מאמר מרכבות פרעה וחילו

מספה"ק לקוטי מוהר"ן

[לחצו כאן להורדת תורה לח – מרכבות פרעה וחילו – מבואר]

לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

זמן אמירת התורה:

תורה זו – מרכבות פרעה וחילו, סי' ל"ח בליקוטי מוהר"ן א – נאמרה בשבת שירה שנת תקס"ב (חי"מ נט)

פתיחה

בתורה זו מבאר רבינו תכלית האדם בעוה"ז להיות בדביקות עם הקב"ה. ושהמבחן על זה הוא אור התפילין דהיינו הבושה ממנו ית', בושה הנובעת מיראת שמים, שנובע מהרגשת מציאותו ורוממותו ית' האין סופית שבה תלויה כל המציאות, לעומת פחיתות הנברא והעלול שבקל מסוגל לכל תעלול /[א]\.

תורה זו היא ביאור נפלא למעשה, של כוונות האריז"ל על תפילין. ומה שמבואר שם על המלכות, רבנו מפרש על הדיבור.

הנושא העיקרי הוא חומר פגם הדבור שהוא סיבת כל הצרות וגודל מעלת דבור הקדוש שהוא הקרקע להשגת אור התפילין הנ"ל. בחי' תפילין של יד הקודם לתפילין של ראש, שהם עיקר אור התפילין המונחים מעל המצח ומאירים במצח בבחי' ולטוטפות בין עיניך.

וע"י תיקון הדיבור, עד שזוכה לדבר דבורי אמת בשלהבת הגבורות, זוכים לתפילין של יד, ועי"ז לתשובה שלימה, ועי"ז לתפילין של ראש.

שיחות השייכות לתורה זו

הַתּוֹרוֹת וְהַמַּאֲמָרִים שֶׁבִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים הֵם כְּלָלִיּוּת, וְכָל מַה שֶּׁאַתָּה מְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם אַתָּה מוֹצֵא בָּהֶם טַעַם נִפְלָא וְחָדָשׁ וּמָתוֹק לַחֵךְ וּמֵאִיר עֵינַיִם מְאֹד, וְיֵשׁ בָּהֶם עַמְקוּת גָּדוֹל בְּדֶרֶךְ פְּשָׁט וּבְדֶרֶךְ סוֹד וְנִסְתָּר, כִּי כָּל הַתּוֹרוֹת יֵשׁ בָּהֶם סוֹדוֹת נִסְתָּרִים וְנִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאֹד מְאֹד, וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זֹאת. גַּם בְּכָל מַאֲמָר יֵשׁ כַּוָּנוֹת שֶׁל מִצְווֹת, שֶׁכָּל מַאֲמָר שַׁיָּךְ לְאֵיזֶה כַּוָּנוֹת הַמְבֹאָרִים בַּכְּתָבִים, בְּעֵץ-חַיִּים וּפְרִי-עֵץ-חַיִּים, כְּגוֹן הַתּוֹרָה שֶׁל "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" (בְּלִקּוּטֵי מוהר"ן ח"א, סִימָן ל"ג) יֵשׁ בּוֹ סוֹד כַּוָּנַת לוּלָב, אַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא נִזְכָּר בּוֹ דָּבָר מִמִּצְוַת לוּלָב, וְכֵן "בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים" (- שם ל"ו, ו-ק"א), כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּוָּנַת קִדּוּשׁ (עַיֵּן בחיי"מ סִימָן שפ"ז), וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָרֵי הַמַּאֲמָרִים. וְשָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר, שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת פֵּרוּשׁ עַל הָעֵץ-חַיִּים, אַךְ פֵּרוּשׁ פָּשׁוּט אֵינוֹ נִצְרָךְ, רַק צְרִיכִין לוֹמַר תּוֹרָה שֶׁיִּהְיוּ פֵּרוּשׁ, וּכְבָר אָמַרְתִּי כַּמָּה תּוֹרוֹת הַשַּׁיָּכִים לָעֵץ-חַיִּים. גַּם שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר, שֶׁזֶּה סָמוּךְ גָּמַר הָעֵץ-חַיִּים וְרָאָה שֶׁהוּא כֻּלּוֹ מוּסָר. וְכֵן כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ בְּהַסֵּפֶר, כְּגוֹן "מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה" (בְּלִקּוּטֵי מוהר"ן ח"א, סִימָן ל"ח), "בַּחֲצוֹצְרוֹת" (שָׁם, סִימָן ה'), "אָנֹכִי" (שָׁם, סִימָן ד'), "אַשְׁרֵי הָעָם-זַרְקָא" (שָׁם, סִימָן ל"ה), וְעוֹד כַּמָּה תּוֹרוֹת שֶׁאָמַר בְּאוֹתָן הָעִתִּים, וְכֻלָּם הֵם סוֹד כַּוָּנוֹת תְּפִלִּין. וּבִפְרָט הַתּוֹרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ בִּלְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה בְּעַצְמוֹ אָמַר, שֶׁיְּכוֹלִים לְדַקְדֵּק בָּהֶם כְּמוֹ בַּמִּקְרָא, כִּי יֵשׁ שָׁם כַּוָּנוֹת הַרְבֵּה, כִּי לִפְעָמִים הוּא חוֹזֵר וְכוֹפֵל הַדְּבָרִים, שֶׁנִּדְמֶה שֶׁהוּא לְלֹא צֹרֶךְ, וּבֶאֱמֶת יֵשׁ שָׁם לְדַקְדֵּק בָּזֶה, כִּי יֵשׁ שָׁם כַּוָּנָה גְּדוֹלָה. גַּם אָמַר, שֶׁהַתּוֹרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ בִּלְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה בְּעַצְמוֹ מְסֻגָּל, כִּי הוּא כְּלָלִיּוֹת, וְעִקָּר הוּא הַמּוּסָר וְהַהַנְהָגוֹת טוֹבוֹת וְעֵצוֹת טוֹבוֹת הַיּוֹצֵא מֵהֶם, מִכָּל מַאֲמָר וּמַאֲמָר, מִלְּבַד הַנִּסְתָּרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם וְכוּ' וְכוּ' כַּנִּזְכַּר-לְעֵיל. וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר יוֹתֵר בִּכְתָב, כִּי-אִם כָּל חָד כְּפוּם מָה דִמְשָׁעֵר בְּלִבֵּהּ: (- חיי מוהר"ן, סעיף שס"ב).

