עוד יום עובר, ועוד 'וי' מסומן בלוח השנה. אנחנו סופרים ומתקדמים. כבר ספרנו שבועיים ויותר, ואנו מתקרבים בצעדי ענק ליום המיוחד והמיוחל, מלאים בגעגועים וציפייה, ליום בו נזכה להארה הגדולה, ליום בו נקבל באהבה את התורה.

הפלא הוא, שאת הספירה אנו עושים בסדר עולה – יום אחד, יום שני…, הרי, לכאורה אמור להיות הפוך; הרי ברור, שכשאדם מחכה למשהו גדול, ליום חשוב או אירוע מיוחד בחייו, הוא לא סופר כמה ימים עברו, אלא כמה ימים נשארו עד ליעד.

עניין פנימי

הרב פינקוס זצ"ל נותן הסבר מעניין לשאלה זו, ומלמד אותנו על הפנימיות שיש בהמתנה ובספירה. התשובה היא, שלא מדובר בספירה רגילה של אדם המצפה לדבר מה, אלא יש בספירה עצמה חשיבות גדולה, שעל ידה מקבלים בסוף את המתנה הגדולה.

משל לאיש עני, שהודיעו לו, שבעוד חמישים ימים הוא יקבל מתנה גדולה – סכום של מיליון דולר. בשביל אותו עני, כל יום מארבעים ותשעה הימים, מהווה רק הפרעה ומחסום, והלוואי שיעבור כבר. הוא מחכה שיעברו כבר הימים – שאז יקבל את המתנה. ואכן, אצלו, כל יום שעובר הוא מוחק אותו, והוא סופר את הימים שנשארו – הנה, עבר עוד יום שמבדיל ביני לבין הישועה, ונשארו רק עוד כך וכך ימים.

לעומת זאת, אילו היו אומרים לו, שבכל יום ויום שעובר, הוא צריך לעשות פעולה מסוימת, עליה יקבל זיכוי של עשרים אלף דולר, ואת הסכום בפועל הוא יקבל רק אחרי שיעברו חמישים ימים, אז יקבל את כל הסכום – אותו אדם לא יזלזל בימים שחולפים בינתיים, בשבילו ימים אלה אינם דבר המבדיל בינו לבין הישועה, אלא אדרבה, הם שגורמים את הישועה, בכל יום כזה תלויה הישועה שלו. לכן הוא סופר את הימים אחד אחד; יום אחד – עשרים אלף דולר, עוד יום – עוד עשרים אלף דולר…., כל יום מקדם אותו לקראת המתנה הגדולה!

כך הוא הדבר בימי הספירה. אנו לא סופרים את הימים עם הרגשה של 'מתי הם יעברו כבר' – בגלל שהם מבדילים בינינו לבין הישועה. אלא, לכל יום יש חשיבות וחביבות, עם כוונה מיוחדת. בכל יום כזה, אנו בונים כלים נפלאים, בעזרתם נוכל לקבל את התורה, וזה גורם לכל יום להיות רצוי ואהוב, ועל כן אנו עושים את הספירה בסדר עולה ומצטבר – להראות שבספירה הזו אנו צוברים נקודות, ובונים בניינים נפלאים, שיבואו לשלמותם ביום מתן תורה, בחג השבועות הבא עלינו לטובה.

חשק וגעגועים

וכשסופרים את הימים עם חשק וגעגועים, ועם שמחה על כל יום שאנו זוכים לספור, הספירה מקבלת את המשמעות והכוח האמיתיים שלה. כי בלעדי זה, אין משמעות לספירה, וכי יש מטרה סתם לספור? אלא מוכרח להיות, שזה חלק מבניית ההתרגשות והציפייה ליום הגדול, ליום בו נקבל את התורה באהבה. וזה גם מה שמתקן את המידה הרוחנית – את הספירה של אותו יום, עד שזוכים לתיקון כל המידות.

בימים אלה צריך לחזק את הקשר עם התורה, לנצל את הזמן, ללמוד בכל הכוח, לנסות להבין יותר, לזכור, לקיים, להתפלל, ובעיקר – לחזק את הרצון, כל יום נוסף, צריך להוסיף עוד רצון וגעגועים, עד שמגיע ליל שבועות, הלילה בו לא ישנים, הלילה בו מתגעגעים ומצפים לאשמורת הבוקר, לרגע בו נקבל את המתנה הגדולה – את התורה הקדושה – מבורא עולם.

ממש כך עלינו לצפות, בציפייה כזו שאי אפשר לישון, ולא כמו שקרה לעם ישראל במדבר, שנרדמו בזמן קבלת התורה, עד שהיה נצרך שהקב"ה יכפה עליהם הר כגיגית, כלומר להכריח אותם לקבל את התורה, משום שלא היה להם רצון חזק וכיסופים כראוי כדי לקבלה.

אבל אדם שמחכה ומצפה לדבר שהוא אוהב אהבה עזה, עד כלות הנפש ממש, לא יכול להירדם בלילה, הוא מתרגש, מחכה ומצפה. העובדה שבורא עולם היה צריך להעיר את עם ישראל כדי לקבל את התורה, מראה שלא הייתה להם אהבה, הם לא קיימו את ספירת העומר כמו שצריך, לכן קיבלו אותה בכפייה.

התורה, היא נצחית. קבלתה חוזרת על עצמה כל שנה, לכן אנו צריכים ללמוד כיצד לא לחזור על אותה טעות, על אותה אדישות. אלא לספור את הימים בגעגועים, לדעת שכל יום שזכינו לספור ולהתגעגע אליה, וכמובן, לעסוק בה – זה דבר חשוב ויקר. זה יום שבונה לנו כלים אדירים לקבל אותה בשמחה אמיתית, במוח גדול ובדבקות והתעלות.

יהי רצון שנזכה לספור את הימים באהבה וגעגועים, לתקן את הכלים, המידות והספירות בחסד ואהבה, ברצון והשתוקקות, ונזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.