תקציר: כוחו של אברהם אבינו והלימוד הגדול מפרשת השבוע ומחייו של אברהם, אבי אומתינו.

מה יהיה הסוף?

זה זמן רב שהרהורי-תשובה מכרסמים בלבו, הוא שמע הרבה אצל רבינו הקדוש על חובת זכרון ה'תכלית', ושיש משהו יקר עצום וחשוב פי-כמה מכל הבלי העולם הזה, ולבו הומה עליו: 'מה יהיה הסוף, וכי לכך נוצרתי להיות עסוק וטרוד כל היום כעבד נרצע לצורך פרנסתו?'.

הוא לא יכול יותר. בלבו גמלה החלטה ברורה להוריד שעתיים מהעבודה לטובת עבודתו הרוחנית. הפרנסה אמנם תצטמצם, אבל זה עוד לא בגדר פיקוח נפש, גם נשמתו צריכה פרנסה, 'בלי זה אני לא יכול לחיות'. אמר ועשה.

ואז החלו הלחצים; בני ביתו החלו במערכה כבירה, טענות, מענות ומריבות, כעסים ופנים זעופות. היא גייסה את אביה ולבסוף גם את אביו, כולם נגדו. 'איך אתה נוהג בהפקרות שכזאת?' טענו לעומתו. בלבו פנימה ידע את האמת, אדרבה, ההפקרות היא כשלא עושים כך, מפקירים את הנשמה, סוף סוף לא מדובר בחרפת רעב בבית, סך הכל יורידו מעט את רמת החיים ויחיו בצמצום קצת. אבל הלחצים גוברים, צועקים עליו, נוזפים בו, איך יוכל לעמוד נגדם?!

* * *

רבינו הקדוש לימד אותנו יסוד נפלא ועצום, שרק על ידו ניתן להתקיים ולעמוד כראוי בעבודת השם:

סוד כוחו של אברהם אבינו

בפרשתנו אנו לומדים על נסיונותיו של אברהם אבינו ועמידתו בהם בגבורה נפלאה, השי"ת מצווה עליו שיעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, ילך נע ונד ללא בית ומשפחה ללא תמיכת קרובים וידידים לעבר ארץ בלתי נודעת, ואברהם קם והולך. מה היה סוד כוחו של אברהם? מה נתן לו את תעצומות הנפש לעמוד מול כל העולם יחידי באמונתו ובעבודתו?

מבאר רבינו הק' כך:

"אחד היה אברהם"

הנביא יחזקאל אומר בשם ה' על אברהם אבינו: "אחד היה אברהם", משמעות תואר זה הוא: "שאברהם עָבַד השם רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם" (תחילת ליקוטי מוהר"ן תניינא).

"וכן כל הרוצה להיכנס בעבודת השם, אי אפשר לו להיכנס כי אם על ידי בחינה זו, שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו, או המניעות שיש משאר בני העולם המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת 'אחד היה אברהם' כאילו הוא יחיד בעולם" (שם).

איך אפשר להתעלם מהלועגים לי?!

במבט שטחי הדברים מתמיהים: מה הכוונה שלא יסתכל על הלועגים לו? זה הרי פוגע בציפור נפשו, הוא חש בזוי ודחוי. וכי מבקשים ממנו שיהא מלאך שאינו מרגיש? יותר מכך: איך אפשר לחשוב ש'אני יחידי בעולם' בעוד שמסביב מתהלכים מאות ואלפי איש?!

אך כשנעמיק בדבר נראה שהדבר נתון לבחירתנו, ואם נבין את סוד כוחו של אברהם אבינו ונרצה לילך בעקבות אברהם אבינו יכול נוכל בעזרת השם גם לפי מדרגתנו להעצים את האמת שבנו בחוזק גדול.

"אתה יחידי בעולם!"

רבינו מורה לאדם לחשוב שהוא 'יחידי בעולם', משמע שמחשבתו עד עתה היא הפוכה – הוא חשב שאין הוא יחידי. אין זו רק ידיעת מציאות, שהוא יודע שעל פני כדור הארץ מסובבים עוד בני תמותה, אלא תפיסת עולם שקרית הטמונה בעומק המחשבה: הוא מודד את ערכו ומציאותו לפי מה שסובביו מחשיבים אותו; הוא שואב את חיותו וסיפוקו לפי איך שמכריו מביעים את שביעות רצונם ממנו. הלחץ שהוא נתון בו כשלועגים לו וגוערים בו, נובע הרבה מכך שלפי דעתו אם סובביו מביטים עליו בבוז הרי שאין לו זכות קיום, והדבר מאיים על עצם קיומו, בעוד שלאמיתו של דבר, אפילו אם היה האדם יחידי בעולמו ללא כל מעריך ומייקר ומכבד, היו ערכו ויקרתו עצומים ונוראים, חובקי זרועות עולם, כיון שהשי"ת בכבודו ובעצמו בראו בשליחות מיוחדת מאד, שעבורה היה כדאי לברוא את כל העולמות. וזה – ההבנה שמבחינת ההערכה העצמית הוא כביכול יחידי בעולם – היה סוד כוחו של אברהם אבינו.

זה מעשה שלו, זה מעשה שלי

התלות בהכרתם והערכתם של הסובבים הינה שקר נוראי. ב'סיפורי מעשיות' (מעשה ט) בסיפור ה'חכם והתם' מספר רבינו הק' שהתם לא התפעל מהצלחת חבריו ולא נתן שתיחלש דעתו ממיעוט הצלחתו לעומתם. הוא שמח במה שיש לו ואמר: "זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי. ועוד, למה לנו לדבר מאחרים?!". זו מהותה של התמימות הנובעת ממידת האמת. האמת נבנית ממציאות קיימת ולא מהערכה יחסית במה שהוא מעולה על חבריו. וכך גם צריכה להיות הערכתו של האדם לעצמו,שוויו וערכו יבנו אצלו מעצם שייכותו לבוראו ולא מכך שאחרים מעריכים ומייקרים אותו.

מלחמה קבועה ובחירה תמידית

ועלינו לדעת: זוהי בחירה תמידית! אפשר להגדיל ולהעצים בלב את החלישות הדעת כשמישהו צחק ממך או לעג לך, ניתן לשוב ולחשוב על כך בלי סוף ולהגדיל בעיני עצמו את ה'צרה הנוראה' בכך שפלוני לא כיבד אותך או בז לך, ואפשר להקטין זאת ולשחוק מכך. אפשר לומר את ההיפך הגמור: 'מה אכפת לי מה אחרים אומרים עלי? די לי במה שאני קשור לחי החיים ועושה רצונו!'.

ככל שמתרגלים לפרוק עול מן הרצון לרצות את הסובבים, ומכירים בערך העצמי האמיתי, כך הולך השקר הזה ופוחת. ולפתע מגלים שאפשר לשמוח ולהיות מלא חיות גם אם אינני מוצא חן כל כך בעיני קרובי וחברי, ומקבלים כח לעשות את מה שיצא לי שכך ראוי לעשות באמת לתכליתי הנצחי.