סִפֶּר לִי חֲבֵרִי רַבִּי נַפְתָּלִי, שֶׁפַּעַם אַחַת סִפֵּר עִמּוֹ מִמִּצְוַת תְּפִלִּין, וְהִפְלִיג מְאֹד בִּקְדֻשַּׁת הַתְּפִלִּין, וְאָמַר: שֶׁרָאוּי לָאָדָם לְהִתְלַהֵב מְאֹד בַּהֲנָחַת תְּפִלִּין, כִּי תְּפִלִּין הֵם קְדוֹשִׁים וְנוֹרָאִים מְאֹד, וְרָאוּי שֶׁיִּפֹּל עַל הָאָדָם פַּחַד וּרְעָדָה גְּדוֹלָה וְאֵימָה וְיִרְאָה עֲצוּמָה כְּשֶׁרוֹצֶה לְהָנִיחַ תְּפִלִּין אֲשֶׁר קְדֻשָּׁתָם שָׂגְבָה וְגָבְהָה מְאֹד. וְהֶאֱרִיךְ בָּזֶה הַרְבֵּה, וְגַם אָנֹכִי הֵבַנְתִּי מִדְּבָרָיו עֹצֶם הַפְלָגַת נוֹרְאוֹת קְדֻשַּׁת הַתְּפִלִּין.

וְאָמַר: שֶׁכַּמָּה וְכַמָּה תּוֹרוֹת שֶׁלּוֹ, רַבּוֹת מְאֹד, כֻּלָּם נֶאֶמְרוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין, אַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא נִזְכָּר שָׁם תְּפִלִּין כְּלָל, אַף-עַל-פִּי-כֵן הֵם נֶאֶמְרוּ עַל עִנְיַן תְּפִלִּין. וְהֵם: "בַּחֲצוֹצְרוֹת" – בְּסִימָן ה'; אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ – בְּסִימָן ד'; "וּמִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" – בְּסִימָן ל"ג; "וְאַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה" – סִימָן ל"ה; "וּמַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה" – בְּסִימָן ל"ח – כֻּלָּם בַּ"לִּקּוּטֵי" (מוהר"ן חלק) הָרִאשׁוֹן. וְעוֹד מַאֲמָרִים רַבִּים, אֲשֶׁר נֶאֶמְרוּ בְּאוֹתָן הַזְּמַנִּים, כֻּלָּם נֶאֶמְרוּ עַל תְּפִלִּין. וּמִזֶּה יוּכַל (האדם) לְשַׁעֵר מְעַט עַד הֵיכָן גָּדְלוּ וְשָׂגְבוּ קְדֻשַּׁת הַתְּפִלִּין: (- חיי מוהר"ן, סעיף תק"י).

בתורה ל"ח מבואר שהסימן של דביקות בה' יתברך, הוא הבושה. והנה מובן שמחויבים תמיד להיות דבוקים בה' יתברך, היינו להתבייש מפניו, ואיך יתיישב דבר זה עם החיוב הגדול של "להיות בשמחה תמיד" שהזהיר עליה רבינו הרבה. תירצו אַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ ואמרו, שהשמחה היא בזה הדבר עצמו, ששמח על זה שזכה שמבין שצריך להתבייש מלפניו, כי כמה יש בעולם החיים את ימיהם ללא שום רגש בושה ואשמה על מעשיהם הנלוזים: (- שיש"ק ח"ד, סעיף מ"א).

גם בעת אמירת רבינו המאמר "מרכבות פרעה וחילו" (בליקוטי מוהר"ן ח"א סימן ל"ח) ושם בענין התפילין שהם סימן על דבקות וְכוּ', "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" וְכוּ', אמרה רבינו בהתלהבות כזו, עד שכיסה פניו במטפחת כל שהיא, ולא יכלו לראות פניו המאירים והלוהטים, וכעין המסופר לעיל (בשיש"ק חלק ב', סעיף רע"ו; מובא לעיל בסי' כ"ד): (- שם ח"ה, סעיף ס"ט).

בהמבואר (בליקוטי-מוהר"ן ח"א, סימן ל"ח), על הכתוב "כל הנחלים הולכים אל הים" – שהוא הדיבור וְכוּ', אמרו אנשי שלומינו: שמזה נבין ונלמד שכל העבודות והמעשים טובים של האדם, הכל תלוי ועומד כפי דיבורו, שכפי תיקונו בשמירת פיו ולשונו, כן יש להם שלימות, ולהיפך להיפך, חלילה. שאף אם עוסק בתורה ועבודה, אם אינו שומר וחוסם פיו ולשונו כראוי, אין להם חשיבות: (- שם שם, סעיף תכ"ח).

[בענין המבואר בתורה (סעיף ב') שישנם כ"ז אותיות, וכל-אחד כלול מעשרה, ועולים כמספר ע"ר וְכוּ'. עיי"ש. היה הרב-החסיד רבי לוי יצחק בנדר זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה מקשרו להמבואר (בתורה י"ח, אות ו'), שאות י' היא נקודה המשלמת כל אות, ועל־כן כל אות באמת שורשו הוא יוד שהוא נקודה, ועל־כן כ"ז אותיות כל אחד כלול מעשרה, היינו מבחינת יוד. כי כל דבר ובודאי כל אות כלול מ-י' ספירות כידוע בזוה"ק ובכתבים: (- מעדני מלך)]

עד כאן השיחות

ראשי פרקים למאמר "מרכבות פרעה וחילו"

אות א. תפלין סימן על דבקות וצריך לפשפש עצמו בכל עת אם הוא דבוק בו ית'

אות ב. לתפלין צריך תיקון הדיבור ♦ הדיבור הוא רוח פיו של הקב"ה מלכות פה ♦ היא ים שכל הנחלים הולכים לתוכו ♦ הדיבור בחי' אדנ-י ♦ פגם הדיבור הוא רוח סערה ♦ כז אותיות נכפל בעשר גמט' ער, ואדנ-י גמט' סה, וער וסה ביחד הם סערה. ♦ רוח סערה הוא המקטרג הגדול ♦  בחי' אחר הדברים ♦ בחי' קץ כל בשר ♦ בחי' בני אדם הרואים חובה בכל אדם, ודנים כל אדם לכף חובה. ♦  וחוקרים לעשות תכלית וכליון לכל דבר ♦  להלשין ולקטרג ♦ וצריך לאכפיא סטרא דקץ כל בשר תחת הדיבור דקדושה ♦ תיקון הדיבור – יקים סערה לדממה (עיין לקמן התיקון על דמי)

