא בברכות מובאת מחלוקת בדינו של מי שמסופק אם הוא התפלל או לא. דעת רבי יוחנן היא שצריך לחזור ולהתפלל מהסיבה ש"לוואי שיתפלל אדם כל היום" – עדיף היה אם האדם היה מתפלל כל היום, ולכן במקרה של ספק צריך לחזור ולהתפלל. דברי רבי יוחנן נשמעים כנימוק של "ממילא"; ממילא היו צריכים להתפלל כל היום אז גם עכשיו צריך לחזור ולהתפלל. אבל מבחינה הלכתית הרי אין צורך להתפלל כל היום, ולכן מה מחייב לחזור ולהתפלל? גם צריך להבין כיצד דין זה מסתדר עם ההלכה של "ספק ברכות להקל", האומרת שבכל מקרה של ספק אין לברך ולהיכנס לספק ברכה לבטלה. כיצד כאן מתפללים שנית ולא חוששים לברכה לבטלה?

שאלות אלו יהיו קשות לפי הבנה מסוימת בדברי רבי יוחנן, אם נבין את דבריו כאמירה שיש צורך להתפלל כל היום. אבל דברי רבי יוחנן אינם חובה הלכתית אלא קביעה מציאותית. החיים נראים לכאורה כדבר בטוח ויציב, אבל בהתבוננות מועטת ניתן לראות כיצד הדברים הבסיסיים בחיים תלויים בכל כך הרבה גורמים שצריכים להיות מתואמים ביחד. הצירוף של כל אלו ביחד וההתמדה שלהם הם-הם הניסים הנסתרים שנמצאים בכל יום. בכל תחום בחיים קיימים כל כך הרבה גורמים שרובם המכריע לא נמצא כלל תחת אפשרות של שליטה ובקרה. פרט קטן שלפתע משתבש, ואנחנו יכולים להפוך לחסרי אונים לגמרי. מכל זה אנחנו לומדים עד כמה אין דבר שהוא מובטח באמת, ועד כמה שמעשינו משפיעים על מערכת סביבתית קטנה ביותר והתמונה המלאה באמת מחוץ להישג ידינו.

הידיעות הללו מובילות לתפילה. תפילה זאת אינה תפילה של אדם חזק שמבקש עזרה מאחֵר, החזק עוד יותר ממנו, אלא של אדם חסר ישע המבקש ישועה אצל מי שחייו מופקדים בידו. במקום לנסות לפעול בתוך המציאות הסבוכה עם כוח המעשה המוגבל מאוד, הוא פשוט פונה לשורש של כל המציאות כולה. "כשמאמין בה', שהקדוש ברוך הוא טוב לכל הן לרפואה, הן לפרנסה, הן לכל הדברים… בוודאי יהיה עיקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא, ולא ירדוף אחר תחבולות רבות" (ליקוטי מוהר"ן יד). יש חידוש גדול בדבריו של רבי נחמן: התפילה בעצמה נחשבת להשתדלות, והיא ההשתדלות העיקרית שמוטלת על האדם. גם בתוך מערכת העולם הטבעי, בו פועלים חוקי הטבע וההשתדלות המוכרים של תעבוד-תרוויח; לא תעבוד-לא תרוויח, קיימת מציאות יותר שורשית שפותרת את כל הבעיות מהיסוד. כל העולם הטבעי מתקיים על ידי ניסים שפשוט התרגלנו אליהם, אז השתדלות טבעית בלבד לא ממש יעילה במערכת מסובכת שכזו. היא מוגבלת מראש, מקומית ורק משתדלת ולא מבטיחה שום דבר. ההשתדלות העיקרית היא התפילה, זאת שנוגעת בשורש של הכל. היא מדברת עם שורש כל השורשים וממציא כל הנמצאים, זה שאצלו כל הפרטים הסבוכים ביותר יכולים להסתדר ברגע אחד בצורה הכי הרמונית. מי שמאמין בצורה כזו בוודאי גם משתדל בהשתדלות טבעית, כי אחרי הפנייה לשורש עליו לחזור למציאות שיוצאת מהשורש. אבל הגדרות היחסים בין התפילה וההשתדלות אינן שני חלקים שמשלימים זה את זה, אלא הגדרה של שורש ביחס לענפים, ראשית לעומת כל ההמשך שיוצא ממנה.

מהמקום הזה אומר רבי יוחנן: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום". העיסוק בהשתדלות הטבעית הוא בוודאי נצרך. אבל במקום להסתבך במציאות הנתונה עם פרטים אינסופיים וחוקים נוקשים, היה אפשר פשוט לפנות לשורש ומשם לפתור את הכל. כל רגע נוסף של תפילה יכול לחסוך שעות של השתדלות וניסיונות הצלחה. כמובן שהתפילה לא תספיק לבדה, אבל בכל רגע של פעולה קיימת השאיפה להיות במקום של התפילה. אין דרישה להתפלל כל היום ולרוב זה גם בלתי אפשרי, אבל הקושי ממשיך להתקיים – איך אפשר להיפרד מהשורש ולהיכנס למערכת טבעית בה מסתבכים וטועים והופכים למוגבלים. לשונו של רבי יוחנן היא "ולוואי" – זה לא אפשרי, אבל הלוואי והיה כך. ובכל רגע נתון של פעולה והשתדלות ה"ולוואי" הזה מלווה אותנו, שלא ניפרד מה' ונטבע בטבע המלא בהסתרה והגבלה.

במקרה בו יש ספק לאדם אם הוא התפלל ניתן היה להגביל אותו מלחזור ולהתפלל, שמא הברכות אותן הוא מברך הן ברכות לבטלה הואיל והוא כבר התפלל. אבל אין רגע בחיים בו התפילה לא תהיה נכונה. אפילו אם סיימת להתפלל לפני דקה, הרגע הזה מצריך תפילה מחודשת. אין מצב בו אפשר להגיד שכבר לא צריך להתפלל, כי בכל יציאה מהשורש וחזרה למציאות קיימת הסכנה של הנפילה בטבע, מה גם שאין סוף לדברים עליהם צריך להתפלל.

בהבנה יותר מעמיקה של התפילה כהתמקדות בשורש של כל הדברים, נראה מהלך חדש בתפילה. כותב רבי נחמן בפירוש על אגדת רבה בר בר חנה (ליקוטי מוהר"ן שם): "היינו שלא רצה [רבה בר בר חנה] לעסוק בשום עסק מעסקי עולם הזה, רק בשביל נשמתו. גם כל תפילותיו לא היו אלא בשביל לקשר נשמתו; אפילו אלו [ה]תפילות המפורשים בתפילה שהם לצורך הגוף, כגון "רפאינו" ו"ברך עלינו" ושאר צרכי הגוף, לא היה כוונתו של רבה בר בר חנה בשביל גופו אלא בשביל נשמתו, שהיה מכוון לפרנסת נשמתו ולרפואתה… כי ממילא כשנתקן שם ברוחניות נתקן גם בגשמיות". גם השורש של כל המציאות הגשמית תלוי בשורש רוחני שממנו הכל נובע. התפילה, כיורדת לעומק הפנימי של המציאות ועוסקת בהגדרות היסוד של העולם, אמורה להתמקד בצרכי הנשמה. שם מצויים הפתרונות האמיתיים לבעיות העולם. זאת היא ההשתדלות העיקרית שאותה נוכל לעשות. לא להתמקד בענפים וענפי ענפים, אלא להיות מכוונים לשורש הפנימי של הכל.

הגמרא (ברכות לב:) תמהה על מנהגם של החסידים הראשונים שהיו מתפללים תשע שעות ביום: "וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפילה, תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת". תשובת הגמרא מזכירה את דברי רבי נחמן: "כי ממילא כשנתקן שם ברוחניות נתקן גם בגשמיות". ישנן שאלות רבות על חובת השתדלות וגדריה כשעומדים בנקודת תפיסה שמסתכלת על העולם עם כל פרטיו ונתוניו. ישנה דרך אחרת שפשוט פונה לשורש של הכל ומשם הדברים הופכים ליותר פשוטים. לא צריך להשקיע הרבה במלאכה, היא מעצמה מתברכת. דברים יכולים להתנהל בדיוק ובהתאמה וההצלחה תזרום מעצמה. כל מה שנצרך הוא שהשורש שלהם יהיה מוגדר ומדויק, ואז הכל משתמר ומתברך.

* * *

כל עוד אנחנו תופסים את התפילה כעומדת לצד ההשתדלות לא נגיע לעומק משמעותה. התפילה איננה רק לעזרה משמים שנצליח במעשי ידינו. היא השורש לכל מעשי ידינו, והיא משפיעה ופועלת הרבה יותר מהמקום שמעשי ידינו יוכלו להגיע. תפילה שמתפרסת על סך נכבד משעות היום היא דבר לא מובן אם היא אמורה רק לסייע בפעולותינו. אבל כשהיא משמשת כ"גרעין הזמן ופריו" היא הופכת לנושא העיקרי שאי אפשר להקדים לו שום פעולה אחרת – ההתמקדות בשורשי הדברים, ביסודות הבריאה, הקיום והחיים.

יש אנשים שאומרים שאין להם זמן להתבודד. הם יכולים להציג דו"ח מפורט שבאמת מסביר איך אין להם זמן. כל חשבון מסוג זה יכול להיות נכון אם צריך השתדלות וצריך גם תפילה איתה, לצידה. אבל כשיודעים שהתפילה היא השורש לכל דבר בחיים לא תיתכן מציאות בה עוסקים כל היום בהשלכות, בתוצאות ובהשתלשלויות השונות, מבלי להתמקד רגע אחד בנקודת הראשית. פעם רבי נחמן עצר אדם אחד שהלך בהול בעסקיו ברחוב, ושאל אותו: הסתכלת היום על השמים? גם אנחנו צריכים לעצור, כדי שלא נסתבך בסבך הקשה של הטבע ואינסוף תנאיו ופרטיו, להסתכל לשמיים ולחזור לא' ב' של המציאות. כשנתקן שם, ממילא יתוקן כל השאר.