הפעם חצה הבן היקיר כל גבול. בית המלכות לא יכול להבליג על תעלולים נפשעים שכאלה. ברגע האחרון הצליח אוהבו הנאמן של המלך לרכך את הדין. במתק שפתיו ובדבריו שיצאו מהלב, הציג את חולשותיו של הבן הסורר. טען שמזגו הסוער והלחץ בסביבת הארמון הם שגורמים לו לעולל תעלולים. בעצה אחת, נוסחה עבור הבן היקיר, חוקה מתחשבת, סובלנית יותר, שאינה מחייבת שלימות. הבן, שזכה מחדש במעמדו ועתידו, ידע היטב שאת חייו חב הוא לשר המליץ. רק הוא שמצליח תמיד לעורר כלפיו חמלה ורחמים מאת המלך.

גורם כלשהו מאנשי הארמון, לא אהב את היחס המועדף לו זוכה השר המליץ. מה עשה – הלך אצל הבן הפוחז ולחש על אוזנו: 'חבל שתשלה עצמך בחינם. אביך המלך איש תקיף, אף אחד מאנשי החצר איננו יכול להשפיע על עמדותיו. נוסחת הפשרה שניתנה לך כביכול, לעולם לא תוכל להבטיח את מקומך ועתידך כיורש עצר. אביך איננו סובלני, הוא פשוט מיואש ממך. שמע לעצתי, לך ובנה עתידך בחוץ. הייה לאדם מן היישוב, ואל תשגה בחלומות מלכות'.

אילולא שנחשפה הקנוניה המתרקמת, יכול היה ירש העצר לקבור את חייו ועתידו במרידה אווילית. שוב עמדה לו תושייתו של השר המליץ.

* * *

העולם הזה הוא היכל מלך. מלאכים ושרפים, רועשים ובוערים ביראת הרוממות רק מעצם העובדה שמשרתים הם פני מלך רם ונישא. ואנחנו, האנשים הקטנים, שקועים בעיסוקנו הבוערים, ולא תמיד שמים לב להתנהגות שאיננה הולמת את אווירת בית המלכות. איננו מדויקים מספיק כיאה למשרתי השם. ובכל זאת, החיים ממשיכים. חרף כל הקטרוגים, הגזירות והסיבות שהיו עלולות להוביל לכיליון מעשי בראשית. האנושות ממשיכה לנשום חמצן של חסד השופע עליה מרחמיו של יוצר בראשית.

הרחמנות הזו שנותנת קיום לעולם גם כשאיננו ראויים, היא הסיבה והתכלית לבריאת העולם, כך מבואר בספרים הקדושים. ובכל זאת, העניין עודנו פלאי וסתום. העולם הלא איננו הפקר, ממלכה אלוקית מציבה תנאים וכללים. ומי שאיננו עומד בתנאי המלכות, מהיכן שואב את קיומו?

סוד הקיום

סוד הקיום שלנו טמון היטב בכל פרשיות התורה שקראנו בשבועות האחרונים. מאז יציאת מצרים הספיקו כלל ישראל למעוד במעשים ובפרשיות קשות וכואבות. חטא העגל, המתאוננים, עוון המרגלים. בכל המקרים הללו, כשכלל ישראל חטא בדיבור ובמעשה, היה זה האיש משה שעמד בפרץ, ריצה את השי"ת בכל דרך והנחיל לנו עוד אוצרות של חסד. כוחו הטמיר והנעלם של הצדיק, מציץ אלינו מבין החרכים של חטאי הדורות. הוא הנאמן בכל בית המלכות, מצליח תמיד לעורר רחמים גם במקום שהדין ביקש לכלות את הכל.

