מה העיסוק הזה בעבר האפל?

"הוא היה שפל ונבזה, התעמרו בו כבעבד נחות, עינו אותו בכל מיני עינויים קשים ומרים, רק בנסי ניסים הוא יצא משם" – – – אלו היו 'מקצת שבחיו' של הנגיד המרומם שהתקבל בכבוד על ידי המנהל בשערי המוסדות שבהם תמך.

בנאום שנשא לכבודו המנהל, גולל את כל עברו ה'מפואר' של הנגיד, שהתרומם מאשפתות ומשפל בל יתואר – – –

כל הנוכחים חשו אי נעימות; הנואם לא מצא סיפורים יפים יותר?! הוא לא מצא שבחים נאים יותר לקשור לראשו של הנדבן הדגול, מאשר עברו הנקלה?!

* * *

"כל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח". התורה מצַווה עלינו לתאר לבנינו בתיאורים מוחשיים את כל הקורות שאירעו לאבותינו במצרים; לא סתם סיפור זיכרונות, אלא סיפור נרחב ומתואר היטב – ודוקא להתחיל בגנות, לספר על השפל הרוחני ועל העבדות החומרית שהיתה מנת חלקם, על העינויים, על הסבל, על הרדיפות ועל הנגישות.

האם לא היה מכובד יותר שדור לדור יעבירו רק את המעמד נורא ההוד בהר סיני, את הגילוי האלוקי המופלא שהיה שם, את הקירוב הנשגב לו זכו אבותינו שאפילו מלאכים לא זכו כדוגמתו, את ההתגלות של 'זקן מלא רחמים' ואת פתיחת שבעת הרקיעים כדי שייראו את האלוקים מדבר עמם פנים בפנים?!

למה להעכיר את סיפור היווסדו של העם הנבחר, על ידי תיאור תלאותיו ועומק שיפלותו בעבר הרחוק?!

* * *

אלא שסיפור יציאת מצרים לא בא רק לתאר את העבר, זהו תיאור חי של מה שקורה אתנו כיום; זהו לימוד עמוק על טיבה של ההנהגה העליונה שמונהגת עמנו גם עתה:

הגלות מעמידה אותנו לעתים קרובות במצבים קשים ומרים, כישלונות מרים שהאדם נפגש בהם – והוא חושב להישבר מהם, מכל הפעמים שהוא כבר נכשל בהם.

לשם כך בא סיפור יציאת מצרים, ללמדנו ולהזכירנו, שההתחלה של עם ישראל לא היתה שפירה כלל וכלל – אדרבה, היא התחילה מתוך שפל איום, מהשתקעות במ"ט שערי טומאה ומעבדות מפרכת בבית עבדים.

דווקא שם, בעומק הגלות, נגלה להם מלך מלכי המלכים בחסד חינם, בהתעוררות של רחמים עליונים – על אף שעם ישראל לא היה זכאי וראוי לכך.

השם יתברך רוצה שנזכור זאת, שנעמיק ונשריש בלבנו, שלעולם, בכל דרגה נמוכה שנהיה ובכל שפל רוחני או גשמי שנקלע אליו חלילה – נעלה על לבנו שזו היא לנו כבר התחלה טובה יחסית לעבר הקשה שלנו כעם, כבר עברנו מצב גרוע יותר – ואף על פי כן נבחרנו בחסדי שמים להיות לו לעם סגולה, ומכוח זה נזכור גם אנו שיש לנו על מי לסמוך על אף שיפלותנו הנוכחית.

עלינו להרבות לספר ביציאת מצרים, מכיוון שבכל פעם שבה ונסתרת הידיעה הזאת מתודעתנו, שכן זהו דבר שעליו מניח את עצמו היצר בכל כוחו, הוא משכיח מאתנו את השורש שלנו, את ההתחלה שלנו, ומעמיד אותנו כמי שאין שום סיבה שרחמי שמים יחולו עלינו.

כנגד זה עלינו להרבות לספר ביציאת מצרים, ולזכור שיש לנו כבר תקדים שבו נבחרנו על ידי אב הרחמים, ולא ניתן לאותן הרגשות שפלות להפיל מורך בלבבנו כאילו אין לנו תקווה.

כך גם נרבה לספר על הישועות הפרטיות שזכינו להן. עלינו לחזור ולהודות על כל נקודה טובה שהתחלנו בה, עלינו לזכור באיזה שפל רוחני היינו לפני שהתחלנו לחשוב על עבודת השם, ולמרות הכל זכינו לנקודות טובות כאלה ואחרות.

מכך נשאב כוח ותקווה, שה' אתנו עמנו ואצלנו גם עתה, ויעמוד בעזרתנו גם בעתיד, כי כשם שההתחלה שלנו היתה בחסד חינם מאת השם, כך גם עתה לא יעזבנו עכשיו ויוסיף חסדו עלינו.

אנו חייבים להודות כל פעם על העבר, מכיוון שעם כל התקדמות שלנו בעבודת השם, שבים ומתגברים הקיטרוגים ובעקבותיהם חלה נסיגה נוספת בעבודתנו. לפעמים הנפילה כל כך קשה, עד שהיא משכיחה את כל מה שהשגנו עד עתה, כי אז עלינו לחזור לאחור ולהיזכר בכל אותן ישועות שחווינו מעודנו ולשאוב עידוד מכך שגם בעומק שיפלותנו בעבר היתה לנו תקומה, ומכיוון שכך בודאי גם עתה לא ינטוש אותנו אבינו רוענו.

* * *

הפרשיות שאותן אנו קוראים בימים אלה, צריכות להעניק לנו צורת הסתכלות אמיתית על גודל החסדים המוכנים ועומדים לנו, ולחדש בקרבנו תקווה איתנה לשוב ולהתחיל להתקרב לה' – על אף כל הקשיים!

(על פי ליקוטי הלכות, פריקה וטעינה)