לעבור את הקיץ בשלום

המשרה הנחשקת נעמה לרואה החשבון הטרי יותר מתלוש המשכורת עצמו. המפעל הגדול, מאות העובדים ובעיקר חדר הקפה. את המשרד האישי העדיף לאייש כמה שפחות, במקום כה מרתק חבל לאבד זמן בין ספרות ומחברות… המסדרונות העמוסים, הרכילויות הפנימיות, סיפקו לרואה החשבון המון עניין, בעוד עבודתו המשמימה נדחתה מיום ליום. מדי פעם אילץ את עצמו לעיין בחומר, התאמץ להתרכז, ביצע מספר פעולות ומיהר להפסקת ריענון חדשה.

לקראת סיומו של החודש השלישי, התקבלה בקשת הדו"ח מהמשרדים הממשלתיים. רואה החשבון כמו נחת מהרקיע, אין באמתחתו אפילו מחצית עבודה. ביקש לדחות את המועד לתאריך האחרון הבא. בשבועות הבאים התרחשו במפעל מספר אירועים חריגים, הוא חש עצמו מעורב במדרגה ראשונה, לא יכל להרשות לעצמו להתרכז בעבודה.

במועד האחרון מופיע המנהל ומודיע כי יומיים נותרו להגשת החומר. הזמן לחוץ, והחומר מתגלה כבעייתי. ההזנחה הפכה אותו לחידה סתומה. ככלות מחצית יום של מאמץ עילאי, מצא עצמו רואה החשבון ללא מוצא. בצר לו נעמד על רגליו, תקע עיניו במחברת, והחל משנן את הספרות בקול גדול. פעם ועוד פעם, חצי שעה, שעה. הריכוז חזר אליו לאט. בערב קיבלו הנתונים צורה וסדר. המח התבהר ופתרון כלשהו החל מנצנץ באופק. בימים הבאים היה רואה החשבון מרוכז בעבודתו כפי שלא היה מעולם. החדשות הסוערות כבר לא עניינו אותו, גם הקפה נותר מיותם על השולחן. כל יישותו מרוכזת בחישוב מבריק שהלך ופתר את התסבוכת.

* * *

זה עתה פנינו לאחור מההר העשן, הקולות והברקים. ממרחק הזמן והמקום ניתן לראות בבהירות יותר את המעמד הגדול. חג העצרת, קבלת התורה, התחדשות הנשמה, כל אלו יכולים להיראות בבהירות יתרה דווקא מתוך אספקלריית הריחוק.

קיבלנו תורה, וכל יהודי מאמין בכך; התורה היא חיינו, וכל לב רוחש על כך. האוצר היהודי ששוכן כעת בקרבנו, צורב בדעת ומבקש בכל לשון 'שימרוני'. כל אחד מאיתנו זכה בוודאי להתחדשות פנימית נפלאה, בעלי נפש וזכות זכו אף להתרגשות והתעלות מיוחדת במינה. רישומי ההוד יכולים לפרנס עבודת השם של כמה חודשים לפחות, והתורה שקיבלנו היא תכלית החיים לשנה הקרובה לכל הדעות.

אלא שהעולם אליו אנו נקלעים בצאתנו מההר, עולם קייצי הוא. אוויר נאה, מסביר פנים, חמימות של שמש ומרחבים של חומר. העולם נושף בעוז 'חופש'; הבריאה מזמינה לשוט ולטייל, להתבדר ברוח הקיץ ולהתאוורר. אל המציאות של אחרי שבועות אנו נפלטים על כורחנו. בחדרי המח והלב עוד שוקקת המתנה היקרה, האצורה חדר לפנים מחדר. נשמה חדשה, רגשי קודש, רצונות טמירים, רוח חדשה ודעת בהירה יותר, אולם הגוף מצוי ברובו בעולם של חולין.

את העולם הזה אנחנו חווים בכל החושים. חדרי המח בהם עצורה הנשמה החדשה שאך עתה קיבלנו, פתוחים לכל ארבעת הרוחות. חלונות הראש, העינים, האוזנים, החוטם והפה, פעורים ומקבלים מכל רוח המנשבת עליהן, האוזניים שומעות שיחות של חולין, חדשות לוהטות, שיחות ודיבורים, מעט לשון הרע מטובלת בשיח חברים; קרטוב ליצנות ודברים בטלים ועד אי אלו דברים שהעולם התחדש בהם. העינים סופגות את גווני החומר והטבע, הנפש נמשכת מבעד לחלונות החושים, הריח האווירה וההרגשה, כל אלו חובטים על חלונות הדעת, והתורה שאך עתה ניתנה בנו בלהט מצטננת ושוקעת בשכחה.

