לפעמים, באמצע החיים יורד פתאום מין ליל אפל ושחור. נדמה אז כאילו אזל לפתע המלאי, הכל פשוט נגמר, נעלם, נשאב לאי שם. מקורות הפרנסה מתייבשים, החובות תופחים, והבית כולו מגלה סימנים של סדקים. שום מוצא לא מציץ מעבר לאופק, רק רקיע אפל והמון פחדים.

אל המקום הזה נשאו אותו רגליו של אבינו יעקב. בפרשה הקודמת הוא עוד ישב על התורה והעבודה חוסה באוהל של תורה ותמימות. בית מלא יראת השם, אב קדוש, והשראה נוראת הוד של סב כמו אברהם אבינו ע"ה. בפרשה הזו מפגישה אותנו התורה הקדושה עם יעקב אבינו של טלטולי דרך, רדוף ועני. היעד הוא ביתו של לבן, גדול הרמאים, שאף אדם לא עמד בפניו. מכשף ותאב בצע. במקום הזה, בחרן – ערש חרון האף והדינים, אמור האיש התם והזך לבלות אי אלו שנים.

על אם הדרך, כשעוד כברת ארץ לפניו, כשאימת המוות מרחפת ממעל, וחולשת הדרך מאיימת על רגליו. מופיע אליפז, בניסי ניסים נמנע הרג, את נשמתו לא הצליח בנו של עשיו ליטול ממנו, את הממון הוא לקח. עני חשוב כמת, וכשההלך המרושש מצוי אי שם בין היכן-שהו לשומקום, המצב עגום פי כמה וכמה.

ואז, כשהיאוש אמור לכל הדעות להדק את חגורת החנק, יעקב אבינו מוצא את הדבר המשמעותי ביותר עבור כל מי שיהיו אי פעם צאצאיו – "ויפגע במקום".

לפגוע במקום

אל המקום בו עתיד לעמוד בית המקדש, פיסת האדמה המכוונת בדיוק מול שער השמיים, דרכו עתידות לעלות ולהתקבל ברצון רבבות תפילות בני ישראל, בכל שנות הגלות והגאולה, החורבן והבניין, הגיע בחיר האבות. ובאותן אמות ספורות של מעבר למקום, השיג האב הגדול וטעם בפעם הראשונה את עומק המרירות, הכבידות והעצבות בהן עתידים ילדיו שיבואו הנה באחרית הדורות להתבוסס.

את החושך הזה, המבוי הסתום אליו מובילות אותנו רגלינו המבולבלות כפעם בפעם, חווה כבר אז הסבא שלנו. השי"ת הביא אותו בדיוק אל המקום הזה, בכדי להכשיר עבורנו את הקרקע. "וילן שם כי בא השמש – ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה", באותה שקיעה, גם ליעקב אבינו, השלם שבאבות עולם הסתלקו המוחין, כך ממש. באותן שעות הוא עמד לפני השי"ת בתוך החושך הכי גדול, ועשה את מה שכל אחד מאיתנו יכול היום לעשות בכדי לצאת משם, מחשכת הגלות.

כשאליפז נטל ממנו את כל רכושו התעקש יעקב אבינו ואמר 'לית אנא מוביד סברי מבוראי', שום דבר לא ייקח ממני את התקווה, בסופו של דבר יהיה טוב. גם כשחושך ואפילה חסמו את הדרך, והגלות עד תחתית שאולה כיסתה את האופק, התעקש יעקב אבינו והתפלל. ההתבודדות העקשנית הזו, של העני שמאומה אין לו, רק פה והמון שאגות, היא זו שפתחה עבורינו את הפתח, דרכו נוכל לפלס דרך אל מחוץ לגלות הנפש.