עניינו של הצדיק סתום ונעלם, ובכל זאת הזוהר הקדוש וספרי הצדיקים מלאים מזה. מדבריהם אנו למדים שהציר המרכזי עליו סמוך ועומד הקיום כולו, הוא הצדיק שהשיג את שלמות כל מדרגות הקדושה והנשמה. הוא שיש בכוחו לעורר רחמנות מראש כל דרגין עד תחתית דיוטא התחתונה. הצדיק הזה הוא גם מי שמסוגל להנחיל לנו תורה.

כשנכשלנו ולא עמדנו בדרישות המלכות, היה זה משה רבינו שפעל אצל השי"ת רחמים. הביטוי האדיר ביותר של הרחמנות האלוקית היא התורה שקיבלנו. משה רבינו מלמד את הקטן והחלוש שבישראל, שעל מנת לעמוד ולשרת את בורא העולם, להיות מבני היכל המלך ולהיחשב בן חביב, אין צורך לעשות את מה שאינך יכול. כבודו של המלך דורש את תכלית השלמות – אמת ויציב. אבל אין לשכוח שרחמיו האינסופיים מאפשרים לנו לרצות אותו גם במעשה פשוט. המצוות שקיבלנו, הציצית שרק חוט אחד ממנה תכלת. המזוזה הקטנה שעל פתח הבית, אפילו כשהוא איננו מלא בספרים. דיבורים של תורה ותפלה, יהדות פשוטה ותמימה. אלו הם המעשים שיזכו אותנו להיות מבני היכלא דמלכא.

אל תעשה קרחת

קרח איננו מסוגל להבין את זה. 'איך יתכן', טוען הוא בלהט 'שאת יראת הרוממות של היכל המלך תוכל לרצות במעשה כה פשוט'. הוא איננו מסוגל להבין את ההיגיון והסברה מאחורי דברי הצדיק. זה נראה לו "סתם התחזקות", דיבורים של חסרי אחריות.

עדת קרח איננה מבינה את עניינו של משה, ולא בכדי. יסודם של המצוות המעשיות מבוסס על מה שמעבר לשכל האנושי. אין דרך להבין איך מעשה פשוט ובלתי 'נשגב' כביכול, דווקא הוא יביא עונג למלך רם ונישא. קרח חלק על משה משום שלא הבין איך תתכן 'גדלות' נשגבה מזו שהשיג הוא. הוא לא יכול היה להבין מה הם כל אותן מדרגות שספר הזהר מלא מהם.

על פי תפיסתו של קרח, היהדות כולה הופכת למעין 'קרחת הכרם'. חלקים נרחבים בכלל ישראל כלל אינם ראויים לעמוד בהיכל השם. מהסיבה הזו, ממליץ קרח לכל מי שאיננו מסוגל לעמוד בדרישות, לנטוש. להתאקלם בחוץ, בשגרה הברוכה של ההולכים בתלם. לעזוב את דיבוריו הטמירים של הזהר, ואת הלהט הבלתי מובן של הצדיקים. להתנחל בחלקת קיום חיצונית ומתפשרת, כזו המתאימה לאנשים של חולין.

התורה שנתן לנו משה קושרת עליונים ותחתונים. מעניקה לכל נפש בכל מקום ודרגה את הזכות לקיים תורה. הצדיק מגלה שמעשה מצווה פשוט מתוך אמונת צדיקים, פועל גדולות ונצורות בעולמות עליונים. קורח, לעומת זאת, טוען להיפך. בעולמו אין צדיקים, "כל העדה כולם קדושים". כולם בסדר, אין להמון העם דרך להתחבר לדברים עליונים. משום כך עדיף לבסס את העדה על דברים מקובלים. הליכה בתלם, ושאיפה לאורחות חיים שיביאו תהילה וכבוד, סיפוק והצלחה מוחשית. אין לקטנים חלק במעלות קדושים.

נס נעשה לנו שקרח ועדתו יחד עם דעותיו הכוזבות שקעו באדמה. ולנו נותר לרפואה כוחו של הצדיק המזכה אותנו להיות מבני היכל המלך גם כשמזגנו סוער או עייף, שוכח או שובב.