בשבועות האחרון קיבלנו את משרת חיינו. עבודה בחשיבות עליונה, לוח זמנים עמוס והמון סידורים קדושים וחשובים הנוגעים למלכות דקדושה. הקיץ שעוטף אותנו כעת עלול בהחלט להעסיק אותנו בכל שפעת רעיונותיו, להריץ אותנו יום ולילה בין חשק לדאגה, מתשוקה לתקווה נכזבת. בסופה של שנה אנו עלולים להימצא חלילה באותה נקודה. מרוקנים מכל זיכרון, והרבה לפני הפסיעה הראשונה.

מילים שמסוגלות לעורר מתרדמה

העולם שמחוץ למתן תורה מסוכן, והרפואה שלו ממתינה לנו בדיוק שם, בקבלת התורה. התורה הקדושה מכילה את הכח להחזיר אותה תמיד אל נקודת ההתחלה בקבלת התורה, אל האור המופלא הזה קודם שעכרו אותו הימים והמאורעות.

התורה, מעבר לקדושתה ורוממותה, היא ספר. ספר המורכב מאותיות ותיבות. כמו בכל ספר, גם את תורתנו הקדושה ניתן פשוט לקרוא, לומר ולבטא בפה מילים ומשפטים. כלל נקוט הוא בידינו שהקול מעורר את הכוונה. גם כשאורה של תורה נעלם, האותיות עודן מצויות בינינו. כל אחד יכול לבטא אותיות של תורה גם בלי מח וגם בלי לב, החידוש הנפלא הוא, שהקריאה הפשוטה הזו, כשהיא נעשית בכח וחוזק, בצעקה והגברת הקול, מסוגלת לעורר את המח מתעלומותיו, להוליד את הדעת מחדש, לגרום לנו לעמוד שוב למרגלות ההר העשן ולהאיר את הלב בחמימות קבלת תורה.

את הסוד הזה מגלה רבי נחמן בתורה כ"א בליקוטי מוהר"ן. שם הוא מבאר שכשהמוחין והדעת מצויים בהעלם ועיבור, צעקה בתורה ותפילה מסוגלת 'להוליד' אותם, בבחינת "ושמע צעקתנו יודע תעלומות" כלומר, כשהדעת והשכל אינם מאירים לנו, העצה היא לצעוק אל השי"ת שהוא "יודע תעלומות", ורק הוא יודע היכן ואיך 'נעלמו' המוחין שלנו, וכשאנו צועקים הוא מאזין ומושיע.

כשהמח סתום ואטום, והלימוד נעדר חידוש וחיות, זוהי קטנות. הדרך ליציאה מקטנות והעלאת שלהבת הלב מחדש, הוא דיבור פשוט בקול ואפילו בצעקה בתורה או תפילה. הדיבורים והקולות שאנו צועקים גם מתוך חושך וחוסר עניין, בוקעים את מסכי האטימות והשכחה, יש מי שמאזין להם, ורק הוא יודע להשיב תעלומות.

שבעת הנרות – חלונות הנפש

בפרשת השבוע שעבר, פרשת בהעלותך, קראנו על מצוות הדלקת הנרות במנורה הטהורה שבבית המקדש. אהרון הכהן מצווה להעלות את הנרות "אל מול פני המנורה", ועל הפסוק הזה מגלה רביז"ל איך עלינו לקדש את שבעת הנרות, הלא המה נקבי הראש, העיניים, האוזניים, החוטם והפה, כך תעלה שלהבת הלב ותתגלה הארה שתתקן הכל.

המשכן של המח והדעת הוא בראש, החלונות דרכם מושפעת הדעת הם שבעת נקבי הראש. את הנקבים הללו, המתייחסים לשבעת קני המנורה הטהורה, יש לשמור מאוד. לכל נקב יש "עשה" ו"לא תעשה". העיניים אמורות לראות קדושה, ובאותה מידה להישמר מפני ראיית רע, כך גם בשמיעת האוזן ובריח החוטם ודיבור הפה.

עבודת העלאת שלהבת הנרות שייכת לכל יהודי בכל יום. כשמטיבים את נרות המח, כששומרים על הנקבים הללו ומשתדלים לעשות עמהם טוב, שלהבת הלב, כלומר ההתלהבות ואש הקודש, עולה מאיליה ומרוממת את המעשים. התלהבות הלב פותחת צוהר לאמונה ויראה. זה מה שמתקן את המחשבה. כך נמצא עצמנו עסוקים בעולם אחר לגמרי, רחוקים מסערות ובלבולים, דבוקים באמת ועסוקים רק בתכלית.