תפילה עקשנית

קורה לא פעם, שנדמה לנו שאם נתפלל עכשיו, זו תהיה הטרדה. כששום מילה של ממש לא זמינה על השפתיים, והדיבורים שמצליחים בקושי לעלות על קצה הלשון, נעדרי טעם ריח וחיוניות, מתעוררת בפנים התחושה שאולי אומרים שם למעלה 'שוב פעם הנודניק הזה…'

תפילה – אומר רבי נתן, מלשון נפתולי אלוקים נפתלתי. ורש"י מפרש לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום. במילים הללו מונח בעצם כל סוד התפלה. כך היא דרכה של תפילה – עקשנות. לחזור ולנסות שוב פעם ושוב. 'וצריך להיות עקשן גדול בזה'- אומר רבי נתן 'שאף על פי שנדמה לו שדבריו אינם מועילים כלל, כי זה ימים ושנים שעוסק בזה ועדיין לא פעל כלל, אעפ"כ צריך להיות עקשן גדול בזה, כמו העקשן שעושה הדבר בלי שום טעם, כן צריכין בעבודת השם'.

עוד יהיה טוב

חושך הוא מצב זמני, גם לארוכה שבגלויות יש תאריך תפוגה. סוף כל סוף יעלה השחר ויפציע, והכל יהיה טוב מאוד. בעומק החושך באפילת הגלות, אם מתעקשים ומדברים גם כשאין שום טעם ועניין, מתרחש לפתע הנס 'והנה השם נצב עליו'. במקום האפל ביותר בעולם, בתחתית העוני והחדלון, שם בדיוק קיבלנו את ההבטחה הברורה ביותר, זו שמלווה את קיומינו הבלתי אפשרי במעמקי הגלות "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך".

ברגע אחד עלול האופל הסמיך ביותר להפוך לאור, אצל השי"ת הכל יכול להיות, צריך רק להתעקש ולדבר. העתיד יהיה נפלא – כך הובטח כבר לאבינו בבית א-ל. לכל יהודי יש חלק נצחי במקום של טוב מוחלט, השאלה היא איך נתמודד עד אז.

בעולמות העליונים יש המון מתיקות ושלוות נצח, לעתיד לבוא נשב בסוכת עורו של לוויתן, נהנה מזיו השכינה, ונשתה מיינה של תורה שעתידה להתגלות. שבת קודש היא יום שכולו שביתה ומנוחה, ובכל זאת יש משהו גדול מכל זה – ימי החול, ביצת הטיט הגלותית, חשכות המוחין, ותרדמה של עייפות, במקום הזה מתרחש משהו גדול יותר. משום שרק בזכות עבודתינו המיוזעת בקרקעית עולמות החומר, יש למעלה, בעולם האצילות, שבת.

את השבת והעתיד לבוא עושים אנשים קטנים מאוד, כאלו שמתמודדים עם מדות מעוקמות וכלים שבורים. וכשהם מתחתית הבריאה, עושים משהו לכבוד בורא עולם, למעלה אפשר כבר לעשות שבת.

ובינתיים אסור לנו בשום פנים ואופן להפסיק לרגע אחד לנדנד. 'ויפגע במקום' – בתוך החושך והערפל דבר אחד מבקשים מאיתנו, שלא יעבור ולו רגע אחד בלי פגע. בעולם שכזה, בו פגעים ותקלות מתרחשים בכל כמה דקות, מוכרחים גם לפגוע בכל רגע ב'מקום'. למצוא את השי"ת בכל מחיר, לדבר אליו תמיד, ולבקש גם בלי טעם וריח 'בבקשה תתגלה'.

הדיבור שנאמר שם, בלילה של בית א-ל, במקום המסויים ביותר. הוא שלוחש עד היום על כל אוזן שמוכנה להטות עצמה ולהאזין 'ושמרתיך בכל אשר תלך' – אל דאגה, תמשיך הלאה ותחפש 'כי לא אעזבך', אלך איתך עד הסוף הטוב באמת, עד שתבוא בדיוק למקום הטוב אליו אתה אמור להגיע.

רק לא להפסיק לרגע לנסות ולפגוע.