לכל זמן ועת. עת לפעול מתוך היגיון ועת לפעול למעלה מן ההיגיון.

פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את הקטרוג ומידת הדין מעל בני ישראל, באופן בלתי הגיוני, בלתי מקובל ובלתי מתוכנן, "בקנאו את קנאתי".

שלום אמיתי המסוגל לחבר בין שמים לארץ, בין גוף לנשמה ובין עולם הזה לעולם הבא, בא רק מתוך מסירות נפש. משום ששום דרך אחרת, הגיונית ומקובלת ככל שתהייה, לא תוכל להביא אותנו לשם – אל המקום המאחד את ההפכים המוחלטים ביותר. את הברית הבסיסית ביותר בעולמו של יהודי, ברית מילה, כורתים מתוך מסירות נפש. והברית הזו ממשיכה ומלווה את חיינו גם הלאה, לכל מקום שנלך.

בליבו של כל יהודי כפי שמלמד רבינו, שוכנת ומאירה נקודה של מסירות נפש. עד לאותה נקודה כמוסה עלולה הדעת להתבלבל, לשגות ולמעוד, אך בשעה שהניסיון נוגע באותה נקודה, בהירות חדשה מתפרצת, אנחנו מוכנים למסור נפש.

מסירות נפש וקנאת השם נוגעים לעולמינו האישי בכל יום. יהודי ניצב לא פעם מול שגגות ומעידות. הוא מוצא את עצמו נכשל במעשים שאינם הגונים ובהתנהגות לא ישרה. במצב שכזה הדבר החמור ביותר היא התעלמות. התעלמת – הסכמת, אל תבוא אחר כך בטענות. אך מה לעשות כשאי אפשר, ואין בינתיים את הכח ואת השכל להשתנות ולתקן? מול מציאות שכזו ניתן לפעול רק למעלה מן ההיגיון, לצעוק, למחות, להביע אי הסכמה בקול גדול.

חלקים גדולים מגורלינו הנצחי נוכל להציל רק באמצעות מחאה. תצעק לבורא עולם, 'אינני מסכים, אינני מוותר, הנשמה שלי שייכת למציאות הרבה יותר מתוקנת. אנא הושיעה נא'. צעקת – נושעת.

שמעת?