מרגע שאדם נולד, נכונה לו התמודדות ארוכת טווח: הוא חייב להיאבק על הזכות לשלוט בעצמו. לכאורה יש לנו בחירה, אנחנו יכולים להחליט איך לפעול, מה לעשות ומה לחשוב. לכאורה. לכל אדם ניתנה מבורא עולם זכות הבחירה. אולם רוב בני האדם מעדיפים משום מה שלא לממש את זכות הבחירה. הם מניחים לגורמים שונים ומשונים להחליט עבורם הכל, גם את המשמעותיות שבהחלטות.

וכך הולך האדם שולל אחרי עצמו, נשלט ולא שולט; נגרר ולא מוביל. וזה חבל מאוד.

על צדיקים נאמר "ליבם ברשותם", הם שולטים בעצמם באמת. צדיקים זוכים להתעלות מעל נטיות הגוף והנפש, להיות בעלי בית אמיתיים. משום כך, מלמד רבינו, נאמר במשה "ומטה האלוקים בידי". המטה הוא כח הבחירה המאפשר להטות את עצמו ולהחליט לכאן או לכאן. משה רבינו זכה לכך בשלמות, ולכן הוא היה מסוגל להפוך את מטהו ממטה לנחש ובחזרה למטה. אהרון אחיו שהיה שקול כנגדו, זכה אף הוא למעלה הזו, לאחוז במטה ולשלוט לגמרי על כוח הבחירה באופן השלם ביותר. ואותנו גם כן מלמדים הצדיקים איך לזכות ולבחור תמיד באופן הנכון. לשלוט על הבחירה זו מדרגה מופלאה, אך יש גם למעלה מזה – להתקדם ולפרוח תמיד מדרגה לדרגה.

בפרשת קורח גילה השי"ת בפומבי במי מכל נשיאי ישראל הוא בוחר. והסימן לכך היה פריחת המטה: "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח".

מטהו הפורח של אהרון הכהן, מלמד רבי נתן, מעיד ומגלה שהעבודה המובחרת היא זו שפורחת תמיד ואיננה נחה לעולם. גם צדיק שזכה לשלמות כמו אהרון, ממשיך הלאה לפרוח, ואינו נעצר כעץ יבש.

הלימוד הזה נוגע לצדיקים גדולים, אך גם לאנשים ממש פשוטים. רק שלא נהיה עצים יבשים.