מה סודו של המטוס? כיצד הוא מצליח להטיס את האדם, תוך שעות ספורות, מרחק עצום כל כך? 'למעלה מן המקום והזמן' – זה הסוד! הוא מתרומם מעל הקרקע, ושוב אינו מוגבל במגבלות ה"מקום", ההרים והבקעות, הימים והנהרות. וכשהוא מתעלה מעל גבולות המקום, שוב אינו מוגבל גם במגבלות ה"זמן", ומסוגל לטוס במהירות עצומה אל מחוז חפצו.

כך היה בעת צאתנו ממצרים; הקדוש ברוך הוא רומם אותנו מעל גבולות ומיצרי הזמן והמקום, והטיס אותנו אליו. כלשון הפסוק בפרשת השבוע: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי".

"כנפי הנשרים" רוממו אותנו מעל גבולות המקום והזמן, והוציאו אותנו ממצרים בחיפזון. "כי חיפזון זה בחינת 'למעלה מהזמן', שדילג על הקץ והוציאם בחיפזון גדול בלי שום זמן, רק ברגע אחת ובשעה קלה באו מרעמסס לסוכות, ונתקבצו יחד בשעה קלה שש מאות אלף מכל ארץ מצרים, כמו שפירש רש"י על פסוק 'ואשא אתכם על כנפי נשרים'. שכל זה הוא בחינת למעלה מהזמן" (ליקוטי הלכות, נטילת ידים שחרית ב, ו).

וכך הוא גם היום; כל מי שחפץ לצאת מזוהמת מצרים, ולבוא אל השם יתברך, מוזמן לעלות על "כנפי נשרים", שירוממו אותו מעל מיצרי הזמן והמקום, ויתנו לו את האפשרות לצאת מן המיצר אל המרחב, מעבדות לחירות.

* * *

ה"נשר", מסמל בתורת הקבלה את הצדיק. "נשרא דא רוחא דא בחינת צדיק, בבחינת איש אשר רוח בו" (ליקוטי מוהר"ן, כט). הנשר הוא הרוח – אומר התיקוני זוהר – והרוח הוא הצדיק, אשר עליו נאמר "איש אשר רוח בו".

אם אתם זקוקים לרמז ברור יותר, הרי הוא לפניכם: "נשר" עם האותיות, עולה בגימטריא שמו של רבינו הקדוש: "נחמן בן שמחה" (כוכבי אור, חכמה ובינה, מה). "הלוא הוא כבוד אדוננו מורנו ורבנו, גאון עוזנו, עטרת תפארתנו, ותפארת כל ישראל, ראש גולת אריאל, הנשר הגדול בעל כנפיים, בצילו נחסה ונתלונן" (מתוך מכתבו של מוהרנ"ת לרבינו הקדוש).

רבינו הקדוש, רבי נחמן בן שמחה, הוא הוא הנשר הגדול, אשר כל העולה על כנפיו, יכול להתרומם מעל המיצרים החונקים של הזמן והמקום, ולהתקרב אל השם יתברך. שכן, הוא זה שמלמד אותנו עצות ודרכים, כיצד למצוא בכל מקום ובכל זמן את אור ה' ולהתחבר אליו, כך שהמקום והזמן לא 'יחנקו' ולא יגבילו את הנשמה האלוקית הכוספת אל אור האין-סוף.

* * *

רבינו הקדוש הוא ה"בעל תפילה" ששוכן ביערות, וכל מי שרק מתקרב אליו, הרי הוא ממלט אותו ממיצרי הכרך הסואן, ו'מבריח' אותו אל היער, להתבודד. וכפי שמסופר על הבעל תפילה:

"פעם אחד היה בעל תפילה, שהיה עוסק תמיד בתפילות ושירות ותשבחות להשם יתברך. והיה יושב חוץ ליישוב, והיה רגיל להיכנס ליישוב, והיה נכנס אצל איזה אדם. מסתמא היה נכנס להקטנים במעלה, כגון עניים וכיוצא. והיה מדבר על לבו מהתכלית של כל העולם; היות שבאמת אין שום תכלית כי אם לעסוק בעבודת ה' כל ימי חייו ולבלות ימיו בתפילה להשם יתברך ושירות ותשבחות וכו'. והיה מרבה לדבר עמו דברי התעוררות כאלו, עד שנכנסו דבריו באזניו, עד שנתרצה אותו האדם להתחבר עמו. ותיכף כשנתרצה עמו, היה לוקחו ומוליכו למקומו, שהיה לו חוץ ליישוב, כי אותו הבעל תפילה בחר לו מקום חוץ לישוב, ובאותו המקום היה שם נהר לפניו, גם היה שם אילנות ופירות" (סיפורי מעשיות, מעשה יב).

וגם מי שעדיין אינו מבלה את יומו ולילו ביערות, ומעורב בין בני העולם – גם הוא, זוכה בכוחו של רבינו להתעלות מגבולות המקום והזמן ולחיות 'חוץ ליישוב'. "כי גם כשהוא בתוך היישוב ומוכרח להיות מעורב עם בריות כאלו שהם רחוקים לגמרי מן התכלית, הרי הוא במחשבתו חוץ מן היישוב, ומרחיק מחשבתו ודעתו וכל הנהגותיו מכל ההנהגות הזרות ומידות זרות ודעות רעות וסברות של שקר הנמצאים ושכיחים הרבה ברוב בני היישוב" (רמזי המעשיות, להרה"ק מטשעהרין). הוא נמצא בתוך גבולות המקום והיישוב, אך המקום והיישוב לא 'מגביל' אותו…

בכוחו של רבינו ניתן לחיות חיים של התבודדות, גם כשנמצאים בין רבבות בני אדם. וכפי שהעיד רבינו על עצמו ואמר: "מתי יש לי התבודדות? בשעה שכל העולם עומדים סביבי ואני יושב בתוכם, אז יש לי התבודדות" (חיי מוהר"ן, רמא).