ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > ליקוטי מוהר"ן מבואר > ליקוטי מוהר"ן המבואר: תורה ל"ח

ליקוטי מוהר"ן המבואר: תורה ל"ח

כ״ז בניסן תשע״ט

פרויקט ענק: ליקוטי מוהר"ן מבואר, עם ביאור ברור וקריא משולב בתוך הטקסט המקורי, בתוספת הערות עיוניות והשלמות. והפעם: תורה ל"ח בליקוטי מוהר"ן, מאמר "מרכבות פרעה וחילו"

מאמר מרכבות פרעה וחילו

לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה  

זמן אמירת התורה

תורה זו נאמרה בשבת שירה שנת תקסב (חי"מ נט)

פתיחה

בתורה זו מבאר רבינו תכלית האדם בעוה"ז להיות בדביקות עם הקב"ה. ושהמבחן על זה הוא הבושה ממנו ית', בושה הנובעת מיראת שמים, דהיינו הרגשת מציאותו ורוממותו ית' האין סופית שבה תלויה כל המציאות, לעומת פחיתות הנברא והעלול שבקל מסוגל לכל תעלול /[א]\.

תורה זו היא ביאור נפלא למעשה של כוונות האריז"ל על תפילין. ומה שמבואר שם על המלכות רבנו מפרש על הדיבור.

שע"י תיקון הדיבור עד שזוכה לדבר דבורי אמת בשלהבת הגבורות זוכים לתפילין של יד ועי"ז לתשובה שלימה ועי"ז לתפלין של ראש.

שיחות השייך לתורה זו

הַתּוֹרוֹת וְהַמַּאֲמָרִים שֶׁבִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים הֵם כְּלָלִיּוּת, וְכָל מַה שֶּׁאַתָּה מְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם אַתָּה מוֹצֵא בָּהֶם טַעַם נִפְלָא וְחָדָשׁ וּמָתוֹק לַחֵךְ וּמֵאִיר עֵינַיִם מְאֹד, וְיֵשׁ בָּהֶם עַמְקוּת גָּדוֹל בְּדֶרֶךְ פְּשָׁט וּבְדֶרֶךְ סוֹד וְנִסְתָּר, כִּי כָּל הַתּוֹרוֹת יֵשׁ בָּהֶם סוֹדוֹת נִסְתָּרִים וְנִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאֹד מְאֹד, וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זֹאת. גַּם בְּכָל מַאֲמָר יֵשׁ כַּוָּנוֹת שֶׁל מִצְווֹת, שֶׁכָּל מַאֲמָר שַׁיָּךְ לְאֵיזֶה כַּוָּנוֹת הַמְבֹאָרִים בַּכְּתָבִים, בְּעֵץ-חַיִּים וּפְרִי-עֵץ-חַיִּים, כְּגוֹן הַתּוֹרָה שֶׁל "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" (בְּלִקּוּטֵי מוהר"ן ח"א, סִימָן ל"ג) יֵשׁ בּוֹ סוֹד כַּוָּנַת לוּלָב, אַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא נִזְכָּר בּוֹ דָּבָר מִמִּצְוַת לוּלָב, וְכֵן "בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים" (- שם ל"ו, ו-ק"א), כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּוָּנַת קִדּוּשׁ (עַיֵּן בחיי"מ סִימָן שפ"ז), וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָרֵי הַמַּאֲמָרִים. וְשָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר, שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת פֵּרוּשׁ עַל הָעֵץ-חַיִּים, אַךְ פֵּרוּשׁ פָּשׁוּט אֵינוֹ נִצְרָךְ, רַק צְרִיכִין לוֹמַר תּוֹרָה שֶׁיִּהְיוּ פֵּרוּשׁ, וּכְבָר אָמַרְתִּי כַּמָּה תּוֹרוֹת הַשַּׁיָּכִים לָעֵץ-חַיִּים. גַּם שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר, שֶׁזֶּה סָמוּךְ גָּמַר הָעֵץ-חַיִּים וְרָאָה שֶׁהוּא כֻּלּוֹ מוּסָר. וְכֵן כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ בְּהַסֵּפֶר, כְּגוֹן "מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה" (בְּלִקּוּטֵי מוהר"ן ח"א, סִימָן ל"ח), "בַּחֲצוֹצְרוֹת" (שָׁם, סִימָן ה'), "אָנֹכִי" (שָׁם, סִימָן ד'), "אַשְׁרֵי הָעָם-זַרְקָא" (שָׁם, סִימָן ל"ה), וְעוֹד כַּמָּה תּוֹרוֹת שֶׁאָמַר בְּאוֹתָן הָעִתִּים, וְכֻלָּם הֵם סוֹד כַּוָּנוֹת תְּפִלִּין. וּבִפְרָט הַתּוֹרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ בִּלְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה בְּעַצְמוֹ אָמַר, שֶׁיְּכוֹלִים לְדַקְדֵּק בָּהֶם כְּמוֹ בַּמִּקְרָא, כִּי יֵשׁ שָׁם כַּוָּנוֹת הַרְבֵּה, כִּי לִפְעָמִים הוּא חוֹזֵר וְכוֹפֵל הַדְּבָרִים, שֶׁנִּדְמֶה שֶׁהוּא לְלֹא צֹרֶךְ, וּבֶאֱמֶת יֵשׁ שָׁם לְדַקְדֵּק בָּזֶה, כִּי יֵשׁ שָׁם כַּוָּנָה גְּדוֹלָה. גַּם אָמַר, שֶׁהַתּוֹרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ בִּלְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה בְּעַצְמוֹ מְסֻגָּל, כִּי הוּא כְּלָלִיּוֹת, וְעִקָּר הוּא הַמּוּסָר וְהַהַנְהָגוֹת טוֹבוֹת וְעֵצוֹת טוֹבוֹת הַיּוֹצֵא מֵהֶם, מִכָּל מַאֲמָר וּמַאֲמָר, מִלְּבַד הַנִּסְתָּרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם וְכוּ' וְכוּ' כַּנִּזְכַּר-לְעֵיל. וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר יוֹתֵר בִּכְתָב, כִּי-אִם כָּל חָד כְּפוּם מָה דִמְשָׁעֵר בְּלִבֵּהּ: (- חיי מוהר"ן, סעיף שס"ב).

סִפֶּר לִי חֲבֵרִי רַבִּי נַפְתָּלִי, שֶׁפַּעַם אַחַת סִפֵּר עִמּוֹ מִמִּצְוַת תְּפִלִּין, וְהִפְלִיג מְאֹד בִּקְדֻשַּׁת הַתְּפִלִּין, וְאָמַר: שֶׁרָאוּי לָאָדָם לְהִתְלַהֵב מְאֹד בַּהֲנָחַת תְּפִלִּין, כִּי תְּפִלִּין הֵם קְדוֹשִׁים וְנוֹרָאִים מְאֹד, וְרָאוּי שֶׁיִּפֹּל עַל הָאָדָם פַּחַד וּרְעָדָה גְּדוֹלָה וְאֵימָה וְיִרְאָה עֲצוּמָה כְּשֶׁרוֹצֶה לְהָנִיחַ תְּפִלִּין אֲשֶׁר קְדֻשָּׁתָם שָׂגְבָה וְגָבְהָה מְאֹד. וְהֶאֱרִיךְ בָּזֶה הַרְבֵּה, וְגַם אָנֹכִי הֵבַנְתִּי מִדְּבָרָיו עֹצֶם הַפְלָגַת נוֹרְאוֹת קְדֻשַּׁת הַתְּפִלִּין.

וְאָמַר: שֶׁכַּמָּה וְכַמָּה תּוֹרוֹת שֶׁלּוֹ, רַבּוֹת מְאֹד, כֻּלָּם נֶאֶמְרוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין, אַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא נִזְכָּר שָׁם תְּפִלִּין כְּלָל, אַף-עַל-פִּי-כֵן הֵם נֶאֶמְרוּ עַל עִנְיַן תְּפִלִּין. וְהֵם: "בַּחֲצוֹצְרוֹת" – בְּסִימָן ה'; אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ – בְּסִימָן ד'; "וּמִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" – בְּסִימָן ל"ג; "וְאַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה" – סִימָן ל"ה; "וּמַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה" – בְּסִימָן ל"ח – כֻּלָּם בַּ"לִּקּוּטֵי" (מוהר"ן חלק) הָרִאשׁוֹן. וְעוֹד מַאֲמָרִים רַבִּים, אֲשֶׁר נֶאֶמְרוּ בְּאוֹתָן הַזְּמַנִּים, כֻּלָּם נֶאֶמְרוּ עַל תְּפִלִּין. וּמִזֶּה יוּכַל (האדם) לְשַׁעֵר מְעַט עַד הֵיכָן גָּדְלוּ וְשָׂגְבוּ קְדֻשַּׁת הַתְּפִלִּין: (- חיי מוהר"ן, סעיף תק"י).

בתורה ל"ח מבואר שהסימן של דביקות בה' יתברך, הוא הבושה. והנה מובן שמחויבים תמיד להיות דבוקים בה' יתברך, היינו להתבייש מפניו, ואיך יתיישב דבר זה עם החיוב הגדול של "להיות בשמחה תמיד" שהזהיר עליה רבינו הרבה. תירצו אַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ ואמרו, שהשמחה היא בזה הדבר עצמו, ששמח על זה שזכה שמבין שצריך להתבייש מלפניו, כי כמה יש בעולם החיים את ימיהם ללא שום רגש בושה ואשמה על מעשיהם הנלוזים: (- שיש"ק ח"ד, סעיף מ"א).

גם בעת אמירת רבינו המאמר "מרכבות פרעה וחילו" (בליקוטי מוהר"ן ח"א סימן ל"ח) ושם בענין התפילין שהם סימן על דבקות וְכוּ', "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" וְכוּ', אמרה רבינו בהתלהבות כזו, עד שכיסה פניו במטפחת כל שהיא, ולא יכלו לראות פניו המאירים והלוהטים, וכעין המסופר לעיל (בשיש"ק חלק ב', סעיף רע"ו; מובא לעיל בסי' כ"ד): (- שם ח"ה, סעיף ס"ט).

בהמבואר (בליקוטי-מוהר"ן ח"א, סימן ל"ח), על הכתוב "כל הנחלים הולכים אל הים" – שהוא הדיבור וְכוּ', אמרו אנשי שלומינו: שמזה נבין ונלמד שכל העבודות והמעשים טובים של האדם, הכל תלוי ועומד כפי דיבורו, שכפי תיקונו בשמירת פיו ולשונו, כן יש להם שלימות, ולהיפך להיפך, חלילה. שאף אם עוסק בתורה ועבודה, אם אינו שומר וחוסם פיו ולשונו כראוי, אין להם חשיבות: (- שם שם, סעיף תכ"ח).

[בענין המבואר בתורה (סעיף ב') שישנם כ"ז אותיות, וכל-אחד כלול מעשרה, ועולים כמספר ע"ר וְכוּ'. עיי"ש. היה הרב-החסיד רבי לוי יצחק בנדר זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה מקשרו להמבואר (בתורה י"ח, אות ו'), שאות י' היא נקודה המשלמת כל אות, ועל־כן כל אות באמת שורשו הוא יוד שהוא נקודה, ועל־כן כ"ז אותיות כל אחד כלול מעשרה, היינו מבחינת יוד. כי כל דבר ובודאי כל אות כלול מ-י' ספירות כידוע בזוה"ק ובכתבים: (- מעדני מלך)]

עד כאן השיחות

ראשי פרקים

א. תפילין סימן על דבקות וצריך לפשפש עצמו בכל עת אם הוא דבוק בו ית'.

ב. לתפלין צריך תיקון הדיבור ♦ הדיבור הוא רוח פיו של הקב"ה מלכות פה ♦ היא ים שכל הנחלים הולכים לתוכו ♦ הדיבור בחי' אדנ-י ♦ פגם הדיבור הוא רוח סערה ♦ כז אותיות נכפל בעשר נעשה רע ואדנ-י גמט' סה ביחד נעשה סערה ♦ והוא המקטרג הגדול ♦ בחי' אחר הדברים ♦ בחי' קץ כל בשר ♦ בחי' בני אדם הדנים ורואים כל אדם לחובה ♦ וחוקרים לעשות תכלית וכליון לכל דבר ♦ להלשין ולקטרג ♦ וצריך לאכפיא סטרא דקץ כל בשר תחת הדיבור דקדושה שנוטל ממנו הדבורים שנפלו לתוכו ♦ תיקון הדיבור – יקים סערה לדממה (עיין לקמן התיקון על דמי)

ג. צריך להעלות את הדיבור לשרשו שהוא הזרוע   (כפי שיתבאר לקמן עפ"י כוונות האריז"ל שהכוונה לזרוע שמאל בקבורת ששם מקום תפלין של יד לשם עולה המלכות ע"י עסק הלימוד בלילה ומבקשת שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, כי ללב ז"א נסתלקו המוחין שלה הנקראים חותם, ומבקשת שיאירו משם למקומה שבזרוע ויהיו לה תפלין של ראש, והם התפילין של יד של ז"א) ♦ כי חמש אצבעין דשמאל בחי' ה' גבורות בחי' ה' מוצאות הפה (צ"ע שבכוונות מבואר שהיא הקבורת ולא כף היד) אמנם גם לגבי תפלין דז"א מבואר לקמן שהם במצח ואילו בהלכה מבואר שבמצח פסול אלא מעל המצח במקום שמח התינוק רופס. וכנראה למעשה מניחים במקום שהוא שרש היד ושרש המצח. ♦ תחילת עליות הדבור מראשו ♦ ראש הדיבור הוא המובחר שבדיבורי האמת ♦ כי האמת עדרים ויש להם ראש דברך אמת (כמבואר לקמן אות ה' שמדבר בחמימות שלהבת הגבורות דבר אמת שבלב) ♦ קודם תיקון הדיבור הוא בבחי' ותשלך אמת ארצה ♦ דהיינו שלא יכול לדבר שום אמת ♦ כי הרוח סערה מבלבל את הדיבור.

ד. תיקון הדבור ע"י לימוד תורה בדחקות בחי' לילה להכניע את הקץ כל בשר שאז הוא שליטתו ♦ כאן מביא רבנו בהגה את פע"ח פ"ז עַל פָּסוּק: "שִֹימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ", שֶׁעַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, אֲזַי כְּאוֹר הַבֹּקֶר עוֹלֶה רֹאשׁ הַמַּלְכוּת (שֶׁהוּא בְּחִינוֹת הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל), וְיוֹשֶׁבֶת בִּזְרוֹעַ דִּזְעֵיר אַנְפִּין, וּמְקַבֶּלֶת הָרְשִׁימוּ שֶׁבְּחָזֶה דִּזְעֵיר אַנְפִּין. וּזְעֵיר אַנְפִּין מְקַבֵּל הָרְשִׁימוּ שֶׁלּוֹ. וְעַל יְדֵי הַתְּפִלָּה נִכְנָסִין מֹחִין חֲדָשִׁים, וְהָרְשִׁימוּ יוֹצְאִין בִּבְחִינַת תְּפִלִּין וְכוּ' ♦ הלומד בלילה מושכים עליו חוט של חסד ♦ והחסד הזה מכניע בבקר את כל המקטרגים השולטים על הדבור דקדושה ♦ אז יוצא הדיבור בשיר ושבח והלל להקב"ה כמ"ש אלקים אל דמי לך צ"ע כי בכוונות מביא פסוק זה על רחל שמזמרת כל הלילה מהבריאה שירדה אליה בתחילת הלילה אחרי שנתמעטה לנקודה בלבד ♦ וזהו עומדות היו רגלינו דהיינו הדיבור שנקרא רגל ♦ וזה שמבואר בפע"ח תפילין פ"ז שימני כחותם על לבך שע"י לימוד תורה בלילה אז כאור הבקר עולה ראש המלכות (בחי' דיבור) ויושבת בזרוע דז"א ומקבלת רשימו מהחזה שלו וז"א מקבל הרשימו שלו. וע"י התפלה נכנסים מוחין חדשים והרשימו יוצא בבחי' תפילין.

ה. כשעולה הדבור לשרשו לגבורות מתחיל לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות ומעורר עצמו לעבודת הבורא ♦ אז נכנס אור שרש הגבורות ששרשם בלב ושם שרש של הדבור אמת ומתחיל לדבר בחמימות הלב דבר אמת שבלב ♦ הגהה וְזֶה בְּחִינַת רְשִׁימוּ שֶׁבְּלֵב זְעֵיר אַנְפִּין. שֶׁנִּכְנָס בְּרֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת, הַיְנוּ בְּרֹאשׁ הַמַּלְכוּת, כְּשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בִּזְרוֹעַ שְֹמָאלִי ♦ וכשמדבר דבר אמת מהלב בתשובה ורואה פחיתותו וגדולת הבורא (כי עד עכשיו לא עיין בהם) ועכשיו שיודע אותם נכנס בו בושה גדולה על גודל פשעיו כנגד רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין ♦ ובושה זו עדיין רק בכח ולא בפועל כי עדין רק התחיל לשוב וידיעתו בקטנות כמו בן כפר (לשון כפירה) עדין יש בו רוח שטות המטמטם שכלו ♦ הגהה וְזֶה בְּחִינַת שֶׁזְּעֵיר אַנְפִּין מִתְקַנֵּא בְּמַלְכוּת וְלוֹקֵחַ לְעַצְמוֹ הָרְשִׁימוּ שֶׁלּוֹ ♦ אבל כששב אזי הבושה מתגלית על פניו במצחו והיא אור התפלין ♦ הגהה וְזֶהוּ בְּחִינַת שֶׁעַל יְדֵי הַתְּפִלָּה בָּאִין מֹחִין חֲדָשִׁים וְאָז יוֹצֵא הָרְשִׁימוּ בִּבְחִינוֹת תְּפִלִּין כִּי עַל יְדֵי הַבּוּשָׁה הוּא מִתְפַּלֵּל וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה עַל עֲווֹנוֹתָיו ♦ דהיינו שהבושה בכח היא בחי' תיקון הדיבור תיקון המלכות בחי' תפלין של יד, שהם הארת החותם שהם מוחין דנוק' מלב ז"א לנקודת כתר המלכות שעומדת בזרועו ♦ אבל ז"א עדין לא זכה להארת הבינה שהיא התפילין שלו, אלא ע"י שמקנא בה שזכתה לתפלין של ראש והוא רק לתפלין של יד ♦ וז"פ אז תבין יראת ה'. כי תפלין הם בחי' אמא על ברא דהינו בינה על זו"ן והפי' ע"י שתבין גדולת הבורא אזי תיהיה לך יראת אלקים ♦ יראת ה' היא התפילין כי יראה היא הבושה שהיא אור הבינה על ז"א דהיינו אמא על הבן ♦ ולכן תפלין נקראים פאר דהיינו כלליות הגוונין וכן הבושה היא כלליות הגוונין אדום ואח"כ לבן ♦ יראת שמים של אדם ניכרת ע"י שכשאנו מסתכלים על פניו נופלת עלינו יראה ובושה ♦ וזהו אז תבין יראת אלקים- דהיינו כשתסתכל עליו יאיר גם בך הדעת שלו ויפול עליך בושה ויראת אלקים.

ו. ומשה ג"כ זכה לאור התפלין

הקדמה

בתורה זו מבאר רבנו סוד התפילין שהם הארת אמת חזקה הגורמת ליראה ובושה פנימית ודביקות גדולה בו ית' שעל ידה מגלה רוממותו ית' ועי"ז פחיתות עצמו וכששב בתשובה עי"ז, אזי זוכה שהבושה ויראה ודביקות הנ"ל יבקעו יאירו במצחו לחוץ והוא אור התפילין ומעורר יראה אצל המביט בו.

ותחילה מבאר רבינו את המפסיד העיקרי לדביקות הנ"ל הוא דבור פגום שהוא גם הגורם לכל הקטרוגים והנסיונות והצרות הבאים לאדם.

לכן ראשית דבר צריך לתקן את הדבור דהיינו להעלותו לשרשו שבגבורות, כי כל דבר נתקן בשרשו, ותחילת עליתו היא מראשו דהיינו דבורי אמת בשלהבת הגבורות שבלב (כי שרש הגבורות בבינה ליבא עיין תורה מא) וזה ע"י תורה ותפלה כי התורה כנ"ל מבטל את הרע שנעשה ע"י מה שכבר פגם בדיבור. והתפלה מתקנת את הדבור עצמו ומעלה את דבורו למעלה עליונה.

ולימוד התורה יהיה מתוך הדחק דייקא כי הדחק הוא בחי' לילה וע"י לימוד תורה בלילה נמשך עליו חוט של חסד ומבטל את כל המקטגרים שנבראו מהדבור הפגום.  כי לימוד תורה בלילה מסוגל להכניע את הסט"א בזמן שילטונה וסגולת הלימוד הזה לחזק את החסד המתעורר ביום שיתגבר ביתר שאת לגרש את הסט"א האוחזת לינק מכח הדיבור הקדוש.

כפי שמבואר בהגהות שבאות ד' תורה זו בנויה על כוונות האריז"ל למצוות תפילין כמבואר בפע"ח תפלין פ"ז. והכלל שם הוא שאור התפילין הוא הרשימו של המוחין שנשפע לזו"ן בשעת התפילה. דהיינו שאור התפילין שקודם התפלה הוא אור הרשימו של מוחין דאתמול והתפילין שאחרי התפילה הן רשימו של מוחין שקבלנו בתפילה ורק אור התפילין שבתפילה עצמה הם אור המוחין עצמם שמקבלים בתפילה. ובלילה אין תפילין כי הרשימו שלו עולה מעל ראשו ורשימו שלה נכנס בתוכו ונמצא בלבו של ז"א. ובלילה רחל יורדת לבי"ע משם מזמרת לז"א אלקים אל דמי/[ב]\ ומבקשת מז"א שמני כחותם על זרועך כחתם על לבך. וע"י שישראל לומדים תורה מחצות לילה מעלים את רחל תחילה מנקודת הכתר שלה לאצילות לזרוע ז"א, וע"י הנחת תפילין של יד שמניחים ישראל מקבלת הארת הרשימו של המוחין של אתמול שלה שנמצא בלבו של ז"א והארה זו היא תפילין של יד של ז"א ותפילין של ראש של המלכות. ולכן בבקר קודם התפלה מניחין תחילה תפלין של יד שהם רשימו של מוחין שלה מאתמול.

ואזי ע"י שעלתה לזרוע ששם שרש הגבורות וקבלה מהלב ששם בינה שהיא גם שרש הגבורות אזי היא בבחי' רשפיה רשפי אש והדבור אמת יוצא בשלהבת הגבורות.

ואזי ז"א מתקנא בה ועי"ז נכנס הרשימו שעל ראשו לתוכו ונעשה לו תפלין של ראש גם הם רשימו של אתמול.

ואח"כ בתפילה עולים שאר ספירותיה של המלכות וע"י התפילה שניהם מקבלים מוחין ואזי אור התפילין הוא מהמוחין חדשים וכן אור התפילין של כל היום עד הלילה הוא מרשימו של מוחין האלה.

ונראה לבאר כיצד רמוז בתורה זו כוונות הנ"ל. ונראה שמלכות ורחל הוא הדבור, ותחילה יורד בבי"ע כנ"ל ובי"ע הם עולמות הפירוד, והאמת נעלמת, לכן הדבור פגום והאמת נעדרת וכדי לזכות לתפילין צריך להעלות אותו משם לאצילות, להיות אצלו ית', וזה ע"י לימוד תורה בלילה כנ"ל ותחילה עולה ראשו דהיינו נקודת הכתר כנ"ל והיא נקודת הרצון של הדבור, דהיינו הרצון להמליך את הקב"ה אע"פ שעדיין לא יוצא לפועל. ונקודת רצון זו של הדיבור עולה לזרוע ז"א דהיינו לשרש דשרש הדבור שבחמש אצבעות.

וע"י הנחת תפלין מקבלת הנקודה שבזרוע ז"א את הרשימו מלבו ואזי הדבור ע"י שהוא נמצא בשרש הגבורות מתחיל לדבר בשלהבת הגבורות ומדבר דבור אמת ובא להכרת הבורא וגדולתו ורואה פחיתות עצמו ועי"ז בא לבושה פנימית. שזה בחי' תפלין של יד.

ואז שב בתשובה וזה בחי' הנ"ל שז"א מתקנא במלכות ועי"ז נכנס הרשימו שמעל ראשו פנימה וזוכה לתפלין של ראש.

ועי"ז בשעת התפלה זוכה לבחי' אז תבין יראת ה' וזוכה לבושה ודביקות/[ג]\.היוצאת ומתגלית על מצחו והם התפלין של ראש. וזה בחי' התפלין שזוכים בשעת התפלה שהם מוחין ממש ולא רק רשימו כנ"ל.

ומכח הרשימו של המוחין האלה זוכה לתפלין גם אחרי התפלה עד סוף היום ולמחרת שמאיר היום ורואה את חבירו עד התפלה כנ"ל.

נמצא שתחילה מתקן את הדבור ועי"ז זוכה לתפילין של יד ואח"כ ע"י תשובה וזוכה לתפלין של ראש. ושניהם עניין של דביקות ובושה אלא שתפלין של יד מתגלים בשלהבת דבורי אמת ואזי הדביקות פנימית בלבד ותפלין של ראש הם שע"י תשובה זוכה ליותר דביקות ומתגלה הבושה במצח.

דהיינו שתחילה ע"י למוד תורה בלילה מעלה את ראש הדבור לזרוע כנגד הלב ואזי יוצא הדבור אמת מהלב בשלהבת הגבורות, כי שרש הגבורות בלב ובזרוע שמאל.

ודבורי אמת אלו מאירים לו אמת כזו שרואה פחיתותו כנגד גדולת הבורא ואזי נופל עליו יראה ובושה עצומה פנימית והיא תפלין של יד שהם בחי' נוק'.

ואזי כביכול מתקנא הראש ביד ואזי נכנס הרשימו שמעל ראשו פנימה ואזי מתחיל לשוב בתשובה ואזי מבין יראת ה' והיא מתגלית בחוץ במצחו יראה ובושה ודביקות גדול שהם תפלין של ראש.

ועדיין הכל רק מרשימו של מוחין של תפלה של אתמול ואח"כ בשעת התפלה מתחזק יותר הארת האמת ע"י הביטול של עצם התפלה (עיין גם תורה ד' אות ט' ד"ה וזה שאנו רואים שלפעמים) וע"י דבורי האמת של אנשי כנסת הגדולה שמוציא בפיו, ואזי שב בתשובה בשלימת ומבין יראת ה' שזוכה לבינה יתירה בהכרת הבורא ביותר ומתגלית הבושה ביותר וזוכה לדביקות ביותר ואזי הם עיקר התפלין של ראש. שמהם נשאר הרשימו לכל היום ולמחרת עד התפלה.

כל זה מבאר מאות א' עד אות ה' ומאות ו' מבאר עוד בחינות באור התפלין כגון הקרן במצחו של השור שהקריב אדם הראשון כשחזר בתשובה ע"י שלמד מעלת התשובה מקין דייקא שלו אמר הקב"ה לפתח חטאת רובץ ואם תיטיב שאת ואחרי ששב זכה לאות במצחו דהיינו תפלין. והם בחי' אורות הכתרים שזכו ישראל במתן תורה ואחר החטא הוסרו מהם וניתנו למשה רבנו שעי"ז קרן אור פניו.

עד כאן ההקדמה

תורה לח

(שמות טו) מרכבות פרעה וחילו ירה בים וכו' ומבחר שלישיו טבעו בים סוף.

בסוף התורה מבאר רבנו כיצד רמוז בפסוק הזה כל עניין התורה הזו

ומבאר שמרכבות פרעה וחילו רומז לתפילין דהיינו אור המאיר מהבינה/[ד]\ (כמבואר בזהר ויגש רי. שפרעה בחי' בינה).  ירה עם הכולל גמט' ריו גמט' גבורה דהיינו שרש הדבור. בים היינו הדיבור.  וכשעולה הדבור לשרשו בגבורה ע"י למוד תורה בלילה (והתורה נקראת שלישיו כדאיתא בגמ' אורייתא תליתאי וכו') אזי נמשך חוט של חסד דהיינו מבחר הוא אברהם בחי' חסד לאברהם, ועולה ונעשה הדבור בחי' בת אברהם. וזהו מבחר שלשיו דהיינו שנתעורר המבחר ע"י שלשיו. ואזי טובעו בים סוף: דהיינו סוף שהוא קליפת קץ כל בשר הדבוק לדבור הנקרא ים, יטבע בנוקבא דתהומא רבה.

אות א

רבינו כדרכו בהרבה תורות פותח דבריו ב"כי" ונראה כוונתו, שכיון שכל השגתו הנ"ל שבא לגלות בתורה זו רמוזה בפסוק שבו פתח את התורה, נמצא שבהביאו את הפסוק מיד נעשה חסרון וקושיא כיצד מבואר הכל בפסוק ועל כן מתחיל לבאר כי צריך כל אדם לפשפש /[ה]\ את עצמו בכל עת, אם הוא דבוק בהשם יתברך. והסימן של דביקות הוא תפילין, כי תפילין הם סימן על הדביקות/[ו]\ ([ז]): והתפילין יתבאר בהמשך שהם יראת שמים דהיינו בושה מהקב"ה. נמצא שאדם תמיד צריך לבדוק עצמו האם הוא מתבייש לעבור על איזה רצונו ית' אפילו קל והאם הוא מתבייש ממנו ית' כשעבר על איזה רצונו ית' אפילו קל. הרי כפי השגתינו את רוממותו ית' וגדולתו שחותמו /[ח]\ ומהותו אמת המוחלט האחת הפשוטה, אין שום מקום להניח שיש איזה דבר שציוה סתם. וכל דבר שגילה לחכמי אמת שרצונו שכך נעשה אפילו מנהג קל ופשוט, אזי אם אין אני רץ לעשות רצון קוני בזה, אין זה אלא בזיון למלך, וכפי השגתי את רוממותו הרי זו מרידה במלכות. ועיין בדברי רבינו בתחילת תורה מט תנינא  לְפִי גַּדְּלוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְעֹצֶם רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּתְנוּעָה קַלָּה בְּעָלְמָא וּבְהִסְתַּכְּלוּת בְּעָלְמָא, שֶׁאֵינוֹ כָּרָאוּי לְפִי כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, הָיָה רָאוּי לָבוֹא עַל הָאָדָם מַה שֶׁרָאוּי, חַס וְשָׁלוֹם חַס וְשָׁלוֹם/[ט]\.

ע"כ צריך בכל עת לפשפש בעצמו כי אם איזה רצון קל שלו ית' אינו מקיים בודאי צריך להתבייש מאד אבל אפילו במה שכן מקיים לפי מה שיודע פחיתות עצמו לעומת רוממותו ית' צריך להתבייש מאד לבוא לחטוף ולקיים מצוותיו ית'.

והבושה ומה שמרגיש פחיתותו כלפי רוממותו ית' זו הדביקות בחי' תפילין.

אות ב

וא"א לבא לבחי' תפילין בחי' דבקות כנ"ל, אלא שיעלה את הדיבור ויתקנהו סור מרע ועשה טוב כפי שיתבאר שלא יפגום בדבור ועוד גם לזכות לדבר אליו לפניו ית' כראוי בלא פניות עד שיזכה עי"ז לבושה גדולה ממנו. כי הדיבור שהוא רוח פיו של הקב"ה דהיינו כח הדיבור שניתן באדם וכמבואר בבראשית ב' ז' עה"פ ויפח באפיו נשמת חיים ותרגם אונקלוס רוח ממללא ומלשון ויפח מבואר שכח הדיבור ניתן באופן של נפיחת הקב"ה באדם ועי"ש ברמב"ן הנופח באפו של אחר מנשמתו יתן בו /[י]\, שהוא בחי' מלכות פה כמבואר בזוהר (פתח אליהו), הוא בחי' ים, שכל הנחלים הולכים לתוכו, כמ"ש (קהלת א) כל הנחלים הולכים אל הים ([יא]) הכוונה בזה כי כל המידות מתגלות בדיבור וכן הלשון בראשונים /[יב]\ שהדיבור קולמוס הלב. והוא בחי' אדני שהוא כינוי למלכות בחי' דבור פה בחי' השכינה, רמז שהדבור צריך להיות בהרגשה של עבד המדבר אל אדונו, כמ"ש (תהלים נא) אדני שפתי תפתח וזו בקשה שאנו מבקשים בפתח תפילת עמידה שדיבור שפתי יהיה מכח המלכות דקדושה, שדיבורי יהיה בבחי' שכינה מדברת מגרוני כמ"ש בורא ניב שפתים בחי' מה שאמר רבי חנינא בו דוסא אם תפילתי שגורה בפי וכו' כמבואר בברכות לד:. וכשפוגמין הדיבור /[יג]\ שהוא אדני דהיינו דווקא דיבור שיוצא מאדנ-י שהיא ים שכל הנחלים דקדושה הולכים אליו, דהיינו דיבור של איש ישראל, אזי ע"י הפגם נעשה מרוח פיו, רוח סערה. כי כ"ז אותיות כל אחד כלול מעשרה, גימט' רע זה בחי' דיבור פה של כל אדם אפילו רע כנ"ל, ונעשה מבחי' הדיבור, דהיינו אם הדיבור הוא מאיש ישראל אזי מצטרף לרוח פיו דהיינו ר"ע אותיות גם אדנ-י דהיינו קדושת הדיבור, ואזי היינו מבחי' אדני עם ר"ע אותיות, נעשה סערה. כי סערה היא אותיות סה רע, ס"ה הוא אדני, ור"ע אותיות. וזה בחי' מה שאמר דוד המלך (תהלים קמח) רוח סערה עושה דברו, שעושים ומתקנים את הדיבור ומעלים אותו מבחי' רוח סערה :

ורוח סערה הזה הנעשה מדיבור פגום הוא מקטרג הגדול דהיינו שנברא ממנו מלאך רע שהולך ומקטרג על האדם שברא אותו שממנו באים כל הקטרוגים והנסיונות וע"י הקטרוג מתעורר עליו מדת הדין, לבדוק האם הוא נכון וא"כ אולי לא מגיע לו הטוב שנפסק לו ואזי מנסים אותו אם יעמוד בנסיון. והוא המקטרג הזה הוא בחי' אחר הדברים, שהוא יונק מהדיבור של איש ישראל, מבחי' האחור של הדיבור כמבואר בתורה יט, וגם מקום היניקה היא בבחי' העורף דהיינו אחורי הגרון כמבואר בתורה סב, וכפי שיתבאר לקמן, כשמוצא פתח דיבור פגום לינק ממנו. היינו זה נרמז בפסוק לַפתח חטאת (בראשית ד'), וכתיב (מיכה ז') שמור פתחי פיך וכו' מכאן שפתח הנ"ל הכוונה לפתח הפה. וכמ"ש בזֹהַר (וירא ד' קיט ע"ב) ויהי אחר הדברים והאלקים נסה את אברהם [בראשית כב א]. והוא מסער גופיה דבר נש/[יד]\ משבר גופו של בן אדם בחוליים, וכל המלשינות והרעות שדוברים על אדם הכוונה למלשין המקטרג הנ"ל (כי מלשין הוא שמספר דבר רע שראה אבל מקטרג הוא שטוען שכיון שאדם עשה רע הוא גם יעשה רע כי כולו רע ולכן קטרוג תובע עונש או נסיון כנ"ל). וגם כל המלשינות של בני אדם בא מרוח סערה, מאחר הדברים הזה שהמלאך המזיק הנברא מדבור פגום מתלבש גם בבני אדם להזיקו במלשינות וקטרוג, כי הוא בחי' קץ כל בשר [בראשית ו יג] שעושה קץ וסוף לכל בשר:

ובני אדם שהם דנים את כל אדם לכף חובה, וחוקרים תמיד על חובות בני אדם, הם מבחי' קץ כל בשר שמתלבש בהם כנ"ל, כמ"ש (איוב כח) קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר עי"ש במפרשים שהפשט להפך כי מדבר על הקב"ה ששם סוף לחושך והדין הקשה של הלילה ע"י שמאיר את היום שהוא חסד אבל עיין בזהר ריש פ' מקץ שדורש פסוק זה על המקטרג הגדול (עיין בזוהר מקץ קצג ע"א)/[טו]\ שהוא חוקר תמיד לעשות תכלית וכליון לכל דבר, ולעורר דין ולהלשין ולקטרג, כמ"ש (ישעיה נז) והרשעים כים נִגְרָש כי הַשְקֵט לא יוכל :     וצריך כל אדם לראות לְאַכְפַּיָא סִטְרַא דְקֵץ כל בשר תחת הדיבור של הקדושה, כמ"ש בזוהר (ויחי ד' רלח ע"א){ובזוהר בלק רז.}/[טז]\ אוֹסְרִי לגפן עִירֹה [[יז]] מבואר שם שמלך המשיח יכניע את כל הסט"א המכונים חמור ועַיִר ויאסור אותם תחת מלכות דקדושה שמכונה גפן., גפן דא כנסת ישראל כי ישראל הם מלכות דקדושה שאינה מקבלת שפע אלא מהקב"ה, כמו גפן כיוון שאינה מקבלת הרכבה ממין אחר. כמ"ש (תהלים פ) וּפְקוֹד גפן זֹאת, וכמ"ש (בראשית מט) וזֹאת אשר דִּבֶּר דהיינו הראיה שגפן רומז למלכות כי דיבור הוא מלכות כידוע וכתיב זאת אשר דיבר וא"כ גם "זאת" הוא כנוי למלכות וכתיב גפן זאת נמצא שגם "גפן" כנוי למלכות. וכשהוא כופף את רוחו סערה כמו שיעשה משיח ע"י תיקון המלכות כנ"ל בזוהר, דהיינו שהוא נוטל ממנו כל הדיבורים שנפלו לתוכו כמו שנתבאר בתחילת התורה שע"י פגם הדיבור נעשה רוח סערה מהדיבור בעצמו, אבל ע"י כוחו של משׁיח דהיינו ע"י שמשׂיח תפילת פה כראוי דהיינו תיקון המלכות נותן כח למלכות לאסור את הסט"א תחתיה אז יקום[יח] סערה לדממה (תהלים קז) ואזי הרוח סערה דומם ושותק:

אות ג

וכדי לזכות לאור התפילין בחי' דביקות הנ"ל שזוכים ע"י תיקון הדיבור כנ"ל צריך להעלות את הדיבור לשרשו, שהוא הזרוע, שהם חמש אצבעין/[יט]\ שביד שמאל הנקראת גבורה, שהם חמשה גבורות הכוונה לגבורות עליונות ששם שרש הדיבור [[כ]], שהם בחי' ה' מוצאות הפה [[כא]] /[כב]\. יתבאר עפ"י הנ"ל מספר טל אורות שיש גם במחשבה והרהור דיבור וגם שם יש בחי' ה' מוצאות הפה הרוחני כפי המדרגה שם, שממולל את הקול הרוחני ששם לאותיות הדיבור השייך שם בבחי' כלים לאור אותיות הדיבור המאיר מהנשמה עי"ש.

כי עיקר הדיבור ע"י ה' מוצאות הפה שהם הגבורות, כמ"ש (שם קו) מי ימלל גבורות ה', שע"י גבורות שממוללות ומחתכות את הקול נעשה הדיבור כי ע"י ה' מוצאות הפה שהם השפתים הלשון השינים וכו' מחתך וממולל את הקול היוצא מהגרון. כמ"ש (שם קמה) וגבורתך ידברו דהיינו שהדיבור ע"י הגבורות, וכמ"ש (ירמיה כג) הלא כה דברי כאש נאום ה' דהיינו שגם הדיבור הקדוש הבא מלמעלה וכן כששכינה מדברת מהגרון כנ"ל הוא בחי' אש וגבורות:

והתחלת עליות של הדיבור הוא מראשו, היינו מהמובחר האמת שיש בהדיבור, שהוא נקרא ראש. כי יש כמה אמת, כמ"ש (סנהדרין צז.) אמת נעשה עדרים הגמ' שם דורשת את הפסוק (שעיהו נט טו) "ותהי האמת נעדרת", דהיינו שהגמ' משמיעה לנו שהעדר האמת לא בגלל שאינה בנמצא אלא שיהיה כיתות כיתות שבכל אחת יהיה חלק מהאמת ולא כולה. ועיין ספורי מעשיות מבעל תפלה שם מבואר שהיתה רוח סערה שעל ידה נתפזרה כת המלוכה השלימה וכל אחד ממנה היה איזה אמת ונתלקטו סביבו אנשים בעלי מדות רעות, סביב כל אחד בעלי מידה אחת, ורק כת אחת היתה כולה אמת דהינו הכת של הבעל תפלה, אלא שמי שרדוף אחר תאוותיו היא נעלמת ממנו, והדבורים של כת התפלה הם רק שירות ותשבחות להקב"ה ודבור הזה הוא נקרא ראש כי הוא המובחר שבדבורים כמו שהראש מובחר שבאיברים וכמ"ש (תהלים קיט) ראש דברך אמת.

כי קודם תיקונו של הדיבור הוא היה בבחינות (דניאל ח') וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה לשון ארציות וגשמיות. ולא היה יכול לדבר שום דבר אמת, מחמת שרוח סערה בלבל אותו עיין לעיל בתורה לו שפגם הדיבור הוא לשון העכו"ם הוא ההתבטאות של המידות הרעות, לכן מה שנתבאר לעיל שהסערה היא הדיבור עצמו שנפל, אבל באמת בהכרח שגם כל המדות נפלו ועי"ז האדם מבולבל מתאוותיו ואינו יכול לדבר אמת, כמו שכתוב (תהלים קז) יעלו שמים ירדו תהומות. וכשמתקנו כפי שיתבאר בהמשך אזי אין לו בלבול :

וזה בחינות (פסחים ג'.) /[כג]\ עיקם הכתוב טית אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו. זה רמז כשרוח סערה שולט, אזי אין ביכולת לדבר בדרך יושר, כי הרוח מבלבל אותו, וצריך לעקם את הדרך הביאור נ"ל כי באמת אין דיבור מגונה וכל הגנאי הוא רק מחמת התאוות רעות וכמו שקודם החטא לא יתבוששו ורק אחר החטא ראו כי ערומים הם כי החטא מגביר התאוה והתאוה גורמת לבושה ועיין אור החיים שם בראשית ב כה. וכך גם לגבי דיבור, הגנאי שבו, הוא שמעורר למחשבה רעה, אבל מי שמתקן את הסערה, דהיינו את מדותיו הרעות, אזי שום דיבור לא נשמע לו גנאי וכדמצינו בכל ספר שיר השירים ובספר יחזקאל לשון שמי שמוחו ומדותיו פגומים אצלו הם לשונות גנאי נוראים ואעפ"כ נאמרו ברוח הקודש :

אות ד

ותיקון הדיבור, הוא על ידי התורה שלומדין בצר לאדם, בעניות ובדחקות, שהוא בחי' לילה,  הגה ֯ כמובא בפע"ח שער התפילין פ"ז, על פסוק [[כד]] שימני כחותם על לבך שע"י לימוד התורה בלילה אזי כאור הבוקר עולה ראש המלכות (שהוא בחינות הדיבור כנ"ל) ויושבת בזרוע דז"א ומקבלת הרשימו שבחזה דז"א. וז"א מקבל הרשימו שלו וע"י התפלה נכנסין מוחין חדשים זה יבואר לקמן שזה בחי' שמדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות שעי"ז מכיר את קונו, והרשימו יוצאין בבחי' תפילין וכו' כמו שיתבאר שם שע"י שמכיר אותו ית' אזי מתבייש ממנו שזה בחי' אור התפילין: עד כאן ההגה שאז שולטנותא דקץ כל בשר. כמ"ש [[כה]] קץ שם לחשך פירוש זמן שליטתו של קץ כל בשר הנ"ל שם הקב"ה בזמן החושך /[כו]\, וכתיב (בראשית א') ולחושך קרא לילה דהיינו שזמן החושך הוא בלילה. כוונת רבינו להוכיח שלימוד תורה בזמן של קושי ודוחק דינו כלימוד בלילה. והראיה כי כל הקשיים והמניעות הם ע"י קץ כל בשר והוא הגורם גם למניעות הנפש דהיינו שחשוך לאדם, והחושך נקרא לילה, לכן לימוד בשעה שחושך וקשה לאדם הוא כמו לימוד בלילה. וחז"ל אמרו (חגיגה ד:)[[כז]] הלומד תורה בלילה מושכין עליו חוט של חסד ביום. נמצא ע"י שמאיר את חושך הדחקות באור התורה ממשיך חסד לזמן הדין ועי"ז זוכה שהקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום/[כח]\.

חסד הוא בחי' בוקר דאברהם כי אברהם מדתו חסד/[כט]\, כמ"ש בזוהר (מקץ רג:)/[ל]\ הבוקר אור [[לא]], דא בוקר דאברהם, והאנשים שוּלְחוּ, אינון מארי דדינין (הם בעלי הדינים), המה וחמוריהם אינון וכל סְטָר מְסָאֳבָא (הם וכל צד הטומאה) /[לב]\ לפי רבנו נראה לפרש שיוסף הצדיק עבר עליו לילה נורא שרצה לדבר אל אחיו דברי אמת להתגלות לפניהם ובגלל העונות היה צריך לעקם את הדיבור וכל הלילה נלחם עם עצמו כמבואר שם שיצא ובכה ויתאפק וחזר ובבקר שולחו בעלי הדין הקדוש שתבע את הדין ובעלי דינא דמסאבא  שקטרג /[לג]\ ומכח זה כשהחזירם בסמוך כבר יכול היה יוסף לומר דברי האמת ולהתגלות להם. וכמ"ש (רות ג) שכבי עד הבוקר [[לד]] דהיינו שגם בועז שאמר לרות כשמצאה בלילה לרגליו בגורן שתמתין לבקר הכוונה כנ"ל כי בלילה שולט הדין והתאווה אבל בבקר יוכל לגאול לשם שמים/[לה]\. כי בבחי' בקר אזי נופלים כל המְקַטְרֵיגִים השולטים על הדיבור, ואז הדיבור יוצא בשיר ושבח והלל להקב"ה, כמ"ש (תהלים פג) אלקים אַל דֳּמִי לָךְ, וכמ"ש {תהלים ל} למען יזמרך כבוד ולא ידום, ואז ברן יחד כוכבי בוקר וכו' (איוב ל"ח) :

[דף נב:]

וזהו (תהלים קכב)/[לו]\ עומדות היו רגלינו דהיינו שנעשה תקומה ועמידה לדיבור, כי הדיבור נקרא רגל כי הדיבור הוא סוף המדרגות דהיינו שבו מתגלה פנימיות המחשבה כמו רגל שהיא בסיום הקומה, והוא כמו רגלי המחשבה כי מוליך את מחשבתו מהפנים אל החוץ, כמ"ש (ישעיה מא)/[לז]\ צדק יקראהו לרגלו פשט הפסוק מדבר באברהם אבינו שהיכן שהלך היה כדי לעשות צדק, ורבנו מוצא כאן רמז שצדק נקרא רגל, וכמ"ש (תהלים נח)/[לח]\ צדק תדברון פשט הפסוק האמנם נאלם מפיכם הצדק שהיה לכם לדבר והמישרי' שהיה לכם לשפוט הצדק אשר תדברון, ורבנו מצא כאן רמז שהדיבור נקרא צדק, וזו השלמת הראיה שהדיבור נקרא רגל, דהיינו כי רגל בחי' צדק וצדק בחי' דיבור. ורבינו ממשיך לבאר סיום הפסוק מתהלים הנ"ל עומדות היו רגלינו, על ידי בִּשְׁעָרַיִךְ ירושלים, דהיינו ע"י התורה, כפירוש רש"י שם על הפסוק (והוא מדברי רז"ל מכות י'.)[[לט]] : ולפי רבינו רומז דוד המלך בתהלים הנ"ל כיצד מתקנים ומעלים את הדיבור שיהיה לו עמידה ע"י עסק התורה מתוך הדחק שזה בחי' לילה כנ"ל

אות ה

אחר שביאר באות ב' שדבור פגום נעשה סערה שממנה כל הקטרוגים והניסיונות והצרות שבאים על האדם וע"כ עד שמתקן את הדבור א"א לו לזכות לאור התפילין דהיינו דביקות, ביאר באות ג' שכדי לתקן את הדבור צריך להעלותו לשרשו בגבורות, והתחלת עליתו היא מראשו דהינו מהאמת שבו ובאות ד' באר שתיקון הדבור ע"י עסק התורה בשעת הדחק דהיינו בחי' לילה עי"ז נמשך עליו חוט של חסד ועי"ז מאיר בחי' אור בחושך שבדבור.

ונ"ל שזה בחי' תיקון עולם התוהו עולם הקלקול בחי' נקודים ע"י הארת ה"חסד לאברהם" שהיה תחילת עולם התיקון עולם התורה שתחילה למדוהו כליותיו תורה והתחיל להוציא את העולם מאלפים שנות התוהו שהיו בתחילתו והכי נמי כאן ע"י התורה מתגלה החסד לאברהם ומכניע את הקץ כל בשר שהוא בחי' עולם התוהו עולם הנקודים אורות שיצאו מהעינים ושברו את הכלים להיות רואה חוב בכל אחד וכדלקמן (אות ו') קין הביא מפסולת דהיינו שראה חוב בכל אחד. ולכן התגלות האור הוא במצח כמבואר באוצרות חיים שער הברודים פ"ב שהאור חדש שבא לתקן את עולם התוהו יצא מהמצח. והיינו מצח הרצון וההשתוקקות אליו ית'.

ועתה באות ה' מבאר מה שהתחיל באות ג' כיצד מעלה את הדבור מראשו לשרש הגבורות ע"י שמדבר בשלהבת הגבורות שבלב דבורי אמת עי"ז זוכה לבינה דהיינו להתעוררות לתשובה שרואה פחיתותו ורוממות הש"י וזוכה לבושה ויראה, דהיינו אור התפלין ואזי גם יראים מפניו.

וכשמעלה את הדיבור לשרשו, היינו לגבורות, ומתחיל לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות בהתלהבות והתעוררות גדולה, ומעורר את עצמו לעבודת הש"י בהתבודדות, מעורר עצמו כיצד יוכל יותר להרבות כבוד השם ית' בכל רגע, אזי נכנס אור שורש של הגבורות, היינו חמימות הלב.֯ וזה רמוז בכוונות האריז"ל בפע"ח שכתב שם – ֯ וזה בחי' רשימו שבלב ז"א. שנכנס בראש דברך אמת, היינו בראש המלכות, כשהיא יושבת בזרוע שמאלי: כי שורש הגבורות הם בלב בבחי' הבינה ששם שרש התעוררות הדין (אבל בחכמה אין דין כלל), כמ"ש (תהלים לט)/[מ]\ חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש וכו' דהיינו דבורי שלהבת אש הבאים מלב חם דהיינו מבינה ששם שרש הדינים. ושם שורש אמיתי של האמת של הדיבור /[מא]\ על כן כשמדבר מהלב משלהבת הגבורות הקדושות שבלב אזי הם דבורי אמת, כמ"ש (שם טו)/[מב]\ ודובר אמת בלבבו/[מג]\ כי האדם בליבו יודע ומרגיש אמת ורק בחוץ כלפי העולם מתגבר השקר. אמנם יש בחי' שקר שבלב ע"י קלקול המדמה ועיין תורה קנו שעל זה נאמר כל אשר בא באש יבוא באש שע"י דבורים חמים של אמת שורף את החמימות היצה"ר של העבירות (דהיינו את קלקול המדמה שבלב). ומתחיל לדבר בחמימות שבלב, דבר אמת שבלב. וכשמדבר בינו לבין קונו דברי אמת שבלבו, בהתעוררות בתשובה דבורי אמת הבאים משלהבת הגבורות הקדושות שבלב מעוררים את ליבו וזוכה לבינה דהיינו עולם התשובה, וכשמתעורר לתשובה ע"י אור הבינה שמאיר בו אזי ורואה פחיתותיו וגדולת הבורא/[מד]\ כי זה עיקר הארת הבינה דהיינו עולם התשובה להבין פחיתותו כלפי גדולת הבורא כמבואר בתורה ו'/[מה]\. כי עד עכשיו השליך חטאתיו אחר כתיפיו, ולא עיין בהם בחטאים עד כמה אינם ראויים לו ומהיכן באים מרוח שטות שנכנס בו ועד כמה נורא הדבר להיות חוטא בבית המלך שעתה התחיל להבין גדולתו, ועכשיו כשיודע אותם בשכלו, אזי נכנס בו בושה גדולה על גודל פשעיו, כנגד רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין. ([מו]) והבושה הזאת עדיין איננה בפועל, היינו שהבושה הוא בפנימיות הלב דהיינו בינה אבל עדין לא נעשה דעת /[מז]\, ואין מתגלה על פניו, כנ"ל שאפילו באה להתפעלות הלב אינה יוצאת ומתגלה בחוץ רק ע"י שנפרד לגמרי מהרוח שטות מכח תשובה דהיינו השתנות, כמ"ש (תהלים סט)/[מח]\ כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי. כי זאת הבושה  שהיא רק בפנימיות היא קודם התשובה, וזה ידוע/[מט]\ אין דומה בן כפר הדר רחוק מארמון המלך לבן כרך דהיינו עיר הגדולה מקום מושב המלך, כל מה שמקורב ביותר אל המלך בושתו גדול ולגבי מלך מלכי המלכים ההתקרבות אליו היא השגת גדולתו, וכל מה שיודע ביותר בכבוד המלך, הוא בוש יותר מהמלך.

וקודם התשובה, עדיין ידיעתו בקטנות, עי"ז בושתו אינו בפועל על פניו, כי חטאתיו מטמטמין שכלו וידיעתו, ע"י רוח שטות שבקרבו, כמ"ש (סוטה ג')/[נ]\ אין אדם עובר עבירה וכו' אלא על ידי שנכנס רוח שטות בלבו. ֯ וזה בחי' שז"א מתקנא במלכות ולוקח לעצמו הרשימו שלו:

 אבל אח"כ כשעושה תשובה, ומסיר ממנו הטפשות, ונתוסף בו שכלו. אזי הוא מתבייש ביותר, ונתגלה הבושה על פניו, והבושה הזאת הוא בחי' אור התפילין, ֯ וזהו בחי' שע"י התפלה באין מוחין חדשים ואז יוצא הרשימו בבחינות תפילין כי ע"י הבושה הוא מתפלל ומבקש מחילה על עוונותיו:

 שנתגלה על פניו במצחו/[נא]\. ועיקר התגלות הבושה היא במצח, כמ"ש לעומת זה (ירמיה ג') ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם זונה היינו סוטה ופונה מהמלך וזו הסיבה לעזות מה שלא רואה לפניו את המלך, אבל הרואה את המלך בוש:

וזה פירוש הפסוק (משלי ב') אז תבין יראת ה', כמובא בזוה"ק (בהקדמת התיקונים דף יג: יד.)[[נב]] תפילין הם בחי' אמא על ברא דהיינו הארת אור הבינה שהיא אמא עלאה על הבן משפיע לו מוחין שזוכה על ידם לאור התפילין דהיינו יראת שמים, ואם לבינה תקרא [משלי ב' ג'] רוצה לומר שבפסוק זה רמוז שאמא היא כנוי לספירת הבינה/[נג]\. וזה פירוש הפסוק אז תבין, היינו ע"י בינה יתירה שיהיה אז בהכרת הבורא, על ידי זה יהיה יראת ה', היינו בחי' תפילין, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ו'.)/[נד]\ על הפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ [דברים כח י']/[נה]\ אלו תפילין שע"י שיש לאדם יראה אזי גם יראים ממנו. והיינו בושה הנ"ל כי היראה הוא הבושה הכוונה ליראת הרוממות ולא ליראת העונש, ורוצה לומר שיראת הרוממות היא גם סיבה לבושה כמו שאמרו בגמרא (נדרים כ'.)[[נו]]/[נז]\ יראת ה' על פניכם הכוונה לפסוק [שמות כ טז] בעבור תיהיה יראתו על פניכם, ודרשו חז"ל שם זה הבושה, שהיא על הפנים, היינו בחי' תפילין ע"י בינה, שהיא אמא על ברא כנ"ל: וזה שאמרו חז"ל (ברכות יא)/[נח]\ תפלין נקרא[נט] פאר, שנאמר [ביחזקאל כד יז]/[ס]\ פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עליך שם הקב"ה אמר ליחזקאל הנביא שאשתו תמות ואע"פ שאבל אסור בתפילין לך אני מצווה שפארך דהיינו התפילין יהיו על ראשך וכן כל מנהגי האבל אסר עליו לנהוג כמבואר שם בפסוק. ופאר הוא כלליות הגוונין דהיינו שלשון פאר או מפואר בלשון הקודש הוא לא כל דבר יפה אלא דבר שהיופי שבו הוא מחמת שילוב רוב הגוונים שבו, כי ההתפארות על ידי כלליות הגוונין, כמ"ש (ישעיה מט)/[סא]\ ישראל אשר בך אתפאר [[סב]]/[סג]\, דהיינו שהנביא בחר לשון אתפאר על ישראל כי הם כלולין מגוונין סגיאין דהיינו בכלליות כהנים לווים וישראלים ויג שבטים ושישים רבוא וגם כל אחד בפרט כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם, וכשרבוי גוונים משתלב ויש שלום ביניהם אזי יש התפארות. וזה שאנו רואים כשאדם מתבייש נעשה כמה גוונין שבתחילה מאדים ואח"כ נעשה לבן כלשון חז"ל המלבין פני חבירו. ובזה יכולים אנו להבין, אם יש לאדם יראת שמים היינו בושה, לאחר תיקון החטא כנ"ל לאחר שחזר בתשובה והסיר הרוח שטות, כשאנו מסתכלין על פניו ונופל עלינו[סד] יראה ובושה, היינו שנמשך עלינו דעת בגדולת הבורא ית"ש. וזה פירוש הפסוק במשלי פ"ב הנ"ל אז תבין יראת ה', פירוש בזה תבין שיש לו יראת ה', ודעת אלקים תמצא [[סה]], היינו[סו] כשימצא גם לך דעה[סז] בגדולת הבורא, היינו בושה ויראה. וזה בחי' הפסוק דברים פכ"ח הנ"ל וראו כל עמי הארץ וכו' ויראו ממך, היינו שנמשך עליהם גם כן יראה :

אות ו

ומשה ([סח]) ג"כ[סט] /[ע]\ זכה לאור התפילין, כמ"ש בזוהר (בהשמט' בראשית רסב.)[עא] /[עב]\ ויתנצלו את עֶדְייָם[עג] [[עד]] דא תפילין דהיינו שכל ישראל במתן תורה זכו באור התפילין אלא שבחטא העגל אבדו אותו. ומשה יקח את האוהל [[עה]], הפשט שם בתורה שיצא לדור מחוץ למחנה אבל בגמרא שבת פח./[עו]\ עפרש"י שם נדרש שלקח אותן האורות, דהיינו שדורש אהל מלשון (איוב כט) בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי ראשי. (עיין בזוהר בראשית דף נב ע"ב /[עז]\ כי תשא קצג ע"ב)[[עח]]/[עט]\. וזהו שנאמר במשה רבינו אחר שירד עם לוחות שניות (שמות לד) כי קָרַן עור פניו /[פ]\, ואומר רבינו שהתורה נקטה לשון קָרַן לרמוז שמדובר בעור המצח ע"ש על שם המסופר בגמ' חולין דף ס. קֶרֶן אחת היה לו במצחו [[פא]]/[פב]\ של השור שהקריב אדם הראשון כשחזר בתשובה, ולקמן מבאר רבינו שהכוונה שעל ידי שהקריב קרבן כששב בתשובה זכה בעצמו שקרן עור פניו זה בחי' תפלין דהיינו שהאיר במצחו אור תפילין/[פג]\, שהוא במצח הכוונה לאור התפילין אבל התפילין עצמם מעל המצח בראש דייקא מקום שראשו של תינוק רופס ואסור שיצא לחוץ מסוף שרשי השערות כמבואר בש"ע או"ח סימן כז סעיף ט'/[פד]\. ועי"ז ויראו מגשת אליו [[פה]], כי האיר עליהם היראה כנ"ל שמי שיש עליו תפילין אזי יראים מפניו, כמ"ש אז תבין יראת ה' וכו' כנ"ל שאור התפילין היא הארת הבינה ומכוחה זוכה ליראה ובושה ואזי גם מי שמסתכל עליו נופל עליו יראה ובושה:

וזה שאמרו רז"ל (ברכות יב ע"ב)/[פו]\ העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו מיד /[פז]\ דהיינו אם אחרי העבירה מתחרט ושב ומסיר מעצמו את הרוח שטות, ומתבייש במה שעשה, כי העבירה מכניס באדם רוח שטות, וע"י בושה מחזיר המוחין/[פח]\, כמ"ש אז תבין יראת ה' כנ"ל :  

וזה שאמחז"ל (נדרים כ')/[פט]\ מי שיש בו עזות דהיינו מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו רגלי [[צ]] אבותיו על הר סיני, כפי שיבאר לקמן כי בהר סיני פסקה מנשמות ישראל שהיו בהר סיני זהמת הנחש שהטיל בחוה, והזהמה היא הישות וגאווה שגורם לעזות וחוסר בושה, נמצא מי שיש בו עזות לא היתה נשמתו בהר סיני ונשאר בו זהמת נחש שאין לו רגלין כי נתקלל על גחונך תלך כי אדם הראשון פגם בבחי' תפילין, בבחי' דביקות ובושה שהם בחי' עץ החיים, כמ"ש (ישעיה לח)/[צא]\ ה' עליהם יחיו ([צב])/[צג]\, ודבק א"ע את עצמו באילנא דמותא, ביישות גאווה ועזות ועי"ז ויגרש אותו מגן עדן [[צד]]/[צה]\, כי עזות פנים לגיהנם [[צו]]/[צז]\ כי פגם בתפילין כנ"ל, ופגם התפילין הוא בחי' עזות, כנ"ל שתפילין הן בחי' בושה וכד תב בתיובתא וכאשר חזר בתשובה, כתיב [[צח]]/[צט]\ ויעש להם כתנות עור דהיינו שהקב"ה עשה להם לבושים של עור, ובזוהר דרשו דא תפילין שהלבושים שהלביש אותם, היו גם לבושים להשגות אלוקות דהיינו בחי' תפילין (כמובא בתיקונים תי' סט דף קה ע"א [[ק]])/[קא]\ דהיינו שבגדי אדה"ר לבד ממה שאין מקרא יוצא מפשוטו, היו גם לבושי מוחין שהם בחי' תפילין. ועיין ב"ר כ' יב בתורתו של ר"מ מצאו שכתוב כתנות אור, ובזוהר/[קב]\ מבואר שתחילה היו של אור ואחרי החטא של עור הנחש שנתקלל שיופשט עורו של ע' שנה :

וז"פ (חולין ס') שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו של אדם, כי ע"י הקרבן, היינו ע"י התשובה, זכה לבחי' תפילין, שהוא בחי' קירון עור הפנים דהיינו שהקרן לא היתה במצח השור אלא שע"י שהקריב את השור לקרבן זכה אדם הראשון לאור התפילין שהאיר בושה וקירון פנים במצחו:

ולעומת משה רבנו ואדם הראשון עומד קין. זה לעומת זה, אדם גם אחרי התשובה זכה לתפלין וקין גם אחרי התשובה לא זכה כראוי, וזה בחי' ישראל והעכו"ם שישראל עמדו רגליהם דייקא על הר סיני דהיינו שע"י הר סיני יש להם רגלים כי פסקה זהמת הנחש שאין לו רגלים מהם אבל עכו"ם לא עמדו רגליהם על הר סיני לא פסקה הזהמה מהם לכן אין להם רגלים לעמוד כמו הנחש.  כי זהמת הנחש היא שאין רגלין לעמוד כי הזהמה היא ישות המביאה לעזות הפך הבושה שזוכים ע"י הדבור כנ"ל.   דהיינו ע"י זהמת ישות ועזות אין לו רגלים כמו הנחש ואין לו דבור לזכות על ידו לבושה כי הדבור הוא הרגלים כנ"ל צדק יקראהו לרגלו.

וקין שהיה מזוהמת הנחש כמבואר/[קג]\ בזוהר [[קד]]/[קה]\, כתיב ביה אחרי שהקריב קרבן ולא קבלו הקב"ה (בראשית ד') למה נפלו פניך, שהוא בחי' אור התפילין, שהוא קירון עור הפנים משמע כיון שלא נתקבל קרבנו/[קו]\ איבד את הבושה על פניו דהיינו אור התפילין.

על הפסוק ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' אומר המדרש [[קז]]/[קח]\ וקין הביא מפסולת, ומבאר רבינו שהכוונה שראה חוב לכל אחד, ואיתא (במדרש תנחומא פ' בראשית [[קט]])/[קי]\ על הפסוק וישם לקין אות [[קיא]] שזרח לו קרן, היינו כנ"ל שאחרי שהרג את הבל דיבר עימו הקב"ה עד ששב בתשובה שאמר גדול עווני מנשוא וחזר לו אור הבושה אור התפילין אבל אח"כ פגם בו ואבדו/[קיב]\: וזה שכתוב בקין (בראשית ד טז) וישב בארץ נוד קדמת עדן, פי' שלא זכה לעדן, על ידי שפגם באור התפילין. וזה קדמת ראשי תיבות קרקפתא דלא מנח תפילין/[קיג]\ ([קיד]) כי ע"י עזות פגם באור התפילין :

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (תענית ז' ע"ב)/[קטו]\ מי שיש בו עזות בידוע שנכשל באשת איש/[קטז]\, כי קין עמד/[קיז]\ על תאומתו של הבל כמבואר במדרש ובזוהר [[קיח]] שהרג את הבל כי רצה לקחת את תאומתו היתירה של הבל שהיתה יפה ביותר, כמ"ש (בראשית ד ח)/[קיט]\ ויהי בהיותם בשדה /[קכ]\ כי אשה בחי' שדה (כמבואר בזוהר ח"א לו: ונד: מאי בשדה דא איתתא)/[קכא]\ ועיין אור החיים שלכאורה לא מובן מדוע כתוב שהיו בשדה ולפי רבינו (דהיינו הזהר) מבואר שעל עסקי שדה דהיינו אשה קינא בו והרגו.

וישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו)/[קכב]\ פירוש שע"י שראו מראות אלקים בטל הספק מלבם /[קכג]\, ונשאר רשום בנשמותם לעולם, ועי"ז התבטל מהם הישות דהיינו העזות, היינו זוהמת הנחש /[קכד]\, ועכו"ם שלא עמדו לא פסקה זוהמתן [[קכה]]. וזה מה שאמר לעיל בשם הגמרא שמי שיש בו עזות בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני לכן לא פסקה הזהמה ממנו וזה מתבטא בעזות פנים שמהותו להיכנס בחוצפה לפנים ממחיצתו הפך הבישן/[קכו]\, ונקטו חז"ל בלשון רגלי דייקא/[קכז]\, כי

[דף נג.]

אין להם רגלים לבעלי העזות/[קכח]\ וזה נגרם להם מחמת זהמת הנחש שהמהות שלו שאין לו רגלים, כמ"ש (בראשית ג') על גחונך תלך וקין שהיה מצד זהמת הנחש שהטיל בחוה היה כולו זהמת העזות וכמבואר במדרש תנחומא פרק ט' הנ"ל באיזה חוצפא שדיבר עם הקב"ה : ובתחילה קודם שחטא היה לו קצת בושה דהיינו אור התפלין אבל נאבד בחטאו וזה שכתוב בזוהר[קכט] כנראה הכוונה לפרש"י על הפסוק [[קל]] וישם ה' לקין אות, החזיר מוראו עליהם [[קלא]]. דהיינו שהאיר עליו אור התפילין אור הבושה הבאה מתוך יראה כנ"ל כמו שכתוב וראו כל עמי הארץ וכו ויראו ממך היינו כנ"ל באות ה' שמי שזכה לאור התפילין אזי גם מי שמביט בו יש לו יראה ובושה, כמו שכתוב[קלב] בתיקוני זוהר כד תב בתיובתא כאשר חזר בתשובה, וישם ה' לקין אות, (תיקון סט דף קח ע"ב [[קלג]]) ותפילין הן אות כמו שכתוב והיו לאות על ידיך, אבל כאמור לעיל קין איבד אותו מיד כמ"ש וישב בקדמת עדן קדמת ר"ת קרקפתא דלא מנח תפלין וכמבואר בתנחמוא הנ"ל בפרק יא שקין נעשה מלאך המות :

אות ז

עתה יבאר כיצד רמוז בסיפורו של תנא רבי ישמעאל ב"ס כל הנ"ל ומספר על צדיק שהיה בדורו שהיה במדרגה כל כך גדולה עד שכבר לא היה לו התחדשות בהשגת הש"י/[קלד]\ ולכן כדי שיזכה לאור התפילין הפיל אותו הקב"ה מעט ממדרגתו העצומה למדרגת תנא שבדורו ומגודל הבושה שהיתה לו מנפילה הזו זכה לאור התפילין דהיינו שהתגלה וקרן אור התורה שלו בפניו

וזה שספר התנא רבי ישמעאל בן סתריאל לרבי בגמרא (בכורות נז ע"ב)/[קלה]\ ארז נפל במקומינו, ועברו עליו י"ו קְרֹנוֹת על חודו דהיינו שהארז היה כל כך רחב עד שעל צידו עברו שש עשרה קרונות /[קלו]\ זה בצד זה. כי ידוע שהצדיק שעובד את ה' בדביקות גדול ובשכל גדול, כשנופל לאיזה מדריגה פחותה ממנה, אף על פי שזאת המדריגה שהוא עכשיו בה, גם היא מדריגה גדולה לערך שאר הצדיקים, אבל מחמת שלפי ערכו הוי ליה נפילה, הוא מתבייש בזה המדריגה כאלו חטא איזה חטא, ועושה תשובה על זה כאלו חטא/[קלז]\. ובא על ידי זה לבושה גדולה, היינו בחי' תפילין לפי המבואר לעיל בתחילת התורה נראה שהכל התחיל ע"י איזה פגם בדיבור לפי בחינתו שעי"ז התעורר הסט"א שהוא אחר הדברים וקטרג כדי לעשות בחי' קץ כל בשר ועורר מדת הדין שתבעה לנסות את הצדיק על ידי שיקחו ממנו המוחין קצת ויפול ממדרגתו, לנסותו אם יהפוך את הירידה לצורך עליה או שיפול לגמרי. והצדיק עמד בנסיון ודייקא ע"י המכשלה הזו זכה לעוד יותר הכרת הבורא ולעוד יותר הארת התפילין דהיינו יראה ובושה ממנו ית' שהיא המבחן לדביקות בו ית' כנ"ל, בחי' אז תבין יראת ה' כנ"ל באות ה' שע"י בינה דהיינו תפלין זוכה ליראה, ובא לבחי' ידיעה חדשה והכרה/[קלח]\.

ועיקר הארת התפילין באים ע"י הלוחות, כמובא ברמז (בזוהר בראשית וכי תשא הנ"ל)/[קלט]\ כשאמרו ישראל נעשה ונשמע [שמות כד ז] זכו לחגירת זיינא עילאה [[קמ]] בזוהר בראשית הנ"ל מבואר שבהר סיני חגר להם קודשא בריך הוא חגורות אותיות שמו הקדוש שלא יוכל לשלוט עליהם הנחש ההוא ולא יטמא לון כבתחילה, ורבינו מבאר שזכו לזה כשאמרו נעשה ונשמע וכדבריו מבואר בתרגום ורמב"ן הנ"ל /[קמא]\. ומכאן רוצה רבינו להוכיח שלאור התפילין זוכים ע"י הלוחות כדי לבאר ענין השש עשרה קרונות שעברו על הצדיק הנ"ל. כי הצדיק הגדול בדורו הוא בחי' משה ומשה זכה לקירון אור[קמב]/[קמג]\ פנים [[קמד]] מאור הלוחות, כי הם המוחין בעצמן נראה כוונת רבינו לק"ו אם ע"י נעשה ונשמע דהיינו הנכונות לקבל את תורה זכו לאור התפילין כל שכן שמשה זכה ע"י התורה בעצמה שלמד בהר ארבעים יום עם הקב"ה והקב"ה כתב את עשרת הדברות על הלוחות שהכין משה, כי ע"י חידוד השכל בתורה נתחדדו המוחין, ונתוסף בו הכרה ומתבייש ביותר /[קמה]\. והלוחות הם שרש התורה, ונקראים י"ו [[קמו]], ע"ש עשרת הדברות, וארכן ואו ורחבן ואו [כמבואר בגמ' בבא בתרא דף יד] דהיינו שלזה רמז התנא במה שאמר שי"ו קרונות שעברו על הארז הנ"ל, והצדיק נקרא ארז בלבנון (כמ"ש בתהלים צב יג צדיק וכו' כארז בלבנון ישגה), וזה שספר התנא בשבחו של הצדיק שהיה צדיק בדורו/[קמז]\, ונפל במקומנו דהיינו שהתנא מספר שהצדיק נפל למדריגתו, כי בוודאי מדרגת[קמח] התנא היתה גם כן גדולה כידוע שהתנאים היו בעלי מדרגות והשגות נוראות /[קמט]\, אבל לפי ערך הצדיק היתה נפילה. ומה שסיפר התנא ועברו היינו לשון התגלות, כמ"ש (שמות יב) וְעָבַר ה' לנגוף את מצרים, ותרגום אונקלוס ואתגלי.  דהיינו שע"י הבושה שהיתה לו מהנפילה התגלה במצחו אור הפנים שזכה ע"י לימוד התורה והיינו י"ו קְרֹנוֹת על חודו, היינו ע"י חידוד שכלו וחידוש שכלו שקבל ע"י התורה שנקרא י"ו כנ"ל שהיא בחי' עשרת הדברות על ו' טפחים של הלוחות, נתגלה הקרונות היינו קירון עור הפנים, היינו בושה בחי' תפילין.  גם הקב"ה נקרא מקומו של עולם [בבראשית רבה סח ט]/[קנ]\ כי הוא מקומו של עולם /[קנא]\ ואין העולם מקומו וזה פרוש נפל במקומינו לפי המדרש הנ"ל, שנפל בהשגת הקב"ה שהוא מקומו של עולם למקום ההשגה שלנו, דהיינו שנפל להשגות אלקות /[קנב]\ לפי השגתינו /[קנג]\. הגם שגם השגתינו גדולה שהרי המספֶר היה תנא, אבל לפי ערכו של הצדיק הדור של אותו תנא הוי ליה נפילה, ששב בתשובה, ומתבייש בהשגתינו כי כל צדיק הדור הוא כלפי הדור גבוה מעל גבוה שהרי בכוחו לתקן את דורו והכלל שתיקון שייך רק על ידי מדרגה שעדין לא נפגמה ביחס לדורו :

כעת יבאר רבינו כיצד סוד התפילין הנ"ל רמוז בתיקוני הזהר בשתי דרשות בשני מקומות שם תיקון ז' ותיקון ד'

וז"פ מה שכתוב בתקוני הזוהר בראשית הן אותיות ירא בשת [תיקון ז בדף כד.], רמז כי היראה הוא הבושה. עוד כתוב בתיקון ד' תמן ראשית[קנד] תמן בת, דהיינו שבראשית אותיות ראשי בת רמז לג' אבות והבת שהיא השכינה כי ראשי רומז לאבות כמו שכתוב  אלה ראשי בית אבותם [שמות ו' יד], והאבות היו ג' רמז לג' גוונין שבעין היינו תלת גוונין דעינא, בת עין [תיקון ד' בדף יח:]/[קנה]\,  נמצא שבראשית רומז לתפילין כי הן אותיות ראשי בת הרומז לעין כנ"ל ועין רמז מקום התפילין, כמו שכתוב ולטוטפות בין עיניך [שמות יג טז דברים ו' ח']. ותלת גוונין[קנו] ובת עין הם ארבע פרשיות  נמצא שהעין רומז גם למקום הנחת התפילין/[קנז]\ ששם מאיר אור התפילין וגם לפרשיות התפילין כי יש בה ד' גוונין רמז לד' פרשיות שהם בחי' המוחין שבתפילין שמהם הכרת הבורא שעי"ז מתבייש ממנו דהיינו אור התפילין כנ"ל

ועתה יבאר רבינו כיצד סוד התפילין הנ"ל רמוז בפסוק בישעיהו

וז"פ (ישעיה נח) אם תשיב משבת רגליך עשות חפצֵיך ביום קדשי, רמז לתפילין שהם בחי' בושה שזוכים על ידי תיקון הדיבור כי שבת בחי' בושה (שבת אותיות בשת) כי ע"י שבת זוכה לאמונת היחוד (יבואר לקמן) דהיינו הכרת הבורא ועי"ז ירא ומתבייש ממנו ית' כנ"ל דהיינו אור התפילין כנ"ל. ולכן לא מניחין תפילין בשבת כי שניהם נקראים אות (בחי' אות ברית)/[קנח]\. רגלך זה בחי' דיבור, כי בתחלה צריך לתקן הדיבור, הנקרא רגל כנ"ל בסוף אות ד'. ואיך תתקן הדבור, זה ע"י בחי' עשות חפציך ביום קדשי. כי זוהמת הנחש דהיינו פגם אמונה שגרם לפגם הברית בין האדם לבוראו גרם ל"ט קללות עשר לנחש ועשר לאדם ועשר לחוה ותשע לארץ [תיקון סד דף צה:]/[קנט]\ אע"פ שבפשט לא נענש האדם אלא בעשר וחוה בעשר אבל לכל אחד מהם היה בחינת פגם שנמשך מכל הל"ט כולם, וזה התבטא בל"ט מלאכות /[קס]\ שמחמת זהמת הנחש קשה לעשותן בשמחה ודביקות בו ית' כמו שנעשו במשכן. וצריך כל אדם להמשיך קדושת שבת לקדש ימי החול /[קסא]\ כי שבת מורה על אמונת היחוד כמבואר בתורה ב' תנינא גם שבת בחי' תשובה שהכל חוזר לשרשו כידוע שבשבת כל העולמות עולים למעלה (לק"ה ערובי תחומין ה יז), כדאיתא במכילתא [[קסב]] זכור את יום השבת [שמות כ ח] זָכְרֵיהוּ מאחד בשבת דהיינו שמיום ראשון בשבוע צריך לזכור את השבת ולחשוב כיצד לכבדה ולפי רבינו צריך עוד גם לקדש בקדושת השבת את כל מעשיו שבחול דהיינו לעשותם בבחי' שבת שכמו שבשבת מאמין שלא בכוחו יגבר איש, כך גם בחול אע"פ שעוסק במלאכות, צריך לעסוק בהן באמונה שלימה שאין זה אלא השתדלות מועטת להסתיר הנס, אבל כל הריוח והצלחה ושפע הנובע מפעולותיו, הכל בנס מהש"י כפי האמונה בו. עוד נראה לבאר עפ"י תורה ב' תנינא שמבואר שם שלשון הקדש ושבת הן דבר אחד נמצא ע"י שמירת הדבור גם בימי החול ממשיך אליהן קדושת שבת. ולפי הקדושה שמקדש ימי החול, כן נדחה זוהמת הנחש פגם אמונה שעל ידי הסטרא אחרא הרוצה לעשות קץ כל בשר, שהוא בחי' רוח סערה פגם הדיבור כנ"ל, ועי"ז ע"י שמקדש את החול בקדושת שבת כנ"ל עולה ונתקן הדיבור /[קסג]\.  וזה פי' המשך הפסוק הנ"ל אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, כי עשות חפציך פירושו כשאתה עושה חפציך, היינו בימי החול, אזי ביום קדשי פירוש ידמה כאלו עכשיו יום קדשי, היינו שתמשיך מקדושת שבת על ימי החול, ותקדישם מל"ט מלאכות כנ"ל:

עתה יבאר רבינו כיצד רמוז הענין במאמר של התנא רבי יוסי

וזה שלמדנו עד כאן, הוא רמוז בגמרא (חגיגה דף יב ע"ב)/[קסד]\ תניא ר' יוסי אומר אוי להם לבריות רואים ואינם יודעים מה רואים, הארץ עומדת על עמודים רמז שהכרת הבורא דהיינו השגות אלוקות דהיינו בינה הנקראת ארץ זוכים ע"י תפלה הנקראת עמודים, כי הארץ היינו בינה שנקראת ארץ החיים [[קסה]], שממנה תוצאות התפילין דהיינו שבינה היא שרש הארת התפילין כנ"ל בתחילת אות ז' שכתוב אז תבין יראת ה'. כי תפילין היינו הכרת הבורא שמביא לבושה ויראה כנ"ל והכרת הבורא היא בחי' השגות אלוקות בחי' עוה"ב דהיינו הארת הבינה. והתפלה נקרא עמוד, ע"ש (תהלים קו) ויעמוד פינחס כמבואר באבות א' ב' על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח, ועבודה היינו תפלה./[קסו]\:

ועמודים, דהיינו בחי' תפילה, עומדים על המים. היינו על הלב כי התפלה תלויה בכוונת הלב, והלב מכונה מים כמו שכתוב (איכה ב') שפכי כמים לבך נוכח פני ה' דהיינו כי עצם התפילה היא בחי' דעת ועמידה הפך המים אבל הקרקע לעמידה הזו היא דווקא הביטול שבתפילה להיות ניגר כמים כלפי הש"י:

ומים עומדים על ההרים, זו בחי' תורה, שעל ידה נתעורר חסד אברהם כנ"ל שבבקר שאחרי לימוד תורה בלילה זוכה לחוט של חסד שעל ידו שולחו המה וחמוריהם דהיינו כל הסט"א וקץ כל בשר היונק מאחר הדברים ואוחז בדבור דקדושה, כי ההרים זו תורה כי היא כמו הר שהוא מרומם/[קסז]\, כמ"ש (משלי ח') בי דהיינו ע"י התורה מלכים ימלוכו דהיינו שלומדי התורה מתקבלים דבריהם כמו מלך ומלך הוא המרומם שבעמו: גם אברהם איש החסד נקרא הר, כמו שכתוב שהמלאך שהציל את לוט אמר לו (בראשית יט) ההרה המלט [[קסח]]/[קסט]\נמצא שע"י הר דהיינו תורה זוכ הלהר דהיינו חס דלאברהם. נמצא שמים על ההרים היינו הלב שבתפילה תלויים ועומדים על התורה ועל החוט של חסד שזוכים ע"י לימוד תורה מתוך הדחק כנ"ל:

והרים דהיינו התורה עומדים על הרוח, היינו על רוח פיו של הקב"ה, היינו בחי' דיבור. דהיינו שע"י התורת חסד/[קע]\ ע"י החסד שמתעורר ע"י לימוד התורה נתעלה הדיבור כנ"ל/[קעא]\, כמו שכתוב שכבי עד הבקר שבועז אמר לרות שהיא בחי' המלכות פה דהיינו הדיבור, שתמתין עד הבקר שיעבור זמן שליטת הקץ כל בשר ואז ימשך עליה החסד ויהיה אפשר לדבר, דהיינו שתיקון הדיבור תלוי בתורה :

וצ"ע שנמצא לפ"ז שצריך לומר שרוח עומד על ההרים

ורוח עומד על סערה, היינו שבחי' קץ כל בשר הוא בחי' אחר הדברים, כנ"ל כי הוא יונק מאחורי הדיבור דהיינו רוח פיו של הקב"ה, ונעשה רוח סערה כנ"ל ונמצא תיקון הסערה מעמיד את הדיבור שהוא בחי' רוח. נמצא רוח עומד על נפילת הסערה/[קעב]\:

וסערה על זרועו של הקב"ה, ואם תשאל למה הקב"ה מעמיד את הסערה שהיא הסט"א על זה מתרץ כי הבריות צריכין לקץ כל בשר, כמו שכתוב [[קעג]] והנה טוב מאוד דא מלאך המות {ב"ר פ"ט}[[קעד]] שע"י שמעניש את הרשעים יראים מפניו ית' יראת העונש. ועוד כי לא יתכן שכר שלם אלא על מעשינו שנובעים מתוך בחירה ולא תיתכן בחירה אלא כשעומדים לעיני הבוחר שני צדדים הנראים שוים, וזה תפקיד הסט"א להעמיד בפני האדם עולם שלם של שקר ורע הנראה ומתדמה בדיוק כמו האמת והשקר /[קעה]\, והשתלשלותם של הרע מגבורות עילאין ששם בשרשו הוא גבורות קדושות, על כן אומר המדרש כי הוא טוב מאד. וזהו שסערה בזרוע, זרוע, הכוונה היד שיש בה ה' אצבעות אלו חמשה גבורות, דהיינו ה' מוצאות הפה של הדיבור שמשם חיותו, עד זמן בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח [[קעו]]:    

ועתה חוזר רבינו לבאר את הפסוק שבו פתח את התורה ובו רמוזה התורה שלנו

וזה פי' מרכבות פרעה וחילו, היינו בחי' תפילין, כמובא בזוהר (ויגש דף רי ע"א) שפרעה היא אמא דכל נהירין אתפרען ואתגליין מינה פי' פרעה רומז לאמא (עלאה, בינה) שכל האורות מתגלים ממנה. עי"ש עה"פ והקל נשמע בית פרעה (ויגש מה טז) כי פרעה עומד כנגד הבינה שממנה מאיר אור התפילין והוא המונע את האור הזה ע"י ג' השרים שלו שר משקים ואופים וטבחים כמבואר בתורה סב עפ"י כתבי האריז"ל כי הם יונקים מהדיבור הרע ועי"ז מונעים ממנו לדבר לפני הש"י שכנ"ל זה עיקר המונע את הארת התפילין דהיינו דבור פגום שממנו הקץ כל בשר וכל נסיונות וקטרוגים. ותפילין נקרא מרכבות, כמו שכתוב (דברים לג) רוכב שמים שרומז לבינה [[קעז]] שממנה אור התפילין כנ"ל כמ"ש אז תבין יראת ה'. ושמים, הם בחי' אש ומים, בחי' גוונין כנ"ל באות ה שע"כ תפילין נקראים פאר כי ההתפארות הי אע"י רבוי הגוונין עי"ש וגם זה בחי' בושה שמשתנה פניו לכמה גוונין, כי תפילין הם נהרין מאימא עלאה שהיא הבינה:

וע"י מה תזכה לבחי' תפילין, על ידי ירה בים. ירה, הם הגבורות [קעח](פי' ירה עם הכולל גי' גבורה) דהיינו ה מוצאות הפה וה' אצבעות בזרועו של הקב"ה שלשם צריך להעלות את הדיבור כנ"ל. בים, הוא בחי' דיבור שכל הנחלים הולכים אליו, וזהו שלתפילין תזכה כשתקשר ותעלה את הדיבור לשרשה כנ"ל:

וע"י מה תוכל להעלות את הדיבור לשרשה, ע"י לימוד התורה בלילה שמתגבר על הקץ כל בשר השולט אז, שע"י לימוד הזה נמשך חוט של חסד, ואז הבוקר אור וכו' מכח ההתגברות בלילה אזי בבקר מסתלקים ממנו לגמרי הקץ כל בשר האורב אחר הדברים לינק מהם, ואז הדבור[קעט] עולה, ונעשה בת אברהם דיבור של חסד, כמו שאמרו (ב"ב יו:) בת היתה לו לאברהם ובכל [[קפ]] שמה. בים גי' בכל.

וזה ומבחר שלישיו טובעו בים, כי התורה נקרא אורייתא תליתאי (שבת פ"ח.)//[קפא]\ שיש בה תורה נביאים כתובים, לכן רמוזה במילה שלישיו, ומבחר דא אברהם כמו שכתוב (נחמיה ט) אשר בחרת באברם. ולפ"ז פירש[קפב] הפסוק הוא, שע"י התורה, שעל ידה נתעורר מדת אברהם, על ידה נתתקן הדיבור, וקץ כל בשר יטבע בנוקבא דתהומא רבא פי' יטבע בנקב התהום הגדול ועיין חסד לאברהם מעין א נהר כה ד"ה והנה ענין זה. וזו כוונת רבינו שרומז הפסוק טובעו בים סוף, כי ים רומז לדיבור כנ"ל וסוף הוא בחי' קץ של בשר, שהוא דבוק בים הדיבור יטבע בנוקבא דתהומא רבא, ע"י בקר דאברהם שנתעורר ע"י התורה כנ"ל:   

(זאת התורה היא סוד כוונות תפילין [[קפג]], כמבואר שם בתוך דברי התורה הזאת, וכנרשם מן הצד בהג"ה איך כל כוונות תפילין כלולים[קפד] שם, והדברים מובנים למשכילים, ועדיין צריכין ביאור רחב לבאר הדבר היטב, ואם יהי' אלקים עמדי, יתבאר הדבר במ"א בעזרה"י: ודע ששמעתי מפיו הק', שחשב כמה וכמה תורות, ואמר שכולם הם סוד כוונות תפילין, דהיינו התורה בחצוצרות וקול שופר [[קפה]], ואנכי ה' אלקיך [[קפו]], וקרא את יהושע וכו' [[קפז]] והתורה מי האיש החפץ חיים [[קפח]] ואתם תהיו לי ממלכת כהנים אשרי העם זרקא [[קפט]], והתורה הזאת מרכבות פרעה וכו',

 


הערות

[א] מבהיל הרעיון עד כמה העולם הזה הפוך והאמת נעדרת שהוא ית' אע"פ שבוודאי הוא המציאות האין סופית הכי אמיתית אעפ"כ בעוה"ז צריך להביא ראיה למציאותו והאדם שאליבא דאמת מציאותו עם כל הגשמיות הסובבת אותו הוא סה"כ דמיון שכביכול ניתן מקום להעלים את מציאותו ית' האין סופית גם באותו מקום שתופס האדם, ואעפ"כ את מציאות האדם אין צורך להוכיח כלל, אדרבה כולי האי ואולי נזכה לבטל עצמינו ולזכות לשפלות כראוי.

[ב] מבואר במ"א שעיקר הזמן הזה הוא שתי שעות מחצות ואז עיקר הזמן להשתתף עימה ולומר תיקון חצות

[ג] לכאורה צ"ע גדול כי יראה ודביקות הן תרתי דסתרי, כי דביקות בדרך כלל הכוונה לאהבה. כי הירא בוש וירא מלהתקרב ולהתדבק בהקב"ה. ואע"פ שכלפי הקב"ה כוונת הדביקות היא דביקות המחשבה אעפ"כ זה סותר את היראה השלימה כי גם בדביקות המחשבה יש סכנת הנפילה ללבו גס בו כשחסר את היראה. ומאידך יראה לבד חסר את הקירוב של שלימות הדביקות.

[ד] עיין גם קהלת יעקב ערך מצח – מבואר שם שמצח הוא סוד הבינה סוד החכמה החוקק שרטוטין בבינה. וכן מבואר בתורה זו שאור התפילין הוא הבושה שבמצח

[ה] עיין ערובין יג: תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו. ואולי רמז רבינו כאן שמה שלא ביארו כיצד יפשפש מבאר רבינו שיפשפש אם הוא בדביקות אליו ית' כראוי.

[ו] צ"ע כפל הלשון ואולי כי בקל אפשר ליפול לדמיון שאני כבר בדביקות לכן מזהיר רבינו וכופל הזהרתו שמי עדין לא מתבייש מאד מהקב"ה תמיד על שמרגיש שלא יוצא חובתו במעשיו שאינם מספיק במסירות נפש כפי הראוי כלפי מלך מלכי המלכים הקב"ה שרש כל העולמות, הוא עדין לא יכול לרמות את עצמו שכבר זכה לדביקות כראוי אפילו רק לפי מדריגתו. כי תמיד השגת גדולת הש"י היא יותר ממה שמצליח לעבוד אותו. ויותר מזה שמעתי מהריצ"ח (לג ב דקה 42) בשם הרב לוי יצחק זצ"ל שאמר לו שהצדיק הגדול ביותר אינו מקיים מה שהרשע הגדול ביותר יודע.

[ז] עיין מהרש"א חדושי אגדות ברכות דף ו. ד"ה מנין שהקב"ה מניח תפלין [כי מצות ענין תפלין הוא שיש לנו להיות דבקים בו ית' והנחתן עלינו היא משרה שכינה עלינו .. ועי"ש עוד שמאריך]

[ח] שבת נה.

[ט] כמובן שכל אדם דנים לפי השגתו, אבל מי שרוצה לעלות במדרגת הדביקות בודאי צריך השתדלות גדולה לעורר עצמו בזכרון רוממות הש"י ואפסיות עצמי ולהשיב אל הלב וכפי שיתבאר בהמשך עד יתעורר לבושה גדולה ממנו ית' על שלא רץ כראוי לעשות רצונו ית'.  ופשוט ואין צריך לומר כלל שמדובר הרבה יותר מקיום שלחן ערוך. כי שלחן ערוך הוא ספר חוקים שניתן כדי לא לצאת מגבול הקדושה. אבל מי שרוצה לעלות במעלות הקדושה. ולתקן ולקשט את השכינה הקדושה במעשים טובים צריך לדקדק במעשיו לפנים משורת הדין הרבה מעבר לקיום ש"ע.

[י] עומק סוד הדיבור עיין בספר טל אורות (לרבי יעקב מאיר) ח"א פ"ג עפ"י הסוד ומבואר שם שכח הדיבור אינו ענין טכני בלבד כדעת המחקרים שה' מוצאות הפה שהם לשון שפתים חיך גרון שינים מחתכות את הקול. אלא הוא ענין אלוקי בכח הרצון של הנשמה אשר האותיות נעלמים בנשמה כזיו השמש בשמש ומשתלשל ויורד בבחי' אורות וכלים למחשבה ויורד לה' מוצאות המחשבה ולה' מוצאות הפה ונעשים בבחי' חומר וצורה דהיינו הבל הלב ואור הנשמה וגם הבל הלב הוא אש מים רוח רוחני המתלבש באמ"ר הגשמי וכו' עי"ש. כי אם לא כן מדוע אדם הנברא ע"י ספר היצירה אין לו כח הדיבור עי"ש.   וצ"ע הרי כל  זה מדובר בכח הדיבור של כל תינוק וגם גוי שהוא במהותו דיבור פגום.  ומאידך א"א לומר שדיבור של גוי ממנו נעשה הרוח סערה כי זה נעשה רק ע"י יניקה מפגם הדיבור של איש ישראל.  ונראה שהכל תלוי בס"ה הנ"ל דהיינו אדנ-י דהיינו ההיכל והים שאליו הולכים נחלי נשמתו שכפי גבהם כן חומרת העון כשלא מוציאם לפועל לכבודו ית' וכפי גובה שמשם מושך קדושת דיבורו כך גודל כח הסט"א הנעשה כשיוצא לבטלה או ח"ו לרע ממש.

[יא] עיין תיקון יא מתיקונים אחרונים [דף קמז:]

[יב] רבינו בחיי ויקרא כה א. ובחובות הלבבות שער הבחינה שער ב' פ"ה – והלשון קולמוס הלב [ותורגמן הנפש]

[יג] דיבור פגום הוא גם דברים בטלים ושיחת חולין כמבואר בגמ' יומא יט:  שהוא איסור תורה שנאמר ודברת בם. ויש בזה דעות אם הוא איסור בעצם או רק משום ביטול תורה, אבל לכל הדעות הוא חמור מאד. ועיין שמות רבה יג א את כל העולם אני סובל ואיני יגע ובדברים בטלים אני יגע עי"ש. ועיין ספר החרדים סו ט' שדברים בטלים הם כפגה"ב וז"ל.      ועיין ערבי נחל ויקהל דרוש א ביאור נפלא בזה. שבכל מעשה מוציא חלק נפשו לפועל ובכל מחשבה חלק נשמתו ובכל דיבור חלק רוחו והוא בחי' מלאך שעולה למקומו למעלה ומחכה לו לסוף ימיו יקבל שכרו כפי מה שהעלה למעלה ממילא כשמדבר דיבור רע הרי העלה למעלה מלאך מזיק ואפילו דיבור בטל כיון שהיא עבירה נעשה ממנו סט"א. ועיין בזה באור החיים בראשית מז כט.

[יד] תיקון יח דף לה: דאיהי שריא לרישא דחולה, ובגינה ה' יסעדנו, ובמאי על ערש דוי, על שכינתיה ודאי, ואם שכינתא לאו תמן, רוח סערה תמן, דאסעיר גופיה דבר נש, דכתיב ביה והאניה חשבה להשבר, דאיהי גופא דספינה, כד לית שכינתא סמיכת לה, רוח סערה מהפך לה ותבר לה,

תיקון ע דף קח: ואית דפיקו מאילנא דאיהו ביש, לית ביה טב כלל, דמניה נפיק רוח סערה, דאסעיר ביה גופיה דבר נש, ואתמר ביה רוח חזק מפרק הרים, דאינון גרמין דגופא, ומשבר סלעים, דאינון צלעות דגופא דאינון כגוונא דסלעים,

[טו] עי"ש ריש פרשת מקץ ובפרשת נח דף סב: ועיין בפ' ויגש דף רי: שיש קץ הימין ולעומתו קץ שם לחושך שהוא המקטרג וכעין זה בפרשת צו דף לג.:

זוהר מקץ דף קצג. ויהי מקץ, רבי חייא פתח ואמר, (איוב כח ג) קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות, האי קרא אתמר, קץ שם לחשך, דא איהו קץ דשמאלא, דאיהו שאט בעלמא, ושאט לעילא, וקיימא קמי קב"ה ואסטי וקטריג על עלמא והא אתמר, ולכל תכלית הוא חוקר, דהא כל עובדוי לאו אינון לטב אלא לשיצאה תדיר ולמעבד כליה בעלמא, אבן אפל וצלמות, דא אבן נגף דבה כשלין חייבין,

[טז] מבואר שם שהסט"א מתחלקת לעשר כנגד קליפת חמור ועשר כנגד קליפת עיר בן אתון שמקטרגים על ישראל ועתיד הקב"ה לאסור אותם תחת המלכות המכונה גפן ע"י המשיח המכונה עני ורוכב על חמור דהיינו עני שאין לו מעצמו כלום רק מה שמקבל ממנו ית' דהיינו תיקון המלכות בשלימות ועי"ז יהיה רוכב על החמור והעַיִר האלה.

[יז] בראשית מט יא פרש"י – אסרי לגפן עירה – נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין איש יהודה יאסור לגפן עיר אחד ויטעננו מגפן אחת ומשורק אחד בן אתון אחד:

[יח] גם בדפו"ר יקום, ומתרלו – יקם (כלשון הפסוק)

[יט] נראה שחלוקת היד לאצבעות ולחמש דייקא גם רומז לגבורות לכן נקראת היד שרש הגבורות. (עיין כתובות ה: מדוע מחלקן אצבעות כי לכל אחת תפקיד מיוחד לה) עיין פירוש הרא"ש בראשית ה כט נמצא בשם ר' יהודה החסיד ז"ל שקודם שנולד נח לא היה להם פיסוק אצבעות והיו חורשים בידיהם ונח נולד בחילוק אצבעות ולא היה בו כח לחרוש בידיו וזה שאחז"ל מחרישות תקן להם:  וכל בחי' חלוקה לפרטים הרבה הוא מצד הדין לעומת החסד שתכונתו לאחד את הדברים. ולכאורה צ"ע נמצא שהנחמה שהביא נח היתה שהביא מדת דין דקדושה, שקודם דייקא אחדות היד, היה עצבון.  גם חרישה היא לפורר את האדמה בחי' דין.     ועיין ערובין ג: טפח עצב וטפח שוחק. שדיבוק האצבעות זו לזו נקרא עצב והפרדתן נקרא שוחק. וגם הצחוק שרשו בדין כידוע שיצחק מדתו גבורה ושרש הדינים בבינה שם יין המשמח עיין תורה מא.

[כ] עיין שערי אורה – השער השני – הספירה התשיעית – אמר בספר יצירה: כרת לו ברית בעשר אצבעות ידיו, וזה הוא ברית לשון. וחותם י"ה, בסוד י' עשר אצבעות, ה' חמש מקורות בלשון התורה; בסוד אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ. אחה"ע, בגרון. בומ"ף, בשפתים. גיכ"ק, בחיך. דטלנ"ת, בלשון. זסשר"ץ, בשינים. נמצא חותם י"ה, ברית הלשון שהוא ברית הפה.

[כא] ה' מוצאות הפה גיכ"ק בחיך אחה"ע בגרון דטלנ"ת בלשון זסשר"ץ בשינים בומ"ף בשפתים. עיין זוהר ח"ג רכח. רצה: וח"א דף פ. ותקוני זוהר מזוהר חדש קעא. (אוצה"ז). ועיין ע"ח שער כה דרוש ב' מ"ק. עיין שער הכוונות ליל שבת דרוש ב' סוד נישוק ידי אמו בבואו לביתו בליל שבת.

[כב] שער הכוונות – דרושי ערבית ליל שבת דרוש ב' – והואיל ואתא לידן נבאר ענין הנשיקה שנוהגים לנשק ע"ג הידים מה ענין זה. דע כי הגבו' הם הנקרא מנצפ"ך והם עומדי' ביסוד של הנקבה. ואמנם שורש מציאותם הא' הוא בה' אצבען יד שמאלי' כי ה' אצבעות יד ימין הם חסדים ושורש כל הגבורות האלו הוא למעלה בה' מוצאות הפה והם חיך ולשון וגרון ושפה ושינים שבהם כ"ב אותיו' אחע"ה בומ"ף כו' והנה ג' חלוקו' שבהם הם ד' אותיו' והם אחע"ה בומ"ף גיכ"ק וב' חלוקו' שבהם הם ה' אותיו' והם דטלנ"ת זשסר"ץ והם סוד ה' חסדים וה"ג וכאשר האדם נושק בפיו ע"ג אצבעו' היד גורם להשפיע ולהאיר משרש' אשר שם בפה אל הה' אצבעו'. ואמנם סדר הנשיקה הוא שהקטן נושק יד הגדול, וכו' עי"ש

[כג] פסחים דף ג. ותנא דידן מאי טעמא לא קתני לילי לישנא מעליא הוא דנקט וכדרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה רב פפא אמר תשע שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה רבינא אמר עשר וי"ו דטהור רב אחא בר יעקב אמר שש עשרה שנאמר כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור תניא דבי רבי ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב ואומר ותבחר לשון ערומים ואומר ודעת שפתי ברור מללו מאי ואומר וכי תימא הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן לא תא שמע ואומר ותבחר לשון ערומים וכי תימא הני מילי בדרבנן אבל במילי דעלמא לא ואומר ודעת שפתי ברור מללו.

[כד] שיר השירים ח' ו'

[כה] איוב כח ג'

[כו] רבינו כאן כמו לעיל באות ב' דורש את הפסוק כמו הזוהר ולא כפשוטו כי הפשט הוא ששם סוף לחושך והדין, ואילו הזוהר דורש שהסט"א שעושה קץ לכל דבר, היא שולטת בחושך.

[כז] עיין ע"ז ג: אמר ר"ל  ועיין לעיל תורה ג'.

[כח] צ"ע מדוע ביום

[כט] שע"י שהאיר עולם חשוך שכולו שקוע בע"ז, באור האמת של הקב"ה, משך עליו הקב"ה חוט של חסד עד שנעשה מרכבה למדת החסד ונקראת על שמו.

[ל] זוהר מקץ דף רג: אמר ר"ש תא חזי בשעתא דליליא עאל ופריש גדפוי על עלמא כמה גרדיני טהירין זמינין לנפקא ולשלטאה בעלמא וכמה מאריהון דדינין מתערין בכמה סטרין לזנייהו ושלטי על עלמא כיון דאתי צפרא ונהיר כלהו מסתלקי ולא שלטי וכל חד וחד עאל לדוכתיה ותב לאתריה כמה דאת אמר הבקר אור דא בקר דאברהם, והאנשים שֻלְחוּ אלין מאריהון דדינא דהוו שלטין בליליא, המה וחמוריהם (ס"א המה אינון מאריהון דדינא דקאמרן וחמוריהם) אינון גרדיני נימוסין דאתיין מסטרא דמסאבא דלאו אינון קדישין ולא שלטין ולא אתחזון מכי אתי צפרא ואינון מסטרא דאינון חמרי גרדיני נימוסין דקאמרן דהא לית לך דרגין עלאין דלא איתאי בהו ימינא ושמאלא רחמי ודינא דרגין על דרגין, קדישין מסטרא דקדושה, ומסאבין מסטרא דמסאבא וכלהו דרגין על דרגין אלין על אלין, ובכל אתר דבקר דאברהם אתער בעלמא כלהו מתעברי ולא שלטי בגין דלית לון (ז"ח קיומא) לקיימא בסטר ימינא אלא בסטר שמאלא, וקודשא בריך הוא עבד יממא וליליא לאנהגא כל חד וחד לסטריה כדקא חזי ליה זכאה חולקהון דישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי,

[לא] בראשית מד ג'

[לב] גם עיין זוהר ויקרא דף כב: פתח חבריה טייעא ואמר (שם מד) הבקר אור והאנשים שלחו וגו' מאי הבקר אור, הכי אוליפנא, מהו בקר אלא בזמנא דאתי צפרא ודינין מתעברן וחסד בעא לאתערא כל אינון דאתיין מסטרא דא מבקרי (ס"א מפקדי) לאתרייהו לזמנא ברכאן לעלמא ודא הוא הבקר אור דהא רחמי מתישבי לעלמא וחסד קאי באתריה כדין הוא בקר אור, וכתיב (שם א) וירא אלהים את האור כי טוב,

[לג] עד כאן הם דברי הזוהר הנ"ל. ומבואר שם במפרשים שיש דינים קדושים ויש דינים דסט"א ושניהם בלילה יוצאים מנוקבא דתהומא רבה לשלוט בעולם ובבקר מתעורר מדתו של אברהם ואז שולחו כל בעלי הדינים, המה הם דינים הקדושים, וחמוריהם הם הטמאים.    וצ"ע מעל מי נשלחו הדינים האם מעל האחים כמבואר שם בדף רג. לפי פירוש רבי אלעזר או מעל יוסף כדמשמע כאן עפ"י דף רג: שם בדברי ר"ש. כי דברי רבינו הם לשון ר"ש אבל ר"ש אפשר שלא חולק על בנו בדבר הזה. ואולי אפ"ל שבאמת מכח חסד דאברהם שהאיר בבקר נשלחו הדינים מעל האחים דהיינו הקטגור על מכירת יוסף שעי"ז יוסף לא יכול היה לומר להם דיבור אמת מי הוא, ושולחו וכו' רומז לכל בעלי הדינים ששולחו מעל האחים ועי"ז גם מעל הדבור של יוסף הצדיק. 

[לד] עיין תקונים דף סז. שכבי עד בקר דא בקר דאברהם

[לה] מבואר לפי רבינו שגם אצל בועז ע"י הדחק של הלילה שלמד תורת אמת שעי"ז נצח את יצרו אזי בבקר נתבטלו כל הדינים מהדיבור שעי"ז יכול היה לעשות בה מאמר דייקא וליבם אותה. דהיינו שעי"ז מיד ובקלות מצא את הגואל ומיד סרב לגאול ויכול היה בועז לגאול בלי קטרוג על זיווג הקדוש שעל ידו נולד דוד שהרווה להקב"ה בתשבחות ודיבורי אמת. וכידוע שעל כל הולדת משיח יש קטרוג נורא עד שבדרך כלל נעשה בלבוש של עבירה כמו יהודה ותמר וכיו"ב דוד ובת שבע וגם כאן היה העלמה נוראה כשצדיק הדור נושא גיורת ועוד עמונית אבל אעפ"כ מכח הבקר שאחרי הלילה נעשה המתקה.

[לו] תהילים פרק קכב (א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְדֹוָד נֵלֵךְ: (ב) עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם: (ג) יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו:

פרש"י – (א) שמחתי באומרים לי – שמעתי בני אדם שאומרים מתי ימות אותו זקן וימלוך שלמה בנו ויבנה בית המקדש ונעלה לרגל ואני שמח: (ב) עומדות היו רגלינו – במלחמה בכל מקום בשביל שעריך ירושלים שעוסקין בהן בתורה: (ג) ירושלים הבנויה – כשיבנה שלמה בני בית המקדש בתוכה תהא בנוי' בשכינה ומקדש וארון ומזבח. כעיר שחוברה לה – כשילה שדימה הכתוב זו לזו שנאמר (דברים י"ב) אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים, ורבותינו אמרו יש ירושלים הבנויה בשמים ועתידה ירושלים של מטה להיות כמותה:

[לז] ישעיה מא (ב) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ:

פרש"י -(ב) מי העיר ממזרח – אותו שצדק יקראהו לרגלו מי העיר את אברהם להביאו מארם שהוא במזרח וצדק שהיה עושה היא היתה לקראת רגליו בכל אשר הלך. יתן לפניו גוים – מי שהעירו ממקומו להסיע הוא נתן לפניו ארבעה מלכים וחיילותיהם. ירד – ירדה. יתן כעפר חרבו – רמא כעפרא קטולין קדם חרביה, נתן את חרבו ועושה חללים רבים כעפר ואת קשתו נתן מרבה הרוגים ונופלים כקש נדף:

[לח] תהילים פרק נח (ב) הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם:

פרש"י -(ב) האמנם – לשון אמונה הוא האמנם אלם צדק תדברון וגו', מזמור זה אמר על שבא אל המעגל אשר שאול שוכב שם ולקח את החנית ואת הצפחת והלך לו וקרא הלא תענה אבנר (שמואל א כ"ז) כלומר הלא יש לך עתה להוכיח לשאול ולהראותו שעל חנם הוא רודפני שאילו רציתי הרגתיו וכך אמר בשירו האמנם נאלם מפיכם הצדק שהיה לכם לדבר והמישרי' שהיה לכם לשפוט הצדק אשר תדברון:

[לט] מכות י. א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה.

[מ] תהילים פרק לט (ד) חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי:

מצודות דוד (ד) חם לבי – הלב אשר בקרבי נתחמם מאד מאש החלי. בהגיגי – כשהגה יוצא מפי בוערת כאש כי ההבל חם מאד. דברתי בלשוני – מוסב על תבער אש לומר תבער כאש כשאדבר בלשוני וכפל הדבר במ"ש:

[מא] דהיינו שהדבור שהוא מלכות מאיר בו אמת דהיינו מזעיר אנפין כשמקבל מוחין מבינה.

[מב] תהלים פרק טו (א) מִזְמוֹר לְדָוִד יְדֹוָד מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ: (ב) הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ:

[מג] עיין לעיל תורה לה אות ז' שחז"ל במכות כד למדו מכאן חיוב לנהוג במו"מ כפי שהוסכם בליבו וכן נפסק להלכה אע"פ שמצד הדין דברים שבלב אינם דברים ומדה זו ידוע בשם מדתו של רב ספרא שהיה מיוחד בזה. ועי"ש שזה בחי' אמא מסככא על בניה והאמת הזו נעשית חשמל לשמור על אמונתו.

[מד] מלשון רבנו משמע שמהכרת פחיתותיו בא להכרת גדולת הבורא ולא להפך ועיין ספר תשואות חן לרבי גדליה רבינוביץ בליקוטים (ד"ה שמעתי מפי קדוש) ששמע מרבי זושא מאנפולי שהתוכח בזה עם אחיו רבי אלימלך האם מגודל שפלותו יכיר גדולת הבורא או להפך מהכרת גדולת הבורא יבוא להכרת שפלותו ושאלו את הרב המגיד מוהר"ד זצוק"ל ואמר אלו ואלו דברי אלקים חיים אבל המדרגה שחושב שפלות עצמו תחילה היא גדולה יותר. ע"כ. והיינו כדברי רבנו כאן.

וצ"ע דבריו שאלו ואלו דא"ח כי איך אפשר להכיר גדולת הבורא שלא מתוך הכרת שפלותו לפי המבואר בדברי רבנו בתורה פג תנינא ומ' תנינא עה"פ אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני הרי שהשגת הבורא היא רק כפי השגת שפלותו דהיינו רק זו החכמה כשמשיג שהשגתו ית' באמת היא רחוקה ממנו. ואולי כוונתו שהרי כשזוכה להכיר גדולתו אזי מכיר עוד יותר בשפלות עצמו ואזי מכיר יותר בגדולת הבורא וחוזר חלילה, אבל מה שאמר שאפשר להתחיל גם מגדולת הבורא נ"ל הכוונה מגדולת הבורא שכבר זכה לפי הכרת פחיתותו שיש לו כבר.

[מה] שהוא שרש כל העולמות אין סוף לשלימותו ורוממותו ומה אני ומה חיי, אפס, ובתנועה בעלמא שאינה כרצונו ית' אני גרוע מיבחוש בן שלולית (כידוע שיתוש נולד מביצה שמטיל במים וגם האדם ראשיתו מים כמבואר בתורה יא בתחילת ביאור מאמר רבב"ח), וכשמשיב כל זאת לליבו בהתפעלות וחרטה כזו שיעיד עליו יודע תעלומות שנגמר עתה בליבו שלא ישוב לעוולתו, זו תשובה (ונראה שצריך לקבל על עצמו בפועל איזה דבר אפילו קטן, אבל בקבלה גמורה, ורק עי"ז עולה למעלה מהזמן, כמבואר בספר המדות ערך תשובה ח"ב אות א' ונעשה בריה חדשה, שרק עי"ז הרוח שטות מסתלק ממנו לגמרי)

[מו] בתרלו הוסיף בפנים בסוגרים (י"א שבכאן צריכין להעתיק ההגה השלישית [שזה בחי' שז"א מתקנא במלכות ולוקח לעצמו הרשימו שלו], וכן הוא בכת"י, והכל עולה בקנה אחד, וע' פע"ח)

[מז] כי בינה היא שמבין את החכמה שקבל, דהיינו שהבין ממנו דבר חדש, כגון שצריך לשוב, וגם במה וכיצד, אבל רק ע"י שיורד גם לבחי' דעת, אזי ההבנה הזו יוצאת לפועל אצלו, דהיינו שגם פועל למעשה עפ"י ההבנה הזו.

[מח] תהילים פרק סט (ז) אַל יֵבֹשׁוּ בִי קֹוֶיךָ אֲדֹנָי יֱדֹוִד צְבָאוֹת אַל יִכָּלְמוּ בִי מְבַקְשֶׁיךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (ח) כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי:

מצודות דוד (ח) כי עליך – החרפה שאני נושא היא בעבורך כ"א התחברתי עמהם למעול בך הייתי אהוב להם. כסתה – כפל הדבר במ"ש:

[מט] עיין חגיגה יג: אמר רבא כל שראה יחזקאל ראה ישעיה למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך ולמה ישעיה דומה לבן כרך שראה את המלך.

פרש"י – ראה ישעיה – כששרתה עליו רוח הקדש, כמה שנאמר ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא וגו' (ישעיהו ו) אלא שלא חש לפרש את הכל, שהיה בן מלכים וגדל בפלטין, ובן כרך הרואה את המלך אינו נבהל ואינו תמה, ואינו חש לספר:

תוספות – לבן כפר שראה המלך – שצריך לו להביא סימנים לאחרים קודם שיאמינוהו לפי שראהו שלא במקומו ואין דרכו להתראות שם וה"נ אמר יחזקאל שראהו על נהר כבר לפיכך נתמהו שומעיו:

ועיין פירוש היעב"ץ על אבות – פ"ד מ"ד על מאמר חז"ל שם מאד מאד הוי שפל רוח- ….ודע כי המופת המובהק על האדם אם הש"י לנגדו תמיד שזה פרי כל התורה כאומרו (דברים ו) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק, השפלות, וההפך הגאוה, ואתן לך משל על זה משני אנשים להם אלף דינרים לכל אחד, והאחד בכפר אשר כל אנשיה לא ישיגו אלף דינרים, אין ספק אלא שיתגאה זה על אנשי הכפר, והשני דר בצור אשר סוחריה שרים, זה ישפל בעיניו עשרו והיה לאין. כי מי שהוא רחוק מן השי"ת וממלאכיו ומחסידיו מתגאה על שלמטה ממנו, אמנם הצדיקים אשר השי"ת לנגדם תמיד ישפלו לנגדו עד עפר, כי בהביטם במעלת השי"ת ובמלאכיו ובחסידיו אשר מעולם ישפלו מאד בעיניהם, ואחד מי"א כללי התורה הוא (תהלים טו) נבזה בעיניו נמאס. וראה עדות שלמה המלך ע"ה על כל מה שאמרתי (משלי טו) לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביט רעות, רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע. יאמר כי לב הצדיקים יהגה תמיד במה שימשך ממנו ענוה ושפלות, אמנם הרשעים לא דיים אשר יגביהו לבם, כי גם יוציאו בפיהם גאותם עד שתמיד יביטו רעות, והסבה בזה כי רחוק מרשעים ה' ולא יהגו בו, אמנם הצדיקים ישמע ה' תפלתם מאשר הם קרובים אליו תמיד:  (הובא גם בתולדות יעקב יוסף חיי שרה אות ג')

[נ] סוטה ג. – ריש לקיש אמר אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות שנא' איש איש כי תשטה אשתו תשטה כתיב.

[נא] צ"ע כיון שבמצח אין שום הבעה או תנועה ושינוי איך אפשר ליחס את הבושה או חוסר בושה למצח.

ואולי לקרב קצת לשכל עפ"י הגדרת מדת העזות שהיא חוצפה ומשולל מיראה וכל דלתות חתורות לפניו כמבואר בגמ' ב"ק כג. על הכלבים עזי נפש. כי מעיז פניו להיכנס היכן שאינו מורשה. לכן העז פנים מרים ראשו בשעה שעונה בעזות דהיינו שיוצא בהבטת עיניו אל אדונו ולא מתכנס בתוך עצמו לבחון עצמו כשמוכיחים אותו. ולעומתו הבוש משפיל ראשו ובוש מלהכנס אפילו להיכן שנקרא כמבואר בויקרא רבה א טו. שמשה רבינו סבר שאינו ראוי להכנס למשכן ביום חנוכתו כשירד עליו הש"י להשרות שכינתו בתוכו. (ועיין קהלת יעקב – בכל פרצוף דקדושה במצח הוא הדעת, ובו גנוז היסוד של פרצוף של מעלה, כי כל יסוד שבפרצוף של מעלה גנוז בדעת שבפרצוף של מטה מהרב ז"ל, וכו' עי"ש) וכן בויקרא רבה הנ"ל כל מי שאין בו דעת (דהיינו בושה כנ"ל) נבלה טובה ממנו, נקט דעת דייקא.

עוד אולי אפ"ל כי לעז יש מצח נחושה, לכן עזות פנים נקרא בזוהר (ויקהל ריח:) תוקפא דמצחא, והתקיפות והנחישות היא בחי' נו"ה ששם נחלטים הדברים כידוע וכאן הם נו"ה שבבחי' המוחין דהיינו נו"ה דאמא (דסט"א) שנעשים חו"ב של ז"א (דסט"א) לכן הנחישות מתגלה במצח עיין קהלת יעקב מצח קרוב לאותיות נצח כי נצח והוד המשפיעים ליסוד נמצאים במצח (כמבואר בשער מאמרי רשב"י על אדרא זוטא)

עוד עיין זוהר ויקהל ריח: הנ"ל שלעומת תוקפא דמצחא עומד הטוב עין וצ"ע הקשר. ואולי עפ"י הגר"א שעין היא בחי' רגלין כמ"ש לתור את הארץ דהיינו בראיה והליכה. נמצא עזות שבעין היא הסתכלות למקום שחוץ לגבולו והכי נמי תקיפא דמצחא היא שמביט במוכיחו בלא בושה כנ"ל. והכי נמי הרע עין יוצא להביט חוץ לגבולו ומזיק בהסתכלותו, הפך הטוב עין ששומר עיניו והסתכלותו מביאה ברכה.

זוהר ח"ב דף ריח: תא חזי, בעז טב עינא הוה, תוקפא דמצחא לא הוה ביה לעלמא,וכו'…… תא חזי, דהא אמרו דכל אינון תקיפי מצחא דלית להו כסופא, לית להון חולקא בעלמא דין ובעלמא דאתי, כל אינון תקיפי מצחא דהוו בהו בישראל, כד הוו מסתכלן בההוא ציץ, הוו מתברן לבייהו, ומסתכלן בעובדייהו, בגין דציץ על את הוה קאים, וכל מאן דמסתכל ביה הוה מכסיף בעובדוי, ועל דא ציץ מכפרא על אינון תקיפי אנפין תקיפי מצחא. אתוון דרזא דשמא קדישא דהוו גליפין על ציצא, הוו נהרין ובלטין ונצצין, כל מאן דהוה מסתכל בההוא נציצו דאתוון, אנפוי נפלין מאימתא, והוה אתבר לביה, וכדין ציצא מכפרא עלייהו, כגוונא דא, כיון דאיהו גרים לתברא לביה ולאתכנעא מקמי מאריה. כגוונא דא קטרת, כל מאן דארח בההוא תננא, כד סליק ההוא עמודא מההיא מעלה עשן, הוה מברר לביה בברירו (דנהירו בחדוה), למפלח למאריה, ואעבר מניה זוהמא דיצר הרע, ולא הוה ליה אלא לבא חדא לקבל אבוה דבשמיא, בגין דקטרת תבירו דיצר הרע איהו ודאי בכל סטרין, וכמה דציץ הוה קאים על ניסא, אוף קטרת, דלית לך מלה בעלמא למתבר ליה לסטרא אחרא בר קטרת.

[נב] עי"ש שאינו מפורש אלא משמעות עפ"י המפרשים.

[נג] וצ"ע כי בפסוק כתוב אִם לבינה ולא אֵם. הביאור כי אם בחיריק לשון תנאי דהיינו שממעט ממה שקבל ואומר שיתקיים כך וכך רק בתנאי מסויים וזו תכונת האם שמבררת הטיפה שמקבלת מהאב-בחכמה, ובכח הדינים שיש בה והצמצומים משלימה ובונה ממנה לקומה שלימה. (כעין זה שמעתי מהריצ"ח)

[נד] ברכות דף ו. אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו בימינו זו תורה שנאמר מימינו אש דת למו ובזרוע עזו אלו תפילין שנאמר ה' עוז לעמו יתן ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו אמר ליה ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל אין דכתיב את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

[נה] דברים פרק כח (ט) יְקִימְךָ יְדֹוָד לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו: (י) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְדֹוָד נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ:

[נו] יבמות עט. וירושלמי קדושין פ"ד ה"א, ושם סנהדרין פ"ו ה"ז, דברים רבה ג ד.

[נז] נדרים כ. – תניא {שמות כ-כ} בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מיכן אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן אחרים אומרים כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

רבנו ניסיםמלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. דעל פניכם משמע בושת פנים וכתיב בתריה לבלתי תחטאו: לא עמדו אבותיו על הר סיני. שהרי נתן טעם למעמד הר סיני לבעבור תהיה יראתו על פניכם וכתיב (דברים כט) את אשר ישנו פה היום ואת אשר איננו פה ומי שאין לו בושת פנים אינו מזרעם:

[נח] ברכות יא. – א"ר אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהם פאר שנאמר {יחזקאל כד-יז} פארך חבוש עליך.

פרש"י – אמר רבי אבא- אע"פ שטרוד בצערו חייב בכל המצות חוץ מן התפילין שנאמר בהם פאר ליחזקאל פארך חבוש עליך וגו' וכיון דבעו פאר ואבל מתגולל בצערו בעפר אין זה פאר:

[נט] גם בדפו"ר נקרא, ומתרלו – נקראין

[ס] יחזקאל פרק כד – {טז}  בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ: {יז}  הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל:

פרש"י – האנק. התמקמק בשתיקה שוא"ש דמוני"ץ בלע"ז : פארך. תפילין כל אלה מצות אבלים ואתה חילוף אבל אסור בתפילין וסנדל וחייב בעטיפת הראש ומברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים :

[סא] ישעיה פרק מט (א) שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק יְדֹוָד מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי: (ב) וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי: (ג) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר:

פרש"י – (א) מבטן קראני – משאני בבטן עלתה לפניו במחשבה להיות שמי ישעי' להנבא ישועו' ונחמו':

מצודות דוד – (ג) עבדי אתה – מזומן אתה לשליחותי כעבד לאדון. ישראל – הרי אתה לפני ככל המון ישראל אשר אתפאר בך כמו בכולם:

[סב] * זוהר יתרו צ:

[סג] זוהר יתרו דף צ: לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, אמר רבי יוסי, מאי טעמא, משום דכתיב (חגי ב ח) לי הכסף ולי הזהב, אף על גב דלי הכסף ולי הזהב לא תעשון אתי, אתי כלומר אותי. אמר רבי יצחק, כתיב (ירמיה י ו) מאין כמוך יהו"ה גדול אתה וגדול שמך בגבורה וגו' (גדול אתה וגדול שמך), גדול אתה היינו לי הכסף, וגדול שמך בגבורה, היינו ולי הזהב, אלין תרין גוונין לא מתחזיין ולא מתפארן בר כד אינון גליפין באתר חד, באן אתר אתגליפו, בישראל, כאן אתחזון גוונין לאתפארא, כמה דאת אמר (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר.

[סד] בדפו"ר – עליו, ובתרלו – עליו (נוסח אחר עלינו כת"י),  ובתשכט – עלינו (וצ"ע איך ליישב הגרסא עליו)

[סה] סוף הפסוק הנ"ל

[סו] בתקפא כתוב היונו ובתרלו תוקן

[סז] דפו"ר דעה ומתרלו דיעה

[סח] בכת"י ליתא לתיבת ג"כ

[סט] גם בדפו"ר ומשה ג"כ זכה ובתשכט מחק ג"כ וכתב ומשה זכה (עפ"י הערה הנ"ל של הטשערינרב שמצא בכת"י)

[ע] צ"ע אולי טעם שנקט שמשה זכה גם כן, כי קשה, הרי מי גדול כמשה העניו מכל אדם שבודאי זכה לאור התפילין, ולמה א"כ צריך לומר שזכה להם על ידי שלקחם מבני ישראל כשהם חטאו, הרי הוא לא חטא בעגל (וכ"ש לפי המבואר במקום אחר שגם לא חטא בחטא אדה"ר כי נשמתו ברחה קודם החטא) א"כ היה ראוי שישאר לו אור התפילין (עכ"פ) של נעשה ונשמע שזכו כולם במתן תורה,   עוד צ"ע מה הפי' בזה איך אפשר לזכות בבושה מכח מי שפגם בה.  ונראה כיון שחטאו ישראל תולים החטא במנהיג וזהו שכתוב לך רד כי שיחת עמך, לכן גם משה איבד את אור התפילין אבל זכה בהם שוב כדי שישראל יביטו בו ויחזור להם מכוחו כמ"ש לקמן ויראו מגשת אליו. ואולי לכן נקט רבינו ומשה זכה ג"כ, לומר שכיון שעמו שיחת היה ראוי שלא יזכה אבל זכה בשביל ישראל כדי שיקבלו על ידו יראה כנ"ל. כי אם לא כתוב ג"כ משמע שרק משה זכה שהרי אדם וקין ובני ישראל זכו ואיבדו לכן כתב ג"כ לומר שגם משה יש לו בחינה שאיבד. והטעם שנחלקו אם לגרוס ג"כ כי באמת לא איבד. עפ"י הכלל שמחלוקת אלו ואלו דבא"ח.

[עא] בתקפא כתוב (בהשמט' בראש' רנז) ובתשכט תיקן

[עב] זוהר – השמטות כרך א (בראשית) דף רסב עמוד א – ות"ח ישראל כד עבדו עגלא ואפרישו ברכאן מהאי הר חרב דאפרישו מניה וא"ו וקציצו בנטיעות באינון נטיען מה כתיב (שמות ל"ג) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, ההוא עדי עלאה תפלין דרישא ודרעי דשוויין ביד כהה אעדיאו מנהון, ומאן אתר אתייהיב לון מהר חורב כד אזדווג בה וא"ו והשתא (משלי ט"ז) נרגן מפריד אלוף ואתערו עליהון חרב,

[עג] דפו"ר עדיים, ומתרלו – עדים

[עד] כי תשא לג ו'

[עה] שם בפסוק ז' הסמוך להנ"ל

[עו] שבת פח. – דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר {שמות לג-ו} ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב א"ר חמא בר' חנינא בחורב טענו בחורב פרקו בחורב טענו כדאמרן בחורב פרקו דכתיב ויתנצלו בני ישראל וגו' א"ר יוחנן וכולן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל אמר ר"ל עתיד הקב"ה להחזירן לנו שנאמר {ישעיה לה-י} ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם.

פרש"י – ומשה יקח. אותו עדי לשון אחר את האהל לשון בהלו נרו (איוב כט) והוא היה קירון עור פניו:

[עז] זוהר בראשית דף נב: כגוונא דא עד לא חבו ישראל בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חיויא דהא כדין בטול יצר הוה מעלמא ודחו ליה מנייהו וכדין אתאחידו באילנא דחיי וסלקו לעילא ולא נחתו לתתא כדין הוו ידעין וחמאן אספקלריאן עלאין ואתנהרין עינייהו וחדאן למנדע ולמשמע קול עליון של ז"א וכדין חגר לון קודשא בריך הוא חגורין דאתוון דשמיה קדישא דלא ייכול לשלטאה עלייהו האי חויא ולא יסאב לון כקדמיתא כיון דחטאו בעגל אתעבר מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין כל השגות של מדרגות ואורות עליונים של ז"א ואתעברו מנייהו אנון חגירו מזיינין דאתעטרו משמא עלאה קדישא ואמשיכו עלייהו חויא בישא הוא מלאך המות כמלקדמין וגרמו מותא לכל עלמא, ולבתר מה כתיב (שמות ל"ג) וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, ת"ח מה כתיב בקדמיתא (שם י"ד) וירא ישראל את היד הגדולה וכלהו חמאן זהרין עלאין ומתנהרין באספקלריא דנהרא דכתיב (שם כ') וכל העם רואים את הקולות ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין דכתיב (שם ט"ו) זה קלי ואנוהו, לבתר דחטו פני הסרסור לא הוו יכלין למחמי דכתיב (שם ל"ד) וייראו מגשת אליו ת"ח מה כתיב בהו (שם ל"ג) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב דאתעבר מנייהו אינון מזיינן (דאתחברו בהו ד"א דאתחגרו בהון) בטורא דסיני בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא, כיון דאתעבר מנייהו מה כתיב (שם) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, אמר רבי אלעזר מאי האי קרא לגבי האי אלא כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין אמר הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו ואי יקום מקדשא אוהל משה שבו השראת השכינה הכא בינייהו יסתאב כי ראה משה שאחרי החטא ישלוט בהם הנחש יותר ממה ששלט לפני קרבתם להר סיני, מיד ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה בגין דחמא משה דהא כדין ישלוט חויא בישא מה דלא הוה מקדמת דנא, וקרא לו אהל מועד…   (עיין לקמן תחילת אות ז גרסת הזוהר בכי תשא)

[עח] בתשכט תיקן לעיין שם דף קצד ע"א

[עט] ציון הזוהר הזה ציין מוהרנ"ת וצ"ע כי מבואר שם שאחרי חטא העגל כשישראל אבדו את האורות שזכו ע"י "נעשה ונשמע", אזי משה יצא עם אהלו מן המחנה, אבל לא מבואר שם שאהל לשון אור.

[פ] עיין פתחי שערים לרבי יצחק חבר נתיב אורות אח"פ דא"ק – פתח טז – שמבאר שקירון אור הפנים הוא הארת הנשמה שבוקעת ויוצאת מעור הפנים.

עי"ש – ולזאת, אדה"ר קודם החטא שאז היה שלם במדרגתו, ובחינת רוח שלו היה פרצוף שלם, שגם ג"ר שלו היו שלמים, והוא ענין חכמתו של אדה"ר שעלה למעלה, שהיה מהארת הנשמה אשר נתחבר ברוחו היה מוציא זיו הפנים, והיינו, שנתגלה שלמות ערכו על אברי גופו מבחוץ, שבזה היה נשמר מכל החיצונים אשר הם מקיפים סביב אברים של האדם וסביב גופו, כמ"ש רז"ל, וקיימא עלן כי כסלא לאוגיא כו', כי הסט"א אין לה אחיזה כי אם בבחינה היותר חיצונה שבגוף, והוא עור האדם קליפת נוגה. והזיו הזה שהוא בא מהארת הנשמה הוא מבחינת ג"ר, שאין שם אחיזה לס"א, ולכן עי"ז, אין שום בריה יכולה לשלוט עליו. כי כל התגברות הבעלי חיים על האדם, הוא מצד קלקוליו שבנפשו בסוד שם ב"ן, שמצד זה יש לחיצונים אחיזה בנפש הבהמיות שלו:          אבל כשהנשמה בתוכו, מוציא זיו הפנים, להרחיק ממנו כל סט"א. וכן היתה מדרגת משה רע"ה, שזכה לקירון עור פניו, ועי"ז נמשכה היראה עליו. וכן הוא ענין התפלין, שהוא הזיו המאיר מפנימיות המוחין ששם מאיר הנשמה, וכאשר ישראל עושים רש"מ (רצונו של מקום), זוכים לזיו הזה, ואז מוטל מוראם על כל הבריות מהטעם הנ"ל

[פא] * חולין ס

[פב] חולין ס. – ואמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר {תהילים סט-לב} ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן מקרן כתיב.

פרש"י – שור שהקריב אדם הראשון. כדאמרינן בלפני אידיהן במסכת ע"ז (דף ח.): מקרין מפריס. בשור של אדם הראשון קאי:

עבודה זרה ח. – ת"ר יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה אמר אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו שנאמר {תהילים סט-לב} ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס ואמר רב יהודה אמר שמואל שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה [לו] במצחו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק מקרן כתיב.

[פג] דהיינו שקרן עור מצחו הכוונה לאור שהאיר במצחו.

[פד] כידוע שהוא מנהג הקראים להניחם בין העינים ממש כמ"ש לטטפות בין עיניכם אבל חז"ל קבלו שהכוונה מעל בין העינים.

[פה] שם בפסוק הסמוך להנ"ל שמות לד ל'

[פו] ברכות יב: – ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו שנאמר {יחזקאל טז-סג} למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה' אלהים.

פרש"י – למען תזכרי ובושת- סיפיה דקרא בכפרי לך את כל אשר עשית:

[פז] צ"ע הרי העבירה סיבה לאבד את הבושה כנ"ל. ונ"ל שזו כוונת רבינו שכמו שבני ישראל יראו מגשת אל משה דהיינו שמכח משה הצדיק חזר עליהם הבושה כך צריך העובר עבירה להתקרב לצדיק שיחזיר לו את הבושה. (ועיין בעש"ט עה"ת פרשת עקב על הכתוב מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה והקשו בגמ' האם יראה היא דבר קטן ותירצו אין לגבי משה וביאר שהכוונה שמי שהוא לגבי משה דהיינו מקורב אליו אצלו זה גם דבר קטן ולפי המבואר כאן זה מבואר היטב כי מי שזכה לאור התפילין אזי כשמסתכלים עליו זוכים ליראה ובושה כנ"ל)

[פח] צ"ע דלעיל משמע להפך שע"י שיש לו מוחין ודעת הוא מתבייש.  אלא שאם כך לא תיתכן תשובה לעולם, ואולי אפ"ל שתחילת התשובה היא שמתחרט כי מרגיש את הריחוק מהקב"ה שגרמה העבירה ואזי ע"י הסיעתא דשמיא מבינה עילאה חוזר לו הדעת וכשמתבייש זוכה ליותר דעת.

[פט] נדרים כ. – תניא {שמות כ-כ} בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מיכן אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן אחרים אומרים כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

רבנו ניסים – לא עמדו אבותיו על הר סיני. שהרי נתן טעם למעמד הר סיני לבעבור תהיה יראתו על פניכם וכתיב (דברים כט) את אשר ישנו פה היום ואת אשר איננו פה ומי שאין לו בושת פנים אינו מזרעם:

[צ] בגרסת הגמ' שלנו לא כתוב רגלי וגם לא בגרסת הירושלמי קדושין פ"ד ה"ט ועיין הקדמת התיקונים דף ה: ובתיקון נח דף צב: כגרסת רבינו. וכן במאירי על אבות פ"ה כה.

[צא] ישעיה פרק לח {טז}  אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי:

פרש"י  אד' עליהם יחיו. י"ת ה' על כל מיתיא אמרת לאחיאה : ולכל בהן חיי רוחי. וקדם כלהון אחייתא חיי רוחי, ואני אומר לפי פשוטו ה' עליה' על שנותי הנזכרי' לעיל, אדדה כל שנותי (ה') שיכן שכנו וחסדו עליהם ואמר לי על פי נביאו יחיו. ולכל בהן חיי רוחי. ולכל דבר אשר תלויין בהן חיי רוחי אמר ה' עליהם ויחיו. ותחלימני. מעתה ידעתי שתחלימני ותחייני, תחלימני, תבראני ותחזקני כמו (איוב לט) יחלמו בניהם :

[צב] עיין מנחות מד. [שלומד מפסוק זה שהמניח תפילין מאריך ימים]

[צג] מנחות מד. – ואמר ר"ל כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר {ישעיה לח-טז} ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני:

פרש"י – ה' עליהם. אותם שנושאין עליהם שם ה' בתפילין יחיו:

[צד] בראשית ג' כד

[צה] בראשית פרק ג' (כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

רבנו בחיי (כד) את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת. אחר שגרש אותו משם השכין באותו רוח שבו עץ החיים את הכרובים שהם מלאכי חבלה, ופחד אלהים אשר כינה בלהט החרב כדי שיהיו מחיצה מבדלת בין עץ החיים והאדם. והסתכל איך אמר ואת להט החרב ולא אמר את חרב המתהפכת, וידוע כי הלהט אין בו ממש אבל הוא מקרה נשוא בחרב והוא מפחיד כל המסתכל בו וכל רואיו יפחדו מן המיתה בראותם אותו. והכוונה כי הקב"ה שם סיבות מונעות לאדם שלא ישיג עץ החיים כדי שלא תתבטל גזירתו. ויתכן לפרש כי הכרובים הם מלאכים הממונים על שבעה מדורי גיהנום, וכן מיעוט כרובים שנים ועם הה"א הרי שבעה, ויהיה ביאור הכתוב את הכרובים הממונים על להט החרב המתהפכת, כי להט הוא גיהנום שהרשעים מתהפכים בה כבשר בתוך קלחת, וכן דרשו חז"ל (בראשית רבה כא, ט) להט זו גיהנום ומקום המשפט, וכן הוא אומר (מלאכי ג, יט) ולהט אותם וגו'. וידוע כי המלאכים וגיהנום נבראו קודם לגן עדן שבארץ, שהרי המלאכים וגיהנום נבראו ביום שני וגן עדן שבארץ ביום שלישי, ויש כח ביד האדם לנצח אותם בקיום המצוות ולא יהיו מחיצה בינו ובין עץ חיים כלל אבל יתקרב וחי לעולם:

[צו] אבות פ"ה מ"כ

[צז] עיין ביאור הליקוטים על תורה ל' שכתב מדסתם ואמר עז פנים לגהנם משמע שכל עזות אפילו עזות דקדושה היא ישות שתיקונה בגהנם ואע"פ שצריך אותה כי לא הביישן למד והם גם אמרו הוי עז כנמר נגד המלעיגים כל זה כיון שאנו בעוה"ז שהעזות שולטת בו וא"א להתגבר נגד העזות אלא ע"י עזות אבל לעתיד אין לה מקום כלל.

[צח] בראשית ג' כא

[צט] בראשית פרק ג (כא) וַיַּעַשׂ יְדֹוָד אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: (כב) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: (כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְדֹוָד אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: (כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

פרש"י (כא) כתנות עור – יש דברי אגדה אומרים חלקים כצפורן היו מדובקים על עורן. וי"א דבר הבא מן העור כגון צמר הארנבת שהוא רך וחם ועשה להם כתנות ממנו:

משכיל לדוד (כא) כתנות עור יש דברי וכו'. דכ"ע מיהא לו ניחא להו לפ' כפשטי' עור ממש ולא ידענא אמאי ואפ' דא"כ הול"ל מאיזה עור א"נ אפשר דעור הרי צריך נטילת נשמה כדי להפשיט העור וכתיב ורחמיו על כל מעשיו והואיל ואפשר בענין אחר למה עשה כן הקב"ה א"ו לאו עור ממש הוא ועיין מש"ל בפ' והנחש היה ערום:

פירוש הרא"ש -כתנות עור א"ר יוחנן כבגדים הדקים הבאים מבית שאן שדבקים על צווארו של אדם ואינו מרגיש ר' יצחק אומר כבגדים חלקים כצפורן ונאים כמרגליות ריש לקיש אומר כמעשה שמים וכשהיתה העבודה בבכורות היו מקריבים בהם ואיתא במדרש מעור בת זוגו של לויתן שהרג הקב"ה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא:

תולדות יצחק – כתנות עור, מלבושים מעולים. ואמרו רבותינו ז"ל שהיו מצויירין בהם כל עופות שבעולם, ואדם הורישם לקין, וכשנהרג באו לידו של נמרוד, הוא שאמר [בראשית י ט] הוא היה גבור ציד, וכשהרג עשו לנמרוד, נטלן עשו, וזהו שאמר [שם כז טו] את בגדי עשו [וגו'] החמודות שחמדן מנמרוד:

[ק] בדפים שלנו קטו:

[קא] תיקון סט דף קטו: –הנה אמר לעיל שחטאו של אדם הראשון גרם הסתלקות החכמה דא"ק מלהאיר לחכמה דאריך, והחכמה דאריך נסתלקה מלהאיר לחכמה דאצילות, ואמר בָּתַר דְּהִרְהֵר תְּשׁוּבָה אָדָם לְתַתָּא אחר שאדם הראשון הרהר בתשובה בהיותו למטה (בשבע ארצות), על ידי זה הָדְרָא לְבוּשָׁא לְגַבֵּי מוֹחָא חזר הלבוש שהוא אבא להלביש את המוחא סתימאה של אריך, דְּאִיהוּ אַבָּא קַרְקַפְתָּא דִתְפִלֵּי שאבא הוא כעין הבתים של התפלין המלבישים את הפרשיות שבתוכם, שהם סוד המוחא סתימאה, וכל שכן שחזר החכמה דא"ק שבו מלובש אור הא"ס ב"ה להאיר במוחא סתימאה דאריך, וְאִתְחַבַּר מוֹחָא דְאִיהִי חָכְמָה בְּאִימָּא ואז נתחבר המוח שהוא חכמה דהיינו אבא באימא בסוד היחוד, כי כאשר גרם אדם הראשון להפריש את הקרקפתא דהיינו את אבא ממוחא סתימאה, זה גרם פרוד גם בין אבא לאימא, לכן כאשר נתקן למעלה, חזרו גם אבא ואימא להתיחד, והיינו שנתלבש אבא באימא. מִיָּד כתוב וַיַּעַשׂ יהו"ה אלהי"ם לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם, ומפרש וְאִינּוּן תְּפִלִּין דְּאִינּוּן מֵעוֹר והם כעין הבתים של התפלין שהם מעור, ור"ל כמו שאדם הלביש את אבא באימא, שהיא גם כן בחינת הבתים של התפלין לאבא, כמו כן הלבישו אבא ואימא את אדם וחוה בכתנות עור, שהיו גם כן בחינת עור התפלין, ומפרש (ה"ג הרמ"ק) בְּהַהוּא זִמְנָא קָמַת תְּשׁוּבָה דְּאִיהִי אִימָּא קַרְקַפְתָּא דִּתְפִלִּין עִם אָדָם באותו הזמן עמדה אימא הנקראת תשובה עם אדם, שהיא בחינת קרקפתא דתפלין המלבישה על אבא, לְאַגָּנָא עֲלֵיהּ וּלְכַסְיָא עֲלֵיהּ להגן עליו ולכסות אותו בכתנות עור, שעל ידי זה נתכסה מעיני החיצונים שבאו להזיקו,  דַּהֲוָה עָרוֹם כי היה ערום בלי לבוש של קדושה, כְּגַוְונָא דְאִיהוּ כַּסִּי עַל מוֹחָא עִלָּאָה כמו שהוא כיסה על מוח העליון שהוא אבא, כך כיסתה אימא על אדם. 

ואמר עוד רבי שמעון לרבי אלעזר בנו, וּבְרִי ובני חביבי, כָּל מַאן דְּאַנַּח תְּפִלִּין כל מי שמניח תפלין, כְּאִלּוּ כַּסִּי עַל מוֹחָא עִלָּאָה נחשב לו כאילו כיסה והלביש את מוח העליון שהוא אבא באימא, כעין שגרם אדם הראשון בתשובתו, וּבְגִין דָּא שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה לָא זָזָה מִנֵּיהּ ובשביל זה שכינה העליונה שהיא אימא לא זזה מן המניח תפילין כמו מאדם הראשון.

[קב] זוהר בראשית לו: – וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, רַבִּי חִיָּיא אָמַר, דְּהָא אִתְפַּקָּחוּ לְמִנְדַּע בִּישִׁין דְּעָלְמָא מַה דְּלָא יָדְעוּ עַד הַשְׁתָּא שנפקחו עיניהם לדעת הרעות והעבירות הנמשכות מתאות הגוף שעל ידי זה מתדבקים בהקליפות, כֵּיוָן דְּיָדְעוּ וְאִתְפַּקָּחוּ לְמִנְדַּע בִּישׁ כיון שידעו ונפקחו לדעת התאות והרעות, כְּדֵין יָדְעוּ כִּי עֵרוּמִּים הֵם ומפרש דְּאַבְדוּ זָהֲרָא עִלָּאָה דַּהֲוָה חָפֵי עֲלַיְיהוּ שאבדו זוהר העליון שהיה מכסה ומגין עליהם, וְאִסְתַּלַּק מִנַּיְיהוּ וְאִשְׁתָּאֲרוּ עֲרוּמִּים מִנֵּיהּ ונסתלק מהם ונשארו ערומים ממנו,

(האריז"ל בע"ח שמ"ט פ"ד מפרש, שאדם הראשון היה לו נר"ן דאצילות, והיו מלובשים בג' חשמלים דבי"ע שהם סוד כתנות אור בא', וכשחטא נסתלקו ממנו הנשמה והרוח דאצילות שהם נקראים זהרא עלאה עם הלבושי חשמלי בי"ע, ונשאר רק בבחינת נפש לבדה, ועשה הקב"ה לבוש להנפש מהחשמל הסובב את הגן עדן דעשיה, ועוד עשה להם לבוש אחר מקליפת נוגה והיא סוד כתנות עור). (רמ"ק וכ"פ)

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה ומפרש אִתְדַּבָּקוּ לְאִתְחֲפָאָה בְּאִנּוּן צוּלְמִין דְּהַהוּא אִילָנָא דַּאֲכָלוּ מִנֵּיהּ אחר החטא שנסתלק מהם צל אלהי"ם חיים סוד זהרא עלאה, ואז נתדבקו ונסתופפו בצל המות שהם כחות החצונים המושרשים בצד הרע שבעץ הדעת, דְּאִקְרוּן טַרְפֵּי דְאִילָנָא הנקראים עלי האילן היינו קליפות האילן. וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגוֹרוֹת ומפרש רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֵּיוָן דְּיָדְעוּ מֵהַאי עָלְמָא וְאִתְדַבָּקוּ בֵּיהּ כיון שנודע להם מתאוות עולם הזה ונתדבקו בהם, חָמוּ דְּהַאי עָלְמָא מִתְדַּבַּר עַל יְדָא דְאִנּוּן טַרְפִּין דְּאִילָנָא ראו שעל ידי החטא מסתלק מהאדם השגחת הקדושה, ואז מתנהג על ידי כחות החיצונים שהם בחינת עלי וקליפת האילן, וַעֲבָדוּ לְהוֹן תּוּקְפָא לְאִתְתַּקְפָא בְּהוּ בְּהַאי עָלְמָא ועשו להם חוזק להתחזק על ידם בזה העולם, והיינו ויעשו להם חגורות שהוא לשון חוזק שנתאזרו בכחות החיצונים, וּכְדֵין יָדְעוּ כָּל זְיָינֵי חָרְשִׁין דְּעָלְמָא ואז למדו וידעו כל מיני כשפים שבעולם, וּבָעוּ לְמִחְגַּר זַיְינִין בְּאִנּוּן טַרְפֵּי אִילָנָא בְּגִין לְאַגָּנָא עֲלַיְיהוּ ורצו לחגור ולהתכסות באותם הכחות להגן עליהם, כי חשבו שכשיכנסו תחת רשות החיצונים הם יהיו להם לעזרה, וזהו קיצוץ בנטיעות לצאת מתחת רשות א"ל עליון ולהסתופף בצל הסטרא אחרא. (רמ"ק וכ"פ) 

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּדֵין תְּלַת עָאלוּ בְּדִינָא וְאִתְדָּנוּ אחר החטא ג' נכנסו בבית דין ונדונו, והם הנחש ואדם וחוה, ונתקלל כל אחד בעשרה קללות, וְעָלְמָא תַּתָּאָה אִתְלַטְיָיא ועולם הזה התחתון נתקלל בט' קללות כמו שכתוב ארורה האדמה בעבורך (כמו שכתוב בת"ז תי' ס"ד דף צה ע"ב), וְלָא קָיְימָא בְּקִיּוּמֵיהּ בְּגִין זוּהֲמָא דְנָחָשׁ ולא היה קיום להעולם בשביל זוהמת הנחש, עַד דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי עד שעמדו ישראל אצל הר סיני לקבל התורה שאז פסקה זוהמתו של נחש (כמחז"ל במס' שבת דף קמו ע"א). לְבָתַר אַלְבִּישׁ לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְבוּשִׁין דְּמִשְׁכָא אִתְהָנֵי מִנַּיְיהוּ אחר החטא הלביש הקב"ה לאדם וחוה בלבושים שהעור והיינו הגוף נהנה מהם ולא הנשמה, הָדָא הוּא דִכְתִיב כָּתְנוֹת עוֹר פירוש בגדים שהעור והגוף נהנה מהם ולא הנשמה, ועוד יש לפרש כתנות עור היינו מעורו של נחש שהפשיט אז ממנו, (כי אחד מקללותיו של הנחש שיהיה מפשיט את עורו אחר שבע שנים, כמו שכתוב בסוף הספר בדף רס"ג ע"ב בהוספות אות לד), ובזה העור נתכסו ונתלבשו אדם וחוה, בְּקַדְמִיתָא הֲווֹ כָּתְנוֹת אוֹר קודם החטא היה להם לבוש רוחני שהנשמה נהנית ממנו, דַּהֲווֹ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּהוּ כְּעִלָּאִין דִּלְעֵילָא והיו משתמשים באותו הלבוש כמלאכי מעלה, בְּגִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאִין הֲווֹ אַתְיָין לְאִתְהֲנָא מֵהַהוּא נְהוֹרָא לפי שמלאכי מעלה באו ליהנות מאותו האור של כתנות אור, הָדָא הוּא דִכְתִיב וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאלהי"ם וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ פירוש שאדם נחסר רק מעט ממדרגת המלאכים ואז נתעטר בכבוד והדר, היינו בכתנות אור, וְהַשְׁתָּא דְּחָבוּ כָּתְנוֹת עוֹר ועתה שחטאו נתלבשו בכתנות עור, דְּעוֹר אִתְהָנֵי מִנַּיְיהוּ וְלָא נַפְשָׁא שרק עור וגוף האדם נהנה מהם ולא הנפש. (מפרשים) 

לְבָתַר אוֹלִידוּ, בְּרָא קַדְמָאָה בְּרָא דְּזוּהֲמָא הֲוָה אחר החטא הולידו בנים, בן הראשון שהוא קין יצא מזוהמת הנחש, כי תְּרֵין אָתוּ עֲלָהּ דְּחַוָּה וְאִתְעַבְּרַת מִנַּיְיהוּ שנים באו על חוה והם אדם והנחש (בענין בא נחש על חוה שאינו כפשוטו וסוד הענין, מבואר במבו"ש ש' הקליפות פ"ב)

וְאוֹלִידַת תְּרֵין והולידה שני בנים בבת אחת שהם קין והבל, דָּא נָפַק לְזִינֵיהּ קין שרובו היה מזוהמת הנחש יצא להסטרא אחרא, וְדָא נָפַק לְזִינֵיהּ והבל שהיה רובו מזרע קודש של אדם יצא לצד הקדושה, וְרוּחַ דִּילְהוֹן אִתְפָּרְשׁוּ ורוחות שלהם נתפרדו זה מזה, דָּא לְסִטְרָא דָא קין לצד הסטרא אחרא, וְדָא לְסִטְרָא דָא והבל לצד הקדושה, דָּא דָּמֵי לְסִטְרוֹי וְדָא דָּמֵי לְסִטְרוֹי כל אחד היה דומה להצד שיצא ממנו, וגם מִסִּטְרָא דְקַיִן כָּל מְדוֹרִין דְּסִטְרָא דְּזַיְינִין בִּישִׁין וְרוּחִין וְשֵׁדִין וַחֲרָשִׁין אַתְיָין מצדו של קין יצאו כל המדורים עם מיני רוחות רעות, וגם השדים והכשפים באים מצדו, מִסִּטְרָא דְהֶבֶל סִטְרָא דְרַחֲמֵי יַתִּיר מצד הבל יצאו ברואים שהם בחינת רחמים יותר, וְלָא בִּשְׁלִימוּ אבל לא היו בחינת רחמים בשלימות, חֲמַר טַב בַּחֲמַר בִּישׁ כתערובת יין טוב ביין רע, כך יצא הבל מתערובת זרע קודש של אדם עם רוח הטמא של הנחש, וְלָא אִתְתַּקַּן בַּהֲדֵיהּ ולכן לא נתקן העולם על ידו, עַד דַּאֲתָא שֵׁת שהוא היה מזרע קודש של אדם ללא תערובת סיגים וממנו הושתת העולם, וְאִתְיַיחֲסוּ מִנֵּיהּ כָּל אִנּוּן דָּרִין דְּזַכָּאֵי עָלְמָא וממנו נתייחסו כל הדורות של צדיקי העולם, וּבֵיהּ אִשְׁתִּיל עָלְמָא ועל ידו הושתת ונתיסד העולם, וּמִקַּיִן אַתְיָין כָּל אִנּוּן חֲצִיפִין וּרְשָׁעִים וְחַיָּיבֵי עָלְמָא ומקין באים כל החצופים ורשעי העולם. (מפרשים) 

[קג] צ"ע מסנהדרין לח: אמר רבי יוחנן בר חנינא שתים עשרה שעות הוי היום שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נידון שתים עשרה נטרד והלך לו. עכ"ל. וכן הגרסה בילקוט שמעוני רמז טו.

מבואר שקין נולד לפני החטא. ואפילו לדעת התוס' שם שירדו ארבע הכוונה לקין ותאומתו. ואילו הבל נולד מאוחר יותר עם שתי תאומות. וצ"ל שלפי הזוהר לא נתעברה חוה מביאה ראשונה. ואמנם במדרש תהלים צב ופסיקתא רבתי פרשה מו לא נזכר כלל שחוה ילדה באותו היום.  גם על התוס' חולק הזוהר בראשית לו: הנ"ל כי מבואר שם שקין והבל נולדו ביחד.

[קד] * עיין תיקון סט [דף צט:]

[קה] תיקון סט דף צט: -(פירוש ד') וְעוֹד יש לפרש מה שכתוב וְהָאָדָם יָדַע את חוה אשתו, פירושו יָדַע חוֹבָא דִילֵיהּ ידע את חטאו, (ה"ג והלאה) וְחוֹבָא דְּחַוָּה אִשְׁתּוֹ וגם חטאה של חוה אשתו, שהנחש הטיל בהם זוהמא, ושואל בְּמַאי על ידי מה ידע, ומשיב בְּקַיִן בלידת קין, הָדָא הוּא דִכְתִיב זהו שכתוב וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן ר"ל אחרי שיצא רשע כזה, ידע שהוא מחמת שנמשכו אחרי עצת הנחש, בְּגִין דַּעֲלֵיהּ אִתְּמַר לפי שעל קין נאמר כִּי מִשּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע כי מזוהמת הנחש שהוא מלאך המות, יצא צפע שהוא קין, שהקדים להרוג את הבל אחיו קודם המלאך המות, ולכן נקרא קין בשם צפעוני, שהוא מין נחש קשה וארסי הממית בארסו, ומפרש דְּאִיהוּ זוּהֲמָא דְּאַטִּיל נָחָשׁ בְּחַוָּה שקין יצא מן הזוהמא שהטיל הנחש בחוה, ור"ל כי בחטאו של אדם נכנס בו יצר הרע רוחני, ובחוה נתעבה ונתגלה בבחינת זוהמא ממש, וכאשר נתחבר אדם עם חוה והולידו את קין עיקרו היה מצד זוהמת הנחש.

ועתה מפרש את המשך הפסוק "ותאמר קניתי איש את ה'" שמשמע ששם "קין" הוא לטובה, לכן אמר אמר והוה ידע זוהמא דיליה דאתפשט עד קני חותן משה, וכד חמא גלגולא ותיובתא דיליה תמן דהיינו שיתרו יתגייר ותיפסק ממנו זהמת הנחש של קין ויתברר הטוב שבקין, אמר קניתי איש את ה', כען ידענא ליה דקניתי ליה בקני חתן משה, ורווחנא ליה תמן, ובגין דא אתמר קניתי איש את ה', ודא איהו רזא ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וכו':

[קו] צ"ע כי לשון למה נפלו פניך משמע שנפלו עכשיו ואילו לקמן וקין הביא מפסולת מבואר שגם קודם כבר היה בחי' קץ כל בשר דהיינו מחפש חוב בכל אחד וא"כ כבר קודם לא היה לו אור התפלין.

[קז] * בראשית רבה כב ה'

[קח] בראשית רבה פרשה כב פסקה (ה) ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' מן הפסולת. (משל) לאריס רע שהיה אוכל את הבכורות ומכבד למלך את הסייפות.

[קט] פרק י' ועי"ש פ"ט כמה דבר עימו עד שהביאו לתשובה

[קי] תנחומא בראשית פרק י – (עה"פ בראשית ד' יד) הן גרשת אותי וגו' ויאמר לו ה' לכן כל הורג קין וגו' (שבעתים יוקם וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מצאו) יש אומרים שבת נעל בפניו כמ"ש (שמות לא) ביני ובין ישראל אות היא לעולם כשם שלמד שבת זכות על אדם הראשון כך למד על קין. וי"א קרן קבע במצחו.

להבין המדרש עיין עבודת ישראל – פרשת בראשית – וישם ה' לקין אות. במדרש (תנחומא בראשית, י) אות שבת נעל בפניו. דבר אחר קרן עשה לו במצחו. דבר אחר כלב מסר לו לשמרו וכו' עי"ש. ביאור הענין, דהנה הקב"ה אמר לקין נע ונד תהיה בארץ וצריך להבין ענין הקללה הלא הבחירה ביד האדם לבחור לו מקום לשבת ולא ינוד ממקומו. אלא על כרחך צריך לומר שמסך בקרבו רוח עועים ואיזה פחד ושגעון אשר על ידי זה לא נבחר לו מקום לשבת רק להיות נע ונד בארץ. והנה בוודאי אם קין היה יכול להתדבק במחשבתו בבורא יתברך כראוי אז בוודאי סרו מעליו כל הפחדים ונמתקו כל הדינים כמו שנאמר (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו וכו', אלא שזה גוף הקללה שנתבלבלה מחשבתו מדביקתו והיה נע ונד במחשבתו עד שגרמה לו הפחדים ונידוד בארץ. ולכן אמרו במדרש אות שבת נעל בפניו, פירוש שעל כל פנים ביום שבת קודש היה נדבק בבורא יתברך והיתה לו מנוחה כי ביה כל דינים אתכפיין וכל חייבא דגיהנם נייחין:

דבר אחר קרן עשה לו. פירוש קרן הוא לשון בהירות כי לדעה הב' נשאר עליו מהוד שבח על יומא דחולא שיגין עליו קצת מהפחדים ומחיות רעות דבר אחר כלב מסר לו לשמרו. פירוש לדעה הג' לא שמרוהו מצד הקדושה רק מסר לו ענין שמירה מסט"א שלפעמים נעשה נסים גם כן על ידיהם כמו שמצינו בגמרא (מעילה יז ע"ב) ובמדרש פרשת תולדות (ב"ר סג) שעל ידי ארגיניטן נעשו ניסים לרבינו הקדוש וחביריו והרבה שלוחים למקום:

[קיא] בראשית ד טו

[קיב] עי"ש תנחומא אות ט שגם דבור זה של גדול עווני לא אמר בהכנעה גמורה אלא כמתנצח שבסוף הויכוח א"ל קין להקב"ה כיון שהויר אינן יודעים מהיכן אתה יודע א"ל שוטה שבעולם את כל העולם עני סובל וכו' א"ל קין את כל העולם אתה סובל ועווני אינך יכול לסבול גדול עווני מנשוא מיד א"ל הקב"ה הואיל ועשיתה תשובה צא וגלה וכו'. והיו החיות באות לאכלו ובקש על זה ואז וישם לקין אות ועי"ש תנחמוא אות יא שאחרי כן נעשה קין מלאך המות קל שנים והוא נע ונד בקללה. הרי שלא זכה לאור התפלין אלא לשעה קלה.   (וצ"ע האם קל שנים אלו היו בזמן הקל שנים שפרש אדה"ר מאשתו כי שם בריש תנחומא אות ט' מבואר שהיו בני ארבעים כשהרג קין את הבל, דהיינו צ"ע מתי פרש האם מיד אחר החטא או אחרי שהבל נהרג)

[קיג] צ"ע דלעיל משמע שזכה לתפילין דהיינו האות שנתתן לו שיראו ממנו ולא יהרגוהו וכאן מבואר שלא זכה וצ"ע. ואולי זכה כששב בתשובה כידוע שאדם הראשון למד ממנו תשובה אלא שאח"כ איבדם אלא שקשה כי לשון קרקפתא דלא מנח משמע שלא הניח מעולם.

[קיד] עיין ראש השנה יז. [פושעי ישראל בגופן מאי ניהו א"ר קרקפתא דלא מנח תפילין]

[קטו] תענית דף ז: ואמר רב סלא אמר רב המנונא כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה שנאמר ומצח אשה זונה היה לך רב נחמן אמר בידוע שנכשל בעבירה שנאמר היה לך ולא נאמר יהיה לך אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע שנאמר העז איש רשע בפניו רב נחמן בר יצחק אמר מותר לשנאותו שנאמר ועז פניו ישנא אל תקרי ישנא אלא ישנא.

ועי"ש תוספות – מותר לקרותו רשע – אף על גב דאמרי' בקדושין (דף כח.) הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו לזה מותר דודאי נכשל בעבירה ועומד במורדו דהכרת פניו ענתה בו:

ועי"ש מהרש"א – ומצח אשה נמי מורה על העזות בכמה כתובים וה"נ אמרי' במסכת זבחים ציץ מכפר על עזות פנים שנאמר והיה על מצח אהרן וגו' ע"ש:

[קטז] עיין מהר"ל נתיבות עולם ב' נתיב הבושה פ"ב – ומה שאמר כל מי שיש בו עזות סוף נכשל בעבירה, ופי' זה כי העבירה שבכאן הוא ערוה וכן בכל מקום קראו חכמים הערוה עבירה סתם, ולא כן שום חטא כדמוכח בפ"ק דע"ז (ג', א') ובכמה מקומות, והטעם בזה משום כי אצל עריות כתיב את חקותי תשמרו וקראו חכמים את העריות חוק כמו שפרשו ז"ל (מכילתא משפטים) שם שם לו חוק ומשפט חוק אלו העריות, כי הש"י נתן חוק לאדם שלא יקרב אל הערוה וכדכתיב לא תקרבו לגלות ערוה, וכל זה מפני החוק שיש לעריות, ומי שהוא בא על הערוה עובר החוק שכתיב בערוה, וכבר התבאר ממדת העזות שהוא יוצא בעזות מן החוק ומן השעור בהפלגת עזות שלו, וזה שאמר סוף נכשל בעבירה כאשר התחיל בעל עז פנים לצאת מן השעור בתוקף עזות שלו בסוף יוצא מן החוק המוגבל לגמרי עד שנכשל בעבירה, כדכתיב בעריות את חקותי תשמרו.

ונ"ל הביאור עומק כוונתו כיון שגדר העזות היא שהוא ככלב שכל דלתות חתורות לפניו כי אין לו מעצור לבצע התגלות לבו ולהוציא לפועל כל חפצו ולהיכנס ברשות האסורה לו והיינו אשת איש. ועיין לקמן שרבנו מבאר שעיקר פגם העזות בבחי' רגלין דהיינו שפגום אצלו עניין כח היציאה לחוץ שאין לו גבול ומעצור.

[קיז] הלשון הזה עמד על תאומתו צ"ע ולא מצאתי לו חבר בשום ספר. גם צ"ע כי בהמשך משמע שהעכו"ם לא עמדו כי הם בחי' הנחש שאין לו רגלים, ולפ"ז קין שעמד משמע שהיה לו רגלים, וזה קשה שהרי מביא ראיה שבגלל שאיבד הבושה לכן נכשל באשת איש דהיינו תאומתו של הבל וא"כ איך עמד. ואולי אפ"ל שכמו שהנחש קודם שנענש על גחונך תלך היה לו עמידה, כן גם קין קודם שהרג את הבל היה לו עמידה. אלא שקצת קשה הלשון שעמד על תאומתו וכו' משמע שבעצם החטא עדיין היה לו עמידה, אלא שגם הנחש בזמן שהחטיא את חוה היה לו עמידה. גם נראה שבאמת קין היה נע ונד מרע לטוב ומטוב לרע ואינו רע גמור בחי' נחש שאין לו רגלים, אלא שכל פעם התגבר עליו היצר בעזות ואיבד את הבושה.   (עיין שער הגלגולים הקדמה לו שיחזקאל הנביא היה מבחי' הרגלין של קין ותיקן את רגליו לכן נאמר לו בן אדם עמוד על רגליך בן אדם הוא קין ועמדו על רגליך כנ"ל עי"ש)

וכבר הקשינו על מה שאמר רבנו שמי שיש בו עזות היא זהמת הנחש שאין לו רגלין, דצ"ע הרי עזות היא שיוצא ממחיצתו א"כ יש לו כח הליכה דהיינו רגלין וכ"ש כח עמידה, ונראה שזה לעומת זה יש רגלין דסט"א ועמידה ברגלין דקדושה היא דעת וזה אין לו למי שיש בו עזות.

[קיח] * תיקון סט [דף קיב:] [ובפרקי דר"א פרק כא ילקוט שמעוני רמז לח]

[קיט] בראשית פרק ד (ח) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ:

[קכ] עי"ש תרגום יונתן שכפר בעיקר ועיין תורה לו שניאוף וע"ז הם דבר אחד כמובא בזהר כאשר ראה ר"ש נשין יפות אמר אל תפנו אל האלילים.

[קכא] זוהר בראשית דף לו: – -וישם יהו"ה לקין אות לבלתי וגו', מאי אות, אות אחד מעשרין ותרין אתוון דאורייתא יהב עליה לאגנא עליה אות ט' (למק"מ), או אות י' (לרמ"ק) או אות ו' דהיינו אות ברית כדמשמע בתקונים קיז. שמל אותו, אמר רבי יהודה, מאי דכתיב ויהי בהיותם בשדה, מאי בשדה, דא אתתא, ועל דא קם וקטיל ליה, דהא מסטרא דא ירית לקטלא, מסטרא דסמא"ל דגרים מותא לכל עלמא, וקני קין להבל על נוקביה, רבי חייא אמר, הא חזינן דכתיב ויחר לקין מאד ויפלו פניו, על דלא אתקביל קרבניה, א"ל הכי הוא, וכלא הוה לקבליה שתי הסיבות גרמו לו להרוג,

זוהר בראשית דף נד: – ויבא קין מפרי האדמה, כמה דאת אמר ומפרי העץ, אמר רבי אלעזר, מפרי האדמה, כמה דאת אמר (ישעיה ג יא) אוי לרשע רע כי גמול ידיו וגו', (כי פרי מעלליהם יאכלו, פרי מעלליהם יאכלו, דא מלאך המות, יאכלו), (נ"א גמול ידיו דא מלאך המות, יעשה לו), דאתמשך עלייהו ויתדבק בהו לקטלא לון ולסאבא לון, ועל דא קין אקריב מסטרא דיליה, והבל הביא גם הוא מבכורות, לאסגאה סטרא עלאה, דאתיא מסטר קדושתא (ד"א מסטרא קדישא), ובגיני כך וישע יהו"ה אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה, לא קביל (לון) (ד"א ליה) קב"ה, ועל דא ויחר לקין מאד ויפלו פניו, דהא לא אתקבילו אנפוי, אינון אנפין דסטרוי, וקביל ליה להבל, ובגיני כך כתיב, ויהי בהיותם בשדה, בשדה דא אתתא, כמה דאת אמר (דברים כב כז) כי בשדה מצאה, וקין קני על נוקבא יתירה דאתילידת עם הבל, דכתיב ותוסף ללדת והא אתמר:

[קכב] שבת קמה: מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? – שלא עמדו על הר סיני. שבשעה [קמו.] שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: גרים מאי? – אמר ליה: אף על גב דאינהו לא הוו, מזלייהו הוו, דכתיב +דברים כט+ את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה וגו'. ופליגא דרבי אבא בר כהנא, דאמר רבי אבא בר כהנא: עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו; אברהם הוליד את ישמעאל, יצחק הוליד את עשו, יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי. עיין ביאור שוטנשטין שם מנין לומדים שבא נחש על חוה ומנין שפסקה זהמתן בהר סיני. ומה פי' מזלם של גרים היה שם ומה הראיה מפסוק את אשר ישנו וכו' הרי נאמר ארבעים שנה אח"כ. עוד עי"ש מה שפסק בהר סיני היא הזהמה שנשארה אחר שפסק מהאבות. ועיין תורה י' בביאור הרבב"ח מה שכתב רבינו עה"פ המה ואביהם.

[קכג] פירוש הכלבו על ההגדה של פסח – אילו קרבנו להר סיני דיינו. ועיין לעיל תורה ז' שהזהמה פסקה מהם ע"י שקבלו תרי"ג עצות וצ"ע. ועיין שבת קמו. שגם שם כבר הקשה הבן יהוידע כן עי"ש

[קכד] ואע"פ שחזר בחטא העגל כמבואר בזוהר בראשית קכו: משמע בגמ' שבת הנ"ל שהוא חילוק עצום בין מי שכבר בטל ממנו פעם למי שמעולם לא בטל ממנו, או שהזהמה שחזרה ע"י חטא העגל היתה קלושה יותר. עיין ביאור שוטנשטין שם

[קכה] כמבואר שם בשבת קמו

[קכו] וזהו שאחז"ל (יבמות עט.) שישראל מדתם בישנים רחמנים וגומלי חסדים.

[קכז] גם כי רגלין בחי' כלי הליכה דהיינו כח היציאה לחוץ וזה מה שפגום אצל העז פנים שיוצא לחוץ גבולו לכן העזות ראיה שרגלי אבותיו דהינו כח היציאה לחוץ לא נתקן אצל אבותיו לכן גם אצלו פגום ויוצא בכל מקום גם למקום שלא ראוי לו.

[קכח] צ"ע לכאורה להפך העז פנים יש לו יותר מדאי רגלים להכנס חוץ למחיצתו בחוצפה. גם צ"ע שכאן הרגלין הם לא כלי הליכה אלא כלי עמידה, ולכאורה לא זה הגדר של רגלים. ונראה לי שבחי' הרגלין כאן הכוונה לדיבור כנ"ל וזהמת הנחש היא ישות וגאווה שעי"ז אין לו כלי דבור (כמבואר גם בתורה יא) וממילא גם אין לו בושה שזוכים ע"י דבור כנ"ל. ועי"ז הוא בחי' נחש בחי' על גחונך תלך שאין לו רגלים לעמוד על דעתו, אלא רוחש בארציות וגשמית כנחש.

[קכט] בתשכט הוקף בסוגרים (בזוהר) (כי לשון זה אינו בזהר אלא בפרש"י שם)

[קל] בראשית ד טו

[קלא] פרש"י שם בסוף דבריו – החזיר מוראו על הכל

[קלב] בתשכט – כמ"ש [בזוהר]

[קלג] נראה שהכוונה לדף קיח: עי"ש ע"י ששב בתשובה קיבל אות ו' להגן עליו.

[קלד] עיין עלים לתרופה מכתב קיח-  וסוף-כל-סוף יתהפך הכל לטובה, ויקויים: "ביום ההוא יבוקש ויחופש עוון ישראל" (ירמיה נ, כ) – כדי להפכם לזכויות, "ואיננו" (שם, שם) – שיהיה נכללים באין. בני הנשמע כזאת?! אבל באזנינו שמענו זאת מפיו הקדוש בעצמו, מפי מי שזכה לתורת ה' ולתפילת ה' ממש, ולא היה לו ממי להתבייש כלל: (-מובא שיש"ק ח"ג סעיף כ"ח).

שמעתי מר"נ בעת שאמר אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ התורה מענין תורת ה' ותפילת ה' – אמר: שצריכין לבוא לביטול כזה, עד שיזכה לתורת ה' ולתפילת ה', ושיוכל לומר "יהי רצון מלפני": (- אבני"ה ברזל, שו"ס מרבינו, סעיף ס"ז).

בעת שאמר וגילה התורה הנפלאה שבליקוטי-מוהר"ן סימן כ"ב – מענין תורת ה', ומענין תפילת ה' – השליך רבינו הקדוש זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה ראשו לאחוריו בהשתוקקות נפלא, ואמר: "איך זוכים ללמוד כמו שהקדוש-ברוך-הוא לומד, ולהתפלל כמו שהקדוש-ברוך-הוא מתפלל: (-גנזי אבא, מכתב קי"ב; מובא בשיש"ק ח"ג, סעיף ס"ה).

[קלה] בכורות דף נז: ור' יהושע לטעמיה דאמר אפילו שחט את אמו והשלח קיים אין זה יתום העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה לפני רבי במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החי אמר רבי נתגלה טעמא של משנתינו. חזירין שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים בבית המסס שלו. פעם אחת נפל ארז אחד שבמקומנו ועברו שש עשרה קרונות על חודו אחת. פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים. ומי שדיא ליה והא כתיב כנף רננים נעלסה אמר רב אשי ההוא מוזרתא הואי:     פרש"י – ועוד העיד דבר זה פעם אחת כו' על חודו – על צידו ברוחבו שהוא עב כל כך שעברו עליו י"ו קרנות זו בצד זו על חודו כלומר ברוחבו של אילן:

[קלו] עיין רמב"ן במדבר ז' ב' שקרונות הם עגלות (וצ"ע אולי נקרא קרון כי היא עגלה מקורה)

[קלז] אולי אפ"ל שע"י שפשפש בעצמו לישר דרכיו עפ"י דעת תורה מתוך צער על הפירוד והריחוק שגרם החטא בזה מקיים בעצמו לימוד תורה מתוך הדחק שעי"ז זוכה לחוט של חסד שישלח מעל פניו את הקץ כל בשר שעי"ז יוצא הדיבור בשיר ושבח והלל להקב"ה שמתוך זה בא לדיבור בשלהבת הגבורות וזוכה להכרה יותר ברוממות אל הנצחית ופחיתות עצמו שבכל רגע עלול לחטא ומכשול ועי"ז בא ליראה ובושה גדולה יותר ממה שהיה קודם החטא דהיינו שזוכה ליותר הארת התפילין דהיינו ליתר דביקות בו ית'. כי התפילין מבחן וסימן לדביקות כנ"ל.

[קלח] עיין תורה קיב שהאדם צריך כל חייו להתפלל שיזכה פעם אחת אפילו רק פעם אחת בחייו לדבר דבור אמת לפני ה' ית' ועיין בספר עונג שבת עמוד תטו שכתב שאמרו אנ"ש שהזוכים זוכים לזה בשעת ירידה דייקא. ואולי אפ"ל שמכאן ראיה לדבריהם שהתנא זכה לאור התפילין שזוכים לו ע"י תיקון הדיבור כנ"ל דייקא בשעת ירידה שהיתה לו.  וכן איתא בחז"ל שבת קיט: וחגיגה יד. וגיטין מג. דרש (רבה בר רב הונא): כתיב [ישעיהו ג' ו'] והמכשלה הזאת וכו'. מאי והמכשלה הזאת? – דברים שאין בני אדם עומדין עליהן אלא אם כן נכשל בהן.

[קלט] זוהר כי תשא דף קצג:  כגוונא דא עד לא חאבו ישראל, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא ודחו ליה מנייהו וכדין אתאחידו באילנא דחיי וסליקו לעילא ולא נחתו לתתא, כדין הוו ידעין והוו חמאן אספקלריאן עלאין ואתנהרן עינייהו וחדאן למנדע ולמשמע, וכדין חגר לון קודשא בריך הוא חגירין דאתוון דשמא קדישא דלא יכיל לשלטאה עלייהו האי חויא ולא יסאב לון כבקדמיתא, כיון דחטו בעגלא אתעברו מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין ואתעבר מנייהו חגירו מזיינין דאתעטרו משמא קדישא עלאה ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין וגרימו מותא לכל עלמא, ולבתר מה כתיב, וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה [דף קצד.] קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, ת"ח מה כתיב בקדמיתא (שמות יד) וירא ישראל את היד הגדולה וכלהו חמאן זהרין עלאין אתנהרין באספקלריאה דנהרא דכתיב (שם כ) וכל העם רואים את הקולות, ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין דכתיב זה אלי ואנוהו, לבתר דחטו פני הסרסור לא הוו יכלי למחמי מה כתיב וייראו מגשת אליו, ות"ח מה כתיב בהו ויתנצלו בני ישראל את עדים (עג ב) מהר חרב דאתעברו מנייהו אינון מזיינין דאתחברו בהו בטורא דסיני בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא כיון דאתעבר מנייהו מה כתיב ומשה (רלו) יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, אמר רבי אלעזר מאי האי קרא לגבי האי, אלא כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין אמר הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו ואי יקום מקדשא הכא בינייהו יסתאב, מיד ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, בגין דחמא משה דהא כדין ישלוט חויא בישא מה דלא הוה מקדמת דנא, וקרא לו אהל מועד,

[קמ] עיין תרגום שמות לג ה עה"פ ועתה הורד עדייך מעליך.    ועיין רמב"ן שם פסוק ו שכתב – ואונקלוס שתרגם בעדי, תקון זין, דעתו כדברי האומר בבראשית רבה (עיין שמו"ר מה ב) זינאות חגר להם, כלומר שחגר להם הקב"ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות, כמו שדרשו (שמו"ר לב א) חרות על הלוחות (לעיל לב טז), חירות ממלאך המות, והם שמותיו של הקב"ה והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל, וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם:

[קמא] עומק הענין נ"ל כי נעשה ונשמע הוא תכלית הביטול וזה בחי' בושה הבאה ע"י היראה כנ"ל שזה אור התפילין ולכן ע"י נעשה ונשמע זכו לאור התפילין דהיינו הבושה ממנו ית' שזה הכלי לקבלת התורה.

[קמב] גם בדפו"ר ותרלד- לקירון אור, ומתרלו- לקירון עור (כלשון הפסוק כי קרן עור)

[קמג] מה שנקט אור מבואר לעיל שהכוונה לאור התפילין ועיין תיקון נה. היא שמלתו לעורו דא משכא דתפילין והיינו וילבישם כתנות עור ומבואר בבראשית רבה כ' יב שבתורתו של ר"מ כתיב כתנות אור וא"כ אפשר שהכי נמי קרן אור פניו של משה דהיינו כתנות אור כנ"ל בתקונים דהיינו אור התפלין הבוקע בעור נעשה בחי' אור

[קמד] עיין שיש"ק ח"ה סימן סט שכשרבינו אמר הענין שקרן עור פני משה אמר זאת בהתלהבות עצומה עד שכיסה פניו באיזה מטפחת כדי שלא יראו את פניו המאירים והלוהטים.

[קמה] רבינו מבאר שע"י חידוד השכל דייקא זכה. כי רוצה לומר שזה רמוז בדברי התנא הנ"ל שהקרונות עברו על חודו, חודו דייקא, ומסתמא גם רוצה לרמוז לנו כיצד לזכות למוחין והכרה הנ"ל שעי"ז זוכין לבושה. אבל משה בעצמו מסתמא זכה לזה מעצם היותו בהתפשטות הגשמיות גמורה ומדבר פנים בפנים עם הקב"ה ארבעים יום כיצירת וולד התורה והקב"ה מלמד אותו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש וכו'.

[קמו] לעיל תורה לד אות ו

[קמז] בתשכט עשה פסיק אחרי בשבחו של הצדיק (וכן נשאר בכל המהדורות) ולפ"ז רוצה לומר בכלליות שסיפר בשבחו של הצדיק ומתחיל בפרטיות לספר שהיה צדיק בדורו שנפל וכו' משמע לאו דווקא הצדיק הגדול שבדורו, אבל מוהרנ"ת לא עשה שם פסיק ולפ"ז רוצה לומר שהתנא סיפר בשבח צדיק שהיה צדיק בדורו משמע שהיה צדיק מכל הצדיקים שבדורו וכן משמע לעיל שכתב שהמדרגה שאליה שנפל גם היא מדריגה גדולה לערך שאר הצדיקים.

[קמח] מתרלו – מדריגת

[קמט] עיין תורה נו שתורתם היתה מן השמים בבחי' דברי אלקים חיים. וגם ידוע שדור התנאים הוא הדור שהיה אחרי תקופת הנביאים ומבואר בר' צדוק (צדקת הצדיק צג) שהיו בבחי' חכם עדיף מנביא  עיין גמ' בבא בתרא יב: ופרש"י ושיטה מקובצת שם ודרשות הר"ן דרוש יב שכפשוטו זוכה להשגות גדולות יותר.  ואע"פ שרבי ישמעאל בן סתריאל היה בסוף תקופת התנאים שהרי העיד לפני רבי ורבי כידוע חתם המשנה בסוף תקופת התנאים אבל מאחר שנחשב מהתנאים הרי שהיה במדרגתם.

[קנ] מדרש רבה בראשית פרשה סח פסקה ט – ויפגע במקום ר"ה בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו מן מה דכתיב (שמות לג) הנה מקום אתי הוי הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו א"ר יצחק כתיב (דברים לג) מעונה אלהי קדם אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולמו ואם עולמו מעונו מן מה דכתיב (תהלים צ) ה' מעון אתה הוי הקב"ה מעונו של עולמו ואין עולמו מעונו א"ר אבא בר יודן לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס שנאמר (חבקוק ג) כי תרכב על סוסך.

[קנא] בפשטות הוא מקומו של עולם הכוונה לסוד החלל הפנוי שבו נבראו העולמות וכמבואר בתחילת עץ חיים שראשית הבריאה היתה שהקב"ה צמצם את אורו האין סופי לצדדים כדי שיהיה מקום לבריאת העולמות. והדבר צ"ע כיון שמדובר קודם בריאת העולמות דהיינו מעל הזמן והמקום איך שייך לומר שם מקום וצדדים והתפנות מצד לצד. אלא מוכרח שהכל רומז למושגים רוחניים מופשטים. וההגדרה ששמעתי בזה מהריצ"ח היא שהמקום כאן פירושו שנתן מקום לומר שהוא לא קיים, דהיינו שהמקום הוא בחי' אפשרות שניתן מקום שתתקבל סברא כזו לומר שהוא ית' לא נמצא, וזה המקום לעולמות דהיינו זו האפשרות שניתן להעלים אותו, כי העולמות הן בעצמן העלמת התגלותו ית'. וזה הכוונה שהוא מקומו של עולם כי הוא בעצמו נתן מקום לומר שאינו.

[קנב] לפי האמור לעיל בהגדרת המושג מקומו של עולם, צ"ע איך אפשר לומר שמקום הוא השגות אלוקות הרי המקום הוא בדיוק ההפך דהיינו האפשרות לומר שאינו קיים, ואילו השגות הן להשיג עד כמה הוא דייקא נמצא מאד, דהיינו עיקר ההשגות הן ההתגברות על בחי' המקום הנ"ל.  ואולי התירוץ הוא כי באמת עיקר ההשגה היא להשיג עד כמה הוא רחוק ממני דהיינו ככל שמשיג יותר כמה א"א להשיגו זה עיקר ההשגה כמבואר זה במה שרבינו מכנה את החכמה רחוק כמבואר בתורה לה. נמצא שההשגה היא בבחי' המקום דהיינו שדייקא בבחי' המקום היכן שניתן להעלימו שם אני עוסק לגלותו אבל לא בבחי' גילוי ממש אלא תפיסת רוממותו שבגללה הוא כל כך נעלם.

[קנג] דהיינו שרבינו דורש במקומנו כמו במקום שלנו דהיינו שרומז לשני דברים אחד שבמקום רומז שנפל בבחי' השגות אלוקות ושלנו רומז שאחרי הנפילה הוא במדרגתנו.

[קנד] בתשכט – תמן ראשי (כלשון התיקונים)

[קנה] תיקוני זוהר תקונא רביעאה [דף יח:] תלת גווני עינא אינון תלת אבהן דאתמר בהו אלה ראשי בית אבותם בת עין דאיהי דקיקא זעירא דא שכינתא דאשתתפת באבהן ועלה אתמר שמרני כאישון בת עין וכלא ברזא דבראשית תמן ראש"י תמן ב"ת.

[קנו] גם בדפו"ר גוונין ובת, ומתרצו – גוונין דעינא ובת

[קנז] משמע שלשון התורה בין העינים הכוונה לכל המקום שבין מעל העינים כי הארת התפילין הוא במצח והנחתן מעל המצח ושניהם אע"פ שבלשון תורה נקראים בין עינכם הם לא בין העינים ממש.

[קנח] ילקוט שמעוני על התורה רמז רכב רבי יצחק אומר הואיל ושבת קרויה אות ותפלין קרויין אות לא יתן אות בתוך אות, או יתן אות בתוך אות אמרת לא תדחה שבת שהיא קרויה אות וברית לתפלין שאין קרויין אות וברית אלא אות בלבד, ר' עזריה אומר הואיל ושבת קרויה אות ותפלין קרויין אות לא יתן אות בתוך אות, או יתן אות בתוך אות, אמרת לא תדחה שבת שחייבין עליה כרת ומיתת בית דין לתפלין שאין חייבין עליהן לא כרת ולא מיתת בית דין.

[קנט] תקונא שתין וארבע [דף צה:] עשר לוטיא לייט לחוייא בגין דגרים דאתפרש שכינתא דאיהי עשיראה מבעלה ועשר לאדם ועשר לחוה ותשעה לארעא דחבאת לצדיק דאיהו תשיעאה כלהו חאבו לעשיראה וארעא לצדיק.

[קס] עיין תורה יא אות ד וְזֶה: "מִשְׁכָּן מִשְׁכָּן" שְׁתֵּי פְּעָמִים שְׁתֵּי פְּעָמִים ל"ט, כִּי ל"ט מְלָאכוֹת גָּמְרִינַן מִמִּשְׁכָּן (שַׁבָּת מט:). וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת בְּרִיתוֹ, אַף – עַל – פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַל"ט מְלָאכוֹת הֵם בִּבְחִינַת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, הַיְנוּ מִשְׁכָּן בְּבִנְיָנֵהּ, בְּחִינַת ל"ט אוֹרוֹת; אַךְ מִי שֶׁפּוֹגֵם בַּבְּרִית הַמְּלָאכוֹת שֶׁלּוֹ הֵם בִּבְחִינַת מִשְׁכָּן בְּחֻרְבָּנֵהּ, בִּבְחִינַת ל"ט מַלְקוֹת (תִּקּוּן מח), בְּחִינַת (דְּבָרִים כה): "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ וְלֹא יוֹסִיף", הַיְנוּ בְּחִינַת פְּגַם הַבְּרִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת תּוֹסָפוֹת כַּנַּ"ל:     ועיין תורה נו אות ט וְיֵשׁ נָחָשׁ, שֶׁעַל יָדָהּ בָּא עַצְבוּת רוּחַ (ה). הַיְנוּ בְּחִינַת ל"ט מְלָאכוֹת, שֶׁהוּא זֻהֲמַת הַנחש.      ועיין תורה קנט אַךְ כְּשֶׁמַּגִּיעַ לִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם כְּשֵׁרִים, אֲזַי נַעֲשֶׂה הֶפֶךְ מִזֶּה, שֶׁנַּעֲשֶׂה אֶצְלוֹ מֵאֵלּוּ הַתּוֹרוֹת ל"ט מְלָאכוֹת, שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ אַדְּרַבָּא חֵשֶׁק נִמְרָץ וְהִתְעוֹרְרוּת חָדָשׁ לִיגִיעוֹת וּטְרָחוֹת וַעֲבוֹדַת הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא הַהֶפֶךְ מַמָּשׁ מִטַּ"ל תּוֹרָה הַיְנוּ ל"ט מְלָאכוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ג): "בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם": וְזֶה הוּא בְּחִינַת יָמִין וּשְׂמֹאל שֶׁיֵּשׁ בְּהַתּוֹרָה כַּנַּ"ל, הַיְנוּ כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְאָדָם כָּשֵׁר נַעֲשֶׂה מִזֶּה טַל תּוֹרָה כַּנַּ"ל, הַיְנוּ בְּחִינַת יָמִין וּלְהֵפֶךְ נַעֲשֶׂה ל"ט מְלָאכוֹת זֶה הוּא בְּחִינַת שְׂמֹאל, כִּי בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה הָעוֹלָה לְהַשְּׁכִינָה נַעֲשֶׂה מֵהַיָּמִין וּשְׂמֹאל מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם, שֶׁפַע רוּחָנִיּוּת וְשֶׁפַע גַּשְׁמִיּוּת, וּבְזֶה הַלִּמּוּד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת אֶל הַשְּׁכִינָה כַּנַּ"ל וְנִתְפַּזֵּר בָּאֲוִיר כַּנַּ"ל, נַעֲשֶׂה מֵהַיָּמִין וּשְׂמֹאל מֵהָאֵשׁ וּמִמַּיִם. טַל, אוֹ ל"ט מְלָאכוֹת, לְפִי מַהוּת הַמְקַבְּלִים, כַּנַּ"ל:

[קסא] עיין תורה ב תנינא אות [ו] וְעַי"ז שֶׁמַּמְשִׁיכִין קְדֻשָּׁה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, עי"ז נִתְגַלֶּה הָאַחְדוּת הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ. כִּי בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל הֵם פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, שֶׁבְּכָל יוֹם נִבְרָא פְּעֻלָּה מְשֻׁנָּה, וְזֶה כְּנֶגֶד הַשֵֹֹּכֶל הָאֱנוֹשִׁי, לְהָבִין זֹאת בְּשֵׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי, שֶׁפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת יִהְיוּ נִמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה, כִּי בַּשֵֹּכֶל הָאֱנוֹשִׁי אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין זֹאת. רַק ע"י שַׁבָּת שֶׁאָנוּ זוֹכִין, שֶׁנָּתַן לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַתָּנָה גְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת י:): 'מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ', עי"ז נִתְגַלֶּה אַחְדוּת הַפָּשׁוּט. כִּי שַׁבָּת מוֹרָה עַל אֱמוּנַת הַיִּחוּד, שֶׁאָנוּ מַאֲמִינִים, שֶׁכָּל הַפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת נִמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ, שֶׁבָּרָא כֻּלָּם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל וְשָׁבַת בְּשַׁבָּת. נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי שַׁבָּת נִתְגַלֶּה אַחְדוּת הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ.

[קסב] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ז ד"ה זכור ושמור ועיין גם ביצה טז. דרשה עה"פ (יתרו כ ז) זכור את יום השבת

[קסג] עיין תורה ב תנינא אות [ה] וּשְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר הוּא בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כִּי כָל לְשׁוֹנוֹת הָעַמִּים הֵם חֲסֵרִים, וְאֵין לָהֶם שְׁלֵמוּת, כִּי נִקְרָאִין לְשׁוֹן עִלְּגִים (יְשַׁעְיָה ל"ב), וְאֵין שְׁלֵמוּת רַק לִלְשׁוֹן – הַקֹּדֶשׁ. וּלְשׁוֹן – הַקֹּדֶשׁ הוּא מְקֻשָּׁר לְשַׁבָּת, בִּבְחִינַת (שָׁם נ"ח): "וְדַבֵּר דָּבָר" 'שֶׁלֹּא יְהֵא דִּבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חֹל' (שַׁבָּת קי"ג). בִּבְחִינַת (בַּמִּדְבָּר ו): "כֹּה תְבָרְכוּ" 'בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ' (סוֹטָה ל"ח) שֶׁבִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ נִכְלָל בְּרָכָה וּקְדֻשָּׁה, כִּי הַלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ מְקֻשָּׁר לְשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּרָכָה וּקְדֻשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ב): "וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ" וְכוּ'. וע"כ ע"י שֶׁלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ מְקֻשָּׁר לְשַׁבָּת, ע"כ ע"י שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר שֶׁהוּא בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, עי"ז מַמְשִׁיכִין הַשִֹֹּמְחָה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל:

[קסד] חגיגה דף יב: תניא רבי יוסי אומר אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות הארץ על מה עומדת על העמודים שנאמר המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון עמודים על המים שנאמר לרוקע הארץ על המים מים על ההרים שנאמר על הרים יעמדו מים הרים ברוח שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח רוח בסערה שנאמר רוח סערה עושה דברו סערה תלויה בזרועו של הקדוש ברוך הוא שנאמר ומתחת זרועות עולם וחכמים אומרים על שנים עשר עמודים עומדת שנאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל ויש אומרים שבעה עמודים שנאמר חצבה עמודיה שבעה רבי אלעזר בן שמוע אומר על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם.      ועיין שם מהרש"א ששואל וכי משום שאינם יודעים כל זה יהיה אוי להם, ומתרץ שהכל מרמז על עבודת ה' וכח הבחירה דברים שהעולם עומד עליהם עי"ש.  (עוד עי"ש ביאור יפה של הבן יהוידע על העמוד אחד שעליו עומד העולם דהינו אותיות שאחרי עולם הן פזמן דהיינו שיר והלל להש"י)

[קסה] עיין ליקוטי תורה קהלת פ"י לקוטי הש"ס ואלה המלכים קהלת יעקב ערך ארץ מגלה עמוקות אופן קף

[קסו] עוד אולי שהתפילה נקראת עמידה כי עמידה רומז לדעת כלשון חזל שמכנים את המבין דבר עומד על דעתו (כמו אין אדם עומד על דעת רבו עד גיל מ') ודעת דהיינו חיבור כמ"ש וידע אדם כידוע ותפילה גם היא לשון התחברות כמבואר בתורה פד תנינא כמבואר בתרגום על נפתולי אלקים נפתלתי עי"ש. עוד מצד הקביעות מקום בזה דומה התפלה לעמוד שקבוע במקומו כך המתפלל כאילו תקוע במקומו כעמוד. ולא רק בבחינה הגשמית אלא בעיקר בבחינה הרוחנית שעומד לפני ה בדעת והעזה לחלות פניו לשנות הטבע.

[קסז] אע"פ שגם התפלה מרוממת כחז"ל עה"פ כרום זולות שהיא מדברים שברומו של עולם אלא שהעולם מזלזלין בה. וצ"ל שהר רומז לדבר המרומם בגלוי ואילו התפלה מרוממת בסתר

[קסח] * מובא בפרש"י שם עפ"י בראשית רבה נ' יא [ועי"ש שהמדרש מביא לזה ראיה מהפסוק בשיה"ש ב' מדלג על ההרים וכתיב במיכה ו' שמעו הרים. ועיין מי הנחל שציין לתרגום על איוב יד יח ואולם הר נופל. גם עיין מדרש בראשית רבתי וירא כ' א' ד"ה ר' אבין]

[קסט] צ"ע מה בכך שאברהם נקרא הר לענין שלנו. ונראה שכיון שקשה אם הרים היא התורה חסר כאן שלב שהרי התפילה אינה מכח התורה לבד אלא מכח החוט של חסד שנמשך על הלומד תורה מתוך הדחק לכן מבאר רבינו שבהרים רמוז גם התורה וגם החוט של חסד שנמשך בבקר על הלומד תורה.

[קע] מזה שמכנה את התורה תורת חסד משמע שלמד לעיל שהלימוד בלילה שעל ידו זוכה לחוט של חסד היינו תורת חסד ולא רק כהמבואר בגמ' שתורת חסד היא הלומד עמ"נ ללמד.  וצ"ע כי לכאורה תורה מתוך הדחק היא בחי' דין אלא שמכח זה בבקר זוכה לחוט של חסד. ונראה שבעיקר הכוונה שכיון שתורה זו זוכה על ידה לחסד נקראת תורת חסד. ואולי גם כמבואר בתורה ה' אות ה' שהתגברות היא בכח מדת החסד לכן תורה שלומד מתוך התגברות על מניעות נקראת תורת חסד בחי' תורה בכח. וכח הוא חסד כמ"ש יש אל ידי ושם א-ל הוא בחסד כמ"ש חסד אל כל היום.

[קעא] צ"ע כי הרים על הרוח משמע שהרוח מעמיד את ההרים דהיינו תיקון הדיבור על ידו זוכה לתורה ואילו רבינו כאן מבאר להפך שהתורה מתקן את הדיבור. ואולי אפ"ל כי התורה עומד על הרוח פיו של הקב"ה לכן כשלומד תורה מעורר בחי' רוח פיו ית' שעי"ז נתתקן הדבור של זה שלומד.  כי הלומד תורה צריך ללמוד בפיו וכשלומד כראוי אזי מעורר בחי' רוח פיו ית' וע"י שזוכה לדבר את הקב"ה נתתקן הדבור שלו.

[קעב] גם כאן לכאורה צ"ע כי צריך לומר להפך הסערה עומדת על הרוח ע"י שיונקת ממנו כי היניקה מהדיבור דהיינו מרוח פיו של הקב"ה היא המעמידה ונותנת כח לסערה.

[קעג] בראשית א לא

[קעד] פסקא י' דא מלאך המות, ועיין גם פסקא ה' וז' ולעיל תורה י' אות ג' וע"ח שער לז סוף פ"ב

[קעה] כידוע טעם לבריאת העולם כדי להטיב לברואיו שתתגלה מדת טובו ית' וכידוע מתנת חינם מעורר בושה אצל המקבל כמבואר בגמ' שבת קד למה ד פונה מהג' עי"ש ובחז"ל מכונה נהמא דכסופא (לחם של בושה) לכן כדי שההטבה תיהיה שלימה ברא הקב"ה עולם שבו יש בחירה שעי"ז שייך שכר לבוחר בטוב. (ואע"פ שאין יחס כלל בין הבחירה לשכר שזה בעולם של גבול וכליון ואילו השכר נצחי אעפ"כ ההטבה שם היא באיזה יחס לנצחון של האדם את יצרו בעולם הזה)

[קעו] ישעיהו כה ח', בלע ענין השחתה (מצודת ציון)

[קעז] כמבואר באור נערב לרמ"ק ח"ז (הביאור בזה כי שמים הם זעיר שמקבל את המוחין מבינה לכן נקרא שבינה רוכב על זעיר וכנ"ל באות ה' תפילין בחי' אמא על ברא.

[קעח] הוספה של הטשרינר רב

[קעט] מתרצו – הדיבור

[קפ] בראשית כד א וה' ברך את אברהם בכל

[קפא] שבת דף פח. דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי. פרש"י – אוריאן תליתאי – תורה נביאים וכתובים, לעם תליתאי כהנים לוים וישראלים: על יד תליתאי – משה תליתאי לבטן, מרים אהרן ומשה: ביום תליתאי – לפרישה:

[קפב] בדפו"ר פיר', ובתשכט- פירוש

[קפג] חיי מוהר"ן שסב

[קפד] מתרצו – כלולין

[קפה] תורה ה'

[קפו] תורה ד'

[קפז] תורה ו'

[קפח] תורה לג

[קפט] תורה לה

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support