אות ג. צריך להעלות את הדיבור לשרשו שהוא הזרוע   (כפי שיתבאר לקמן עפ"י כוונות האריז"ל שהכוונה לזרוע שמאל בקבורת ששם מקום תפלין של יד לשם עולה המלכות ע"י עסק הלימוד בלילה ומבקשת שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, כי ללב ז"א נסתלקו המוחין שלה הנקראים חותם, ומבקשת שיאירו משם למקומה שבזרוע ויהיו לה תפלין של ראש, והם התפילין של יד של ז"א) ♦ כי חמש אצבעין דשמאל בחי' ה' גבורות בחי' ה' מוצאות הפה (צ"ע שבכוונות מבואר שהיא הקבורת ולא כף היד) אמנם גם לגבי תפלין דז"א מבואר לקמן שהם במצח ואילו בהלכה מבואר שבמצח פסול אלא מעל המצח במקום שמח התינוק רופס. וכנראה למעשה מניחים במקום שהוא שרש היד ושרש המצח. ♦ תחילת עליות הדבור מראשו ♦ ראש הדיבור הוא המובחר שבדיבורי האמת ♦ כי האמת עדרים ויש להם ראש דברך אמת (כמבואר לקמן אות ה' שמדבר בחמימות שלהבת הגבורות דבר אמת שבלב) ♦ קודם תיקון הדיבור הוא בבחי' ותשלך אמת ארצה ♦ דהיינו שלא יכול לדבר שום אמת  ♦ כי הרוח סערה מבלבל את הדיבור

אות ד. תיקון הדבור ע"י לימוד תורה בדחקות בחי' לילה להכניע את הקץ כל בשר שאז הוא שליטתו. ♦ כאן מביא רבנו בהגה את פע"ח פ"ז עַל פָּסוּק: "שִֹימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ", שֶׁעַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, אֲזַי כְּאוֹר הַבֹּקֶר עוֹלֶה רֹאשׁ הַמַּלְכוּת (שֶׁהוּא בְּחִינוֹת הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל), וְיֹשֶׁבֶת בִּזְרוֹעַ דִּזְעֵיר אַנְפִּין, וּמְקַבֶּלֶת הָרְשִׁימוּ שֶׁבְּחָזֶה דִּזְעֵיר אַנְפִּין. וּזְעֵיר אַנְפִּין מְקַבֵּל הָרְשִׁימוּ שֶׁלּוֹ. וְעַל יְדֵי הַתְּפִלָּה נִכְנָסִין מֹחִין חֲדָשִׁים, וְהָרְשִׁימוּ יוֹצְאִין בִּבְחִינַת תְּפִלִּין וְכוּ': ♦ הלומד בלילה מושכים עליו חוט של חסד ♦ והחסד הזה מכניע בבקר את כל המקטרגים השולטים על הדבור דקדושה ♦ אז יוצא הדיבור בשיר ושבח והלל להקב"ה כמ"ש אלקים אל דמי לך צ"ע כי בכוונות מביא פסוק זה על רחל שמזמרת כל הלילה מהבריאה שירדה אליה בתחילת הלילה אחרי שנתמעטה לנקודה בלבד ♦ וזהו עומדות היו רגלינו דהיינו הדיבור שנקרא רגל ♦ וזה שמבואר בפע"ח תפילין פ"ז שימני כחותם על לבך שע"י לימוד תורה בלילה אז כאור הבקר עולה ראש המלכות (בחי' דיבור) ויושבת בזרוע דז"א ומקבלת רשימו מהחזה שלו וז"א מקבל הרשימו שלו. וע"י התפלה נכנסים מוחין חדשים והרשימו יוצא בבחי' תפילין

אות ה. כשעולה הדבור לשרשו לגבורות מתחיל לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות ומעורר עצמו לעבודת הבורא ♦ אז נכנס אור שרש הגבורות ששרשם בלב ושם שרש של הדבור אמת ומתחיל לדבר בחמימות הלב דבר אמת שבלב ♦ הגהה וְזֶה בְּחִינַת רְשִׁימוּ שֶׁבְּלֵב זְעֵיר אַנְפִּין. שֶׁנִּכְנָס בְּרֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת, הַיְנוּ בְּרֹאשׁ הַמַּלְכוּת, כְּשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בִּזְרוֹעַ שְֹמָאלִי: ♦ וכשמדבר דבר אמת מהלב בתשובה ורואה פחיתותו וגדולת הבורא (כי עד עכשיו לא עיין בהם) ועכשיו שיודע אותם נכנס בו בושה גדולה על גודל פשעיו כנגד רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין ♦ ובושה זו עדיין רק בכח ולא בפועל כי עדין רק התחיל לשוב וידיעתו בקטנות כמו בן כפר (לשון כפירה) עדין יש בו רוח שטות המטמטם שכלו ♦ הגהה וְזֶה בְּחִינַת שֶׁזְּעֵיר אַנְפִּין מִתְקַנֵּא בְּמַלְכוּת וְלוֹקֵחַ לְעַצְמוֹ הָרְשִׁימוּ שֶׁלּוֹ: ♦ אבל כששב אזי הבושה מתגלית על פניו במצחו והיא אור התפלין ♦ הגהה וְזֶהוּ בְּחִינַת שֶׁעַל יְדֵי הַתְּפִלָּה בָּאִין מֹחִין חֲדָשִׁים וְאָז יוֹצֵא הָרְשִׁימוּ בִּבְחִינוֹת תְּפִלִּין כִּי עַל יְדֵי הַבּוּשָׁה הוּא מִתְפַּלֵּל וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה עַל עֲווֹנוֹתָיו: ♦ דהיינו שהבושה בכח היא בחי' תיקון הדיבור תיקון המלכות בחי' תפלין של יד, שהם הארת החותם שהם מוחין דנוק' מלב ז"א לנקודת כתר המלכות שעומדת בזרועו.  ♦ אבל ז"א עדין לא זכה להארת הבינה שהיא התפילין שלו, אלא ע"י שמקנא בה שזכתה לתפלין של ראש והוא רק לתפלין של יד. ♦ וז"פ אז תבין יראת ה'. כי תפלין הם בחי' אמא על ברא דהינו בינה על זו"ן והפי' ע"י שתבין גדולת הבורא אזי תיהיה לך יראת אלקים ♦ יראת ה' היא התפילין כי יראה היא הבושה שהיא אור הבינה על ז"א דהיינו אמא על הבן. ♦ ולכן תפלין נקראים פאר דהיינו כלליות הגוונין וכן הבושה היא כלליות הגוונין אדום ואח"כ לבן. ♦ יראת שמים של אדם ניכרת ע"י שכשאנו מסתכלים על פניו נופלת עלינו יראה ובושה. ♦ וזהו אז תבין יראת אלקים- דהיינו כשתסתכל עליו יאיר גם בך הדעת שלו ויפול עליך בושה ויראת אלקים

אות ו. ישראל זכו לאור התפילין כשבאו להר סיני ופסקה זוהמת הנחש מהם ואמרו נעשה ונשמע כי השיגו את התורה בשרשה שזה בחי' אור הלוחות. ומשה זכה באור התפילין השגה יתירה מהלוחות כשעלה לקבל לוחות שניות שלמד תורה עם הקב"ה ארבעים יום בהר סיני. ובחטא העגל ניטלו אורות התפילין מישראל וניתנו למשה רבנו כמ"ש ומשה יקח את האהל.

 

הקדמה

בתורה זו מבאר רבנו סוד התפילין שהם הארת אמת גדולה, הגורמת ליראה ובושה פנימית ודביקות גדולה בו ית' שעל ידה מגלה רוממותו ית' ועי"ז פחיתות עצמו וכששב בתשובה עי"ז, אזי זוכה שהבושה ויראה ודביקות הנ"ל יבקעו יאירו במצחו לחוץ והוא אור התפילין ומעורר יראה אצל המביט בו.

ותחילה מבאר רבינו את המפסיד העיקרי לדביקות הנ"ל הוא דבור פגום שהוא גם הגורם לכל הקטרוגים והניסיונות והצרות הבאים לאדם.

לכן ראשית דבר צריך לתקן את הדבור דהיינו להעלותו לשרשו שבגבורות, כי כל דבר נתקן בשרשו, ותחילת עלייתו היא מראשו דהיינו דבורי אמת בשלהבת הגבורות שבלב (כי שרש הגבורות בבינה ליבא עיין תורה מא) וזה ע"י תורה ותפלה כי התורה כנ"ל מבטל את הרע שנעשה ע"י מה שכבר פגם בדיבור. והתפלה מתקנת את הדבור עצמו ומעלה את דבורו למעלה עליונה.

ולימוד התורה יהיה מתוך הדחק דייקא כי הדחק הוא בחי' לילה וע"י לימוד תורה בלילה נמשך עליו חוט של חסד ומבטל את כל המקטגרים שנבראו מהדבור הפגום.  כי לימוד תורה בלילה מסוגל להכניע את הסט"א בזמן שלטונה וסגולת הלימוד הזה לחזק את החסד המתעורר ביום שיתגבר ביתר שאת לגרש את הסט"א האוחזת לינק מכח הדיבור הקדוש.

כפי שמבואר בהגהות שבאות ד' תורה זו בנויה על כוונות האריז"ל למצוות תפילין כמבואר בפע"ח תפלין פ"ז. והכלל שם הוא שאור התפילין הוא הרשימו של המוחין שנשפע לזו"ן בשעת התפילה. דהיינו שאור התפילין שקודם התפלה הוא אור הרשימו של מוחין דאתמול והתפילין שאחרי התפילה הן רשימו של מוחין שקבלנו בתפילה ורק אור התפילין שבתפילה עצמה הם אור המוחין עצמם שמקבלים בתפילה. ובלילה אין תפילין כי הרשימו שלו עולה מעל ראשו ורשימו שלה נכנס בתוכו ונמצא בלבו של ז"א. ובלילה רחל יורדת לבי"ע משם מזמרת לז"א אלקים אל דמי/[ב]\ ומבקשת מז"א שמני כחותם על זרועך כחתם על לבך. וע"י שישראל לומדים תורה מחצות לילה מעלים את רחל תחילה מנקודת הכתר שלה לאצילות לזרוע ז"א, וע"י הנחת תפילין של יד שמניחים ישראל מקבלת הארת הרשימו של המוחין של אתמול שלה שנמצא בלבו של ז"א והארה זו היא תפילין של יד של ז"א ותפילין של ראש של המלכות. ולכן בבקר קודם התפלה מניחין תחילה תפלין של יד שהם רשימו של מוחין שלה מאתמול.

ואזי ע"י שעלתה לזרוע ששם שרש הגבורות וקבלה מהלב ששם בינה שהיא גם שרש הגבורות אזי היא בבחי' רשפיה רשפי אש והדבור אמת יוצא בשלהבת הגבורות.

ואזי ז"א מתקנא בה ועי"ז נכנס הרשימו שעל ראשו לתוכו ונעשה לו תפלין של ראש גם הם רשימו של אתמול.

ואח"כ בתפילה עולים שאר ספירותיה של המלכות וע"י התפילה שניהם מקבלים מוחין ואזי אור התפילין הוא מהמוחין חדשים וכן אור התפילין של כל היום עד הלילה הוא מרשימו של מוחין האלה.

 

כוונות תפילין

ונראה לבאר כיצד רמוז בתורה זו כוונות הנ"ל. ונראה שמלכות ורחל הוא הדבור, ותחילה יורד בבי"ע כנ"ל ובי"ע הם עולמות הפירוד, והאמת נעלמת, לכן הדבור פגום והאמת נעדרת וכדי לזכות לתפילין צריך להעלות אותו משם לאצילות, להיות אצלו ית', וזה ע"י לימוד תורה בלילה כנ"ל ותחילה עולה ראשו דהיינו נקודת הכתר כנ"ל והיא נקודת הרצון של הדבור, דהיינו הרצון להמליך את הקב"ה אע"פ שעדיין לא יוצא לפועל. ונקודת רצון זו של הדיבור עולה לזרוע ז"א דהיינו לשרש דשרש הדבור שבחמש אצבעות.

וע"י הנחת תפלין מקבלת הנקודה שבזרוע ז"א את הרשימו מלבו ואזי הדבור ע"י שהוא נמצא בשרש הגבורות מתחיל לדבר בשלהבת הגבורות ומדבר דבור אמת ובא להכרת הבורא וגדולתו ורואה פחיתות עצמו ועי"ז בא לבושה פנימית. שזה בחי' תפלין של יד.

ואז שב בתשובה וזה בחי' הנ"ל שז"א מתקנא במלכות ועי"ז נכנס הרשימו שמעל ראשו פנימה וזוכה לתפלין של ראש.

ועי"ז בשעת התפלה זוכה לבחי' אז תבין יראת ה' וזוכה לבושה ודביקות/[ג]\.היוצאת ומתגלית על מצחו והם התפלין של ראש. וזה בחי' התפלין שזוכים בשעת התפלה שהם מוחין ממש, ולא רק רשימו כנ"ל.

ומכח הרשימו של המוחין האלה זוכה לתפלין גם אחרי התפלה עד סוף היום, ולמחרת משמאיר היום ורואה את חבירו, עד התפלה כנ"ל.

 

נמצא שתחילה מתקן את הדבור ועי"ז זוכה לתפילין של יד, ואח"כ ע"י תשובה זוכה לתפלין של ראש. ושניהם עניין של דביקות ובושה, אלא שתפילין של יד מתגלים בשלהבת דבורי אמת, ואזי הדביקות פנימית בלבד. ותפלין של ראש הם שע"י תשובה זוכה ליותר דביקות ומתגלה הבושה במצח.

דהיינו שתחילה ע"י למוד תורה בלילה מעלה את ראש הדבור לזרוע כנגד הלב, ואזי יוצא הדבור אמת מהלב בשלהבת הגבורות, כי שרש הגבורות בלב ובזרוע שמאל.

ודבורי אמת אלו מאירים לו אמת כזו שרואה פחיתותו כנגד גדולת הבורא ואזי נופל עליו יראה ובושה עצומה פנימית, והיא תפלין של יד שהם בחי' נוק'.

ואזי מתקנא זעיר אנפין במלכות, דהיינו האדם מתקנא בדיבורו, או כביכול הראש מקנא ביד,

נראה שזה בחי' שאדם מתעורר מדבורי האמת ששומע יוצאים מפיו, ואזי מתקנא במלכות פה שלו בעצמו, ואזי נכנס הרשימו שמעל ראשו פנימה, ומתעורר לתשובה בבחי' בן כפר ומתקן מידותיו וכשמשלים תשובתו, ואזי מבין יראת ה', אזי הוא בחי' בן כרך המכיר את המלך ומתבייש ממנו מאד בהשגתו הראשונה, והוא אור התפילין של ראש דהיינו היראה ובושה המתגלית החוצה במצחו (למטה ממקום הנחת התפילין מקום שמוחו של תינוק רופס, ולמעלה מהכתוב בתורה והיו לטוטפות בין עיניך.

ועדיין הכל רק מרשימו של מוחין של תפלה של אתמול. ואח"כ בעמידה של תפלת שחרית, מתחזק יותר הארת האמת, ע"י הביטול של עצם התפלה (עיין גם תורה ד' אות ט' ד"ה וזה שאנו רואים שלפעמים) וע"י דבורי האמת של אנשי כנסת הגדולה שמוציא בפיו, ואזי שב בתשובה בשלימות ומבין יראת ה', דהיינו שזוכה לבינה יתירה בהכרת הבורא, ומתגלית הבושה ביותר, וזוכה ליותר דביקות, והם עיקר התפלין של ראש, שמהם נשאר הרשימו לכל היום, ולמחרת עד התפלה.

כל זה מבאר מאות א' עד אות ה'. /[ד]\

ומאות ו' מבאר עוד בחינות באור התפלין.

וכיצד זכו ישראל באור התפילין כשאמרו נעשה ונשמע והם הכתרים שקבל כל אחד מישראל ואחרי חטא העגל הוסרו מהם. ומשה רבנו לקחם ומהם קרן עור פניו. מאידך מבאר שמהלוחות קרנו פניו. ומאידך בוודאי זכה עם על ישראל. נמצא שזכה בהם ג' פעמים. ובארנו שהתפילין שזכו בנעשה ונשמע היו מכח שפסקה זהמתן שהגיעו להר סיני, ע"י שזכו להשיג את התורה בשרשה שזה בחי' אור הלוחות. ובחטא העגל נאבד מהם, ומשה זכה באור התפילין מהלוחות ע"י שחידד שכלו בלימוד תורה ארבעים יום עם הקב"ה כשעלה לקבל לוחות שניות. ונוסף לזה לקח את האורות שניטלו מישראל כמ"ש ומשה יקח את האהל, זה על מנת שתהיה אפשרות לישראל לחזור ולזכות בהם, מי שיזכה להתקרב אליו.

תיקון הדיבור

ההתחלה והבסיס שעליו שייך להשיג אור התפילין, הוא תיקון הדבור, ומבאר שכל קטרוגים והניסיונות והצער שיש לאדם הכל מפגמי הדבור שלו שמהם יונק הסט"א שהוא בחי' קץ כל בשר ומתלבש בבני אדם שרואים חוב בכל אדם ומדברים לשה"ר, שבעיקר מזיקים לעצמם וגם לכל הסובבים אותם.

ויסוד הכל נראה שיסוד הכל הוא שהתפילין בחי' יראה ובושה מהקב"ה, וזה מתחיל בשפלות וענווה שאז ממילא אדם לא מחפש חסרונות חבריו כי עסוק בחסרונות של עצמו.

נוסף לזה מבואר כאן חידוש שעצם הדבור אפילו דבור קדוש הוא בחי' רוח סערה, שכידוע היא קליפה טמאה מג' קליפות שבדרך כלל מבואר שאין להם תיקון, כגון ג' שנות ערלה של פרי העץ שאין להם תיקון אלא בשנה רביעית שהיא כנגד קליפת נגה.

כי מבאר שכל דבור הוא רוח פיו של הקב"ה כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ותרגם אונקלוס רוח ממללא, והכלל מאן דנפח מעצמו נפח, נמצא שכח הדבור הוא רוח פיו של הקב"ה. עוד מבאר שכל דבור הוא בחי' מלכות פה הנקראת בשם אדנ-י גמט' סה והדבור הוא כז אותיות כל אחת כלולה מעשר סה"כ רע, נמצא רוח פיו שהוא אדנ-י וכז אותיות הן רוח סה ורע, דהיינו רוח סערה.

ומבאר שתיקון הדבור הוא בחי' רוח סערה עושה דברו ובחי' אסרי גפן עירו. (לקשור את קליפת חמור למלכות דקדושה המכונה גפן) דהיינו שהתיקון הוא לקשור את הרוח סערה למלכות דקדושה. ואזי כשמעלה את הדבור לשרשו מראשו ומדבר בשלהבת הגבורות דבורי אמת, נמצא שקשר את הרוח סערה בעצמה לשרת את הקדושה (בחי' משיח לשון שיחה שיהיה עני רוכב על חמור)

אמנם כיון שגם הדבור הקדוש הוא רוח סערה אלא שהוא אסור וקשור, תמיד האדם בסכנה שהאסיר יתיר קשריו ויצא מפיו דבור פגום. וזה מתחיל אפילו מדבור קדוש שלא בכוונה ושוב בדבור בטל ושוב בדבור לשון הרע אמת ושוב בהוצאת דיבה של שקר עד ניבול פה ח"ו.

וזה גודל מעלת תענית הדבור, ובפרט בשבת, שאז כל פגם דבור חמור יותר ומדה טובה מרובה שכל דבור קדוש בשבת חושב פי כמה מאותו דבור בחול. וכנ"ל שדבור תפלה והתבודדות בשלהבת הגבורות דבורי אמת מהלב הם תיקון נפלא לדבור אבל הם הכנה ללימוד תורה המביא להכרת הבורא שזה עיקר מה שמביא ליראה ובושה מהקב"ה. לאור התפילין של ראש שהם הסימן לדביקות.

עד כאן ההקדמה

 

---

תורה לח

(שמות טו) מרכבות פרעה וחילו ירה בים וכו' ומבחר שלישיו טבעו בים סוף.

בסוף התורה מבאר רבנו כיצד רמוז בפסוק הזה כל עניין התורה הזו

ומבאר שמרכבות פרעה וחילו רומז לתפילין דהיינו אור המאיר מהבינה/[ה]\ (כמבואר בזהר ויגש רי. שפרעה בחי' בינה).  ירה עם הכולל גמט' ריו גמט' גבורה דהיינו שרש הדבור. בים היינו הדיבור.  וכשעולה הדבור לשרשו בגבורה ע"י למוד תורה בלילה (והתורה נקראת שלישיו כדאיתא בגמ' אורייתא תליתאי וכו') אזי נמשך חוט של חסד דהיינו מבחר הוא אברהם בחי' חסד לאברהם, ועולה ונעשה הדבור בחי' בת אברהם. וזהו מבחר שלשיו דהיינו שנתעורר המבחר ע"י שלשיו. ואזי טובעו בים סוף: דהיינו סוף שהוא קליפת קץ כל בשר הדבוק לדבור הנקרא ים, יטבע בנוקבא דתהומא רבה.

אות א

רבינו כדרכו בהרבה תורות פותח דבריו ב"כי" ונראה כוונתו, שכיון שכל השגתו הנ"ל שבא לגלות בתורה זו רמוזה בפסוק שבו פתח את התורה, נמצא שבהביאו את הפסוק מיד נעשה חסרון וקושיא כיצד מבואר הכל בפסוק ועל כן מתחיל לבאר כי צריך כל אדם לפשפש/[ו]\ את עצמו בכל עת, אם הוא דבוק בהשם יתברך כי בכל עת שאינו בדביקות אזי הוא בבחי' עורף (בחי' אחר הדברים שיתבאר לקמן). והסימן של דביקות הוא תפילין, כי תפילין הם סימן על הדביקות/[ז]\ ([ח])/[ט]\ נראה שרוצה לומר שהתפילין הם תוצאה של דביקות וע"כ הם סימן לה שלפי התוצאה מבינים שיש סיבה. כי דבקות היא בחי' פנים בפנים עם ה', בחי' שויתי ה' לנגדי תמיד, וברגע שמסיח דעתו אזי הוא בבחי' עורף (כמבואר בתורה קח). ואפילו בדביקות צריך זכות שגם תיהיה לו יראה ובושה, דהיינו אור התפילין, אבל כשמסיח דעתו בוודאי לא שייך יראה. לכן התפילין סימן לדביקות: ובושה ויראה היא השגה גדולה בהקב"ה כי נובע ממה שמרגיש מציאותו והשגחתו סמוך, וכפי שיתבאר שזה ע"י חידוד השכל בתורה ותשובה שלימה.

אות ב

עתה יבאר שהכל מתחיל מתיקון הדיבור, שהוא בנפילתו סיבת כל הרע ובתיקונו קרקע לכל הטוב.

וא"א לבא לבחי' תפילין ליראה ובושה ע"י דבקות כנ"ל, אלא שיעלה את הדיבור ויתקנהו סור מרע ועשה טוב כפי שיתבאר. להעלות אותו מרע לטוב דהיינו שלא יפגום בדבור, ולתקן אותו שיהיה אליו ולפניו ית' בלא פניות, ועוד בשלהבת הגבורות דבורי אמת מליבו עד שיזכה עי"ז לבושה גדולה ממנו. כי הדיבור שהוא רוח פיו של הקב"ה דהיינו כל דיבור, כי הוא כח הדיבור שניתן באדם וכמבואר בבראשית ב' ז' עה"פ ויפח באפיו נשמת חיים ותרגם אונקלוס רוח ממללא ומלשון ויפח מבואר שכח הדיבור ניתן באופן של נפיחת הקב"ה באדם ועי"ש ברמב"ן הנופח באפו של אחר מנשמתו יתן בו/[י]\. נמצא שבדבור רע נותן לסט"א את רוח פיו של הקב"ה, שהוא בחי' מלכות פה כמבואר בזוהר (פתח אליהו), הוא בחי' ים, שכל הנחלים הולכים לתוכו, כמ"ש (קהלת א)/[יא]\ כל הנחלים הולכים אל הים ([יב])/[יג]\ הכוונה בזה כי כל המידות מתגלות בדיבור. וכן הלשון בראשונים /[יד]\ שהדיבור קולמוס הלב, והתגלות הדעת. והוא בחי' אדני שהוא כינוי למלכות בחי' דבור פה בחי' השכינה, רמז שהדבור צריך להיות בהרגשה של עבד המדבר אל אדונו, ומאידך הוא דבר מלך שלטון, כי המלכות כלפי מעלה היא כלי לקבל וכלפי מטה היא מלך ואדון/[טו]\, כמ"ש (תהלים נא)/[טז]\ אדני שפתי תפתח פשוטו של מקרא הוא חלק מהווידוי של דוד המלך על חטא בת שבע, ומבקש מחול לי שיהיה לי פתחון פה להגיד תהילתך. וזו בקשה שאנו מבקשים בפתח תפילת עמידה שדיבור שפתי יהיה מכח המלכות דקדושה, שדיבורי יהיה בבחי' שכינה מדברת מגרוני/[יז]\, דהיינו קדש שמקבלת השכינה ומגלה בדבור פה. ומכאן ראייה שהמלכות בחי' אדנ-י, שאותה ממנה אנו מבקשים.

וכשפוגמין הדיבור/[יח]\ אזי כיוון שהוא אדני דהיינו דבור רוח פיו של הקב"ה כנ"ל, אזי ע"י הפגם נעשה מרוח פיו, רוח סערה. כי כ"ז אותיות שבדבור כל אחד כלול מעשרה הפירוש שכל אות היא קומה שלימה של עשר ספירות, גי' ר"ע (27X10= 270 גמט' ער), ונעשה מבחי' הדיבור, היינו מבחי' אדני עם ר"ע אותיות, נעשה סערה. כי סערה היא אותיות סה רע, ס"ה הוא גמט' אדני, ור"ע אותיות.

צ"ע כיוון שסערה הוא גמט' שם אדני וכז אותיות והוא רוח פיו של הקב"ה, א"כ  כל דבור, גם דבור קדוש, הוא רוח סערה/[יט]\, ומדוע אמר שדבור פגום הוא רוח סערה. והביאור נראה שבאמת כל דיבור הוא רוח סערה, כל החילוק אם הוא חפשי או קשור ואסור לקדושה בבחי' "אסרי לגפן עירו" ובחי' "רוח סערה עושה דברו" כפי שיתבאר. וזהו כשהרוח סערה אסור אל המלכות פה הקדושה, אזי הדיבור הוא בשלהבת הגבורות, כי "רוח סערה עושה דברו". אבל כשרוח סערה לעצמו בדבור פגום הוא מסער גופיה דברנש בהתלהבות היצר "כים נגרש השקט לא יוכל", ובשניהם כשהדבור מהשפה ולחוץ מסתמא אינו פועל כל כך.

וזה בחי' מה שאמר דוד המלך (תהלים קמח)/[כ]\ רוח סערה עושה דברו, שעושים ומתקנים את הדיבור ומעלים אותו מבחי' רוח סערה נמצא שבאמת כל סתם דבור הוא רוח סערה עד שהוא בחי' עושה דברו. דלא מבעי דבור פגום ממש אלא גם סתם דבור ואפילו של תפלה עדין הוא בחי' סערה פגום עד שיהיה לפני ה' ממש/[כא]\ ובהתלהבות בדחילו ורחימו/[כב]\ (ו"עושה דברו" נראה הכוונה שלוקח את הרוח סערה ואוסר אותה לדבור בשלהבת הגבורות) :

ורוח סערה הזה כשהוא דיבור פגום הוא מקטרג הגדול דהיינו שנברא ממנו מלאך רע שהולך ומקטרג על האדם שברא אותו שממנו באים כל הקטרוגים והנסיונות וע"י הקטרוג מתעורר עליו מדת הדין, לבדוק האם הוא נכון, וא"כ אולי לא מגיע לו הטוב שנפסק לו, ואזי מנסים אותו אם יעמוד בניסיון. והוא המקטרג הזה הוא בחי' אחר הדברים מבחי' האחור של הדבור, שהוא יונק מהדיבור כשאדם מדבר לא לפניו ית' ממש בהרגשה ואמונה חזקה שהוא מולי ממש שומע ומקשיב, אלא עם פניות ומחשבות זרות, אזי המדבר והדבור הוא בחי' עורף, וכ"ש דבור פגום ממש, נמצא שהאדם נתן את כח הדבור שלו שהוא רוח פיו של הקב"ה לסטרא אחרא, והיא מקבלת כח לקטרג עליו, כשמוצא הסט"א פתח לינק ממנו, דהיינו כשמוצא בפתח פיו דיבור שהוא בחי' עורף/[כג]\, כנ"ל. היינו דברי הקב"ה לקין שנפלו פניו כי קנא בהבל אחיו על שמנחתו נתקבלה ושלו לא, לַפתח חטאת (בראשית ד')/[כד]\ התרגום ורש"י פרשו שחטאך הוא העונש שממתין לך בפתח קבר. והרמב"ן פרש לפתח ביתך חטאתך רובץ להכשילך בכל דרכיך. מבואר שחטאי האדם הם בעצמם מענישים אותו. ורבנו דורש/[כה]\ חטאת הוא הס"מ המחטיא את האדם ואורב לו בפתח פיו דהיינו ממתין לדבור פגום, וממנו מקבל כח לקטרג עליו. רמז שהסט"א האורב לאדם, אין לא אחיזה כלכך בהרהור הלב, כמו בהתגלות הדבור פה/[כו]\, וכתיב (מיכה ז')/[כז]\ שמור פתחי פיך וכו' פשט הפסוק הזהר בדבור פיך דהיינו בדבור המתגלה מפיך, ונקט לשון פתחי פיך. ורבנו מביא מכאן ראייה שהפה נקרא פתח הדבור, הוא הפתח הנ"ל שם רובץ החטאת לארוב לו לינק מדבורו.

וכשהסט"א יונק, מקבל כח לקטרג ומעורר דין, וגורם שינסו את האדם שפגם בדבור כנ"ל וכמ"ש בזֹהַר (וירא ד' קיט ע"ב)/[כח]\ ויהי אחר הדברים והאלקים נסה את אברהם [בראשית כב א] רמז שכשהדבור הוא פגום בחי' אחר הדברים אזי מדת הדין מנסה את האדם/[כט]\. והוא מסער גופיה דבר נש זה לשון תקוני הזהר/[ל]\ ושם הפירוש שמשבר גופו של בן אדם בחוליים. ורבנו מביא לשון זה שהוא מלשון רוח סערה הנ"ל, ואולי הפירוש גם כיון שהסט"א כוחו מדבור פגום הוא מסער גופו של האדם בהתלהבות של דבורים פגומים ממש, לבזות כשרים, הפך הדבור דקדושה שהוא בשלהבת הגבורות הקדושות, דהיינו שמתלבש בבני אדם שפגמו בדבור, וזהו וכל המלשינות והרעות שדוברים על אדם המלשין ודובר רע הוא המקטרג הנ"ל, שמלשין למעלה ומתלבש למטה בבני אדם שרגילים לפגום דבורם ונעשים לו מרכבה, לחקור אחר חטאי בני אדם לספרם לאחרים בא דהיינו מקבל כוחו מרוח סערה, /[לא]\דהיינו מאחר הדברים הזה דבור פגום שממנו נברא מלאך מזיק מקטרג למעלה ומתלבש למטה בבני אדם להזיקו במלשינות וקטרוג, כי הוא בחי' קץ כל בשר כמו שאמר הקב"ה לנח על דור המבול [בראשית ו יג]/[לב]\ "קץ כל בשר בא לפני (לקטרג) כי מלאה הארץ חמס מפניהם, (ועל כן) הנני משחיתם את הארץ", דיינו שהמקטרג הגדול נקרא קץ כל בשר, והטעם כיון  שעושה קץ וסוף לכל בשר ע"י קטרוגו :

ובני אדם שהם דנים את כל אדם לכף חובה, וחוקרים תמיד על חובות בני אדם, הם מבחי' קץ כל בשר הנ"ל, שמתלבש בהם כנ"ל, , כמ"ש (איוב כח)/[לג]\ קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר עי"ש במפרשים שהפשט להפך כי מדבר על הקב"ה ששם סוף לחושך והדין הקשה של הלילה ע"י שמאיר את היום שהוא חסד אבל עיין בזהר ריש פ' מקץ שדורש פסוק זה על המקטרג הגדול (עיין בזוהר מקץ קצג ע"א)/[לד]\ שהוא חוקר תמיד לעשות תכלית וכליון לכל דבר, ולעורר דין ולהלשין ולקטרג, כמ"ש (ישעיה נז)/[לה]\ והרשעים כים נִגְרָש כי הַשְקֵט לא יוכל כנ"ל שע"י דבור פגום יונק הסט"א ומתלבש בו להסעיר גופו בהתרגשות לדבר דבור רע בהתלהבות עד כי השקט לא יוכל. כי כח הסט"א לקטרג על בני אדם הוא מאותם שרגילים לדבר רע, וכמבואר במדרש/[לו]\ שבדור שלא היו בו בעלי לשון הרע כדורו של אחאב אע"פ שפגמו מאד בעבודה זרה היו מנצחים במלחמה (אע"פ שכידוע בזמן סכנה הקטרוג גדול יותר) כי לסט"א אין לה כח אלא מהקטרוג של בני אדם/[לז]\:     

וצריך כל אדם לראות לְאַכְפַּיָא סִטְרַא דְקֵץ כל בשר תחת הדיבור של הקדושה, דהיינו להשתדל לכפות ולקשור את הדבור הרע תחת הקדושה בבחי' רוח סערה עושה דברו, הנ"ל. כי סתם דבור הוא רוח סערה כנ"ל, וצריך לקשור אותו להיות עושה דברו, כמ"ש בזוהר (ויחי ד' רלח ע"א/[לח]\){ובזוהר בלק רז.}/[לט]\ אוֹסְרִי לגפן עִירֹה [[מ]]/[מא]\ מבואר שם בזוהר שמלך המשיח יכניע את כל הסט"א המכונים חמור ועַיִר,/[מב]\ ויאסור אותם תחת מלכות דקדושה שמכונה גפן, גפן דא כנסת ישראל כי ישראל הם מלכות דקדושה שאינה מקבלת שפע אלא מהקב"ה, כמו גפן כיוון שאינה מקבלת הרכבה ממין אחר. כמ"ש (תהלים פ)/[מג]\ וּפְקוֹד גפן זֹאת, וכמ"ש אחרי ברכת יעקב אבינו את בניו (בראשית מט)/[מד]\ וזֹאת אשר דִּבֶּר דהיינו הראיה שגפן רומז למלכות כי דיבור הוא מלכות כידוע וכתיב זאת אשר דיבר וא"כ גם "זאת" הוא כנוי למלכות, וכתיב גפן זאת נמצא שגם "גפן" כנוי למלכות.

וכשהוא כופף את רוחו סערה בבחי' אוסרי לגפן עירו שקושר את הדבור הפגום לדבור הקדוש, בבחי' רוח סערה עושה דברו, דהיינו שהוא נוטל ממנו כל הדיבורים שנפלו לתוכו נ"ל כנ"ל שדבור הוא רוח פיו של הקב"ה שבדבור פגום הפיל לקליפת רוח סערה, וכשמדבר דבור קדוש כפי שיתבאר לקמן ראש דברך אצת ובשלהבת הגבורות אזי מעלה את הרוח סערה לרוח הקדש התלהבות דקדושה בדבורים קדושים,וזה בחי' שנטל את הדבור הפגום והחזיר אותו לקדושה, ועי"ז אז יקום[מה] סערה לדממה (תהלים קז)/[מו]\ ואזי הרוח סערה/[מז]\ שהיה בחי' "קץ כל בשר" "כים נגרש השקט לא יוכל", עכשיו הוא דומם, ולא מקטרג :

אות ג

מה שאמר לעיל באות ב' שתיקון הדבור להעלותו ולתקנו עתה יבאר להיכן להעלותו לתיקון

וצריך כדי לזכות לאור התפילין שהוא יראה ובושה המתגלה במצח כפי שיתבאר והוא סימן על הדבקות כנ"ל שזוכים ע"י תיקון הדיבור כנ"ל, צריך לזה להעלות את הדיבור לשרשו בגבורות/[מח]\, שהוא הזרוע, שהם חמש אצבעין/[מט]\ שביד שמאל הנקראת גבורה, שהם חמשה גבורות הכוונה לגבורות עליונות ששם שרש הדיבור [[נ]], שהם בחי' ה' מוצאות הפה [[נא]]/[נב]\. יתבאר עפ"י הנ"ל מספר טל אורות שיש גם במחשבה והרהור דיבור וגם שם יש בחי' ה' מוצאות הפה הרוחני כפי המדרגה שם, שממולל את הקול הרוחני ששם, לאותיות הדיבור השייך שם בבחי' כלים לאור אותיות הדיבור המאיר מהנשמה עי"ש.

כי עיקר הדיבור ע"י ה' מוצאות הפה שהם הגבורות, כמ"ש (שם קו)/[נג]\ מי ימלל גבורות ה', שע"י גבורות שממוללות ומחתכות את הקול נעשה הדיבור כי ע"י ה' מוצאות הפה שהם השפתים הלשון השינים וכו' מחתך וממולל את הקול היוצא מהגרון. כמ"ש (שם קמה)/[נד]\ וגבורתך ידברו דהיינו שהדיבור ע"י הגבורות, וכמ"ש (ירמיה כג)/[נה]\ הלא כה דברי כאש נאום ה' פשוטו של מקרא מדבר מההבדל בין חלום סתם לחלום שהוא נבואה שנבואה היא כאש בוערת בכל קומת הנביא. והכוונה כאן שכל דבור הוא מגבורות כנ"ל שהוא ע"י ה' מוצאות הפה שמחתכים את הקול ע"י כח אלקי שניתן לאדם רוח ממללא כח הדיבור כנ"ל. אבל כאן הכוונה להעלות את הדבור לשרש הגבורות שהם בחי' אש בחי' שלהבת הגבורות, וזה נעשה ע"י שמדבר בבחי' כל עצמותי,/[נו]\ דבור שתופס את כל קומת האדם בהתלהבות ויראה גדולה כמו דבר ה' המתדבר מפה הנביא :

והתחלת עליות של הדיבור הוא מראשו, כי הדבור הוא קומה שלימה של עשר ספירות מהראש עד הרגלים, וכמו שבגוף בראש יש הרבה שכל וברגלים מעט  כך יש מדרגות של אמת בדבור, ולתקנו צריך להתחיל מהראש, היינו מהמובחר האמת שיש בהדיבור, שהוא נקרא ראש כפי שיתבאר מדבורי אמת בשלהבת הגבורות בתפלה, דהיינו מהדיבור המשובח ביותר ממנו צריך האדם להתחיל להעלות את הדיבור כדי לתקן את כלל כח הדבור שלו.

כי יש כמה אמת, כמ"ש (סנהדרין צז.)/[נז]\ על הפסוק ותהי האמת נעדרת שהפירוש שמדת אמת נעשה עדרים, הפשט הפשוט שם בגמ' שהאמת תעלם בעדרים עדרים שיעזבו את העולם. והמהרש"א ביאר שא"א לומר שתעלם לגמרי שהרי בשבת קיט: מבואר שאפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה. אלא שהם יעזבו בקבוצות להתחבא במדבריות. ורבנו מבאר שהאמת תיהיה נעלמת ע"י שהיא תהיה כיתות כיתות של אמת נפולה, ואחת שהיא הראש רק בה יהיה אמת לאמיתה. וכמ"ש (תהלים קיט)/[נח]\ ראש דברך אמת. פשוטו של מקרא הכוונה לדבור הראשון של הקב"ה, ורבנו דורש ראש לשון המובחר שבדבור. צ"ע בזה כי לשון ראש משמע שיש גם רגלים ושאר אברים דהיינ וקומה שלימה ובשרי אחזה שבראש יש הרבה שכל ובידים פחות וברגלים הרי פחות וא"כ הכי נמי במדרגות הדבור האמת הולכת ומתמעטת מהראