"אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה'" (אבות ו, ב).

את הבת–קול הזו כל יהודי שומע, כל יהודי מקבל בכל יום רמזים והתעוררות להתקרב להשי"ת. כל פעם באופן ובצורה שונים, אבל כל יום בלי יוצא מן הכלל הקב"ה קורא לו: "בני היקר, שוב אלי!"

אלא שיש לנו בחירה אם להקשיב לקול הזה, להתבונן בו, להתעמק בו, לבקש גם אנו את הקב"ה כשם שהוא מבקש אותנו, או ח"ו לאטום את האוזניים ולהמשיך בעניינינו הגשמיים ובעיסוקים של העולם הזה. במקרה זה האחרון אנו עלולים לשמוע את הקול הזה באופן מסולף ולהרגיש קריאה ומשיכה דווקא לתאוות העולם הזה והבליו!

יעקב אבינו זכה לשמוע את הקול הזה – "הקול-קול יעקב" (בראשית כז) עד שזכה לכך שבכל מעשיו היה מזין את הנשמה הקדושה שלו ומחזק אותה, כמו שכתוב "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (בראשית כז). הריח הוא מזון הנשמה, כפי שאמרו חז"ל שמהריח נהנית הנשמה ולא הגוף (ברכות מג ע"ב).

בעוד שעשיו עשה את הגוף ורצונותיו לעיקר – "ויאכל וישת ויקם וילך" (בראשית כה). כי מיאן להקשיב לקול הקדושה שקורא לכל אדם באשר הוא, אלא אדרבה, "וישא עשיו קולו" – זה הרים לו את של עשיו – שהרגיש משיכה מחודשת להבלי העולם הזה.

ובכל זאת "ויבך" כי אפילו בעולם הזה, רק הצדיקים הם אלה שמאושרים ושמחים באמת.

(עפ"י לקו"מ ח"ב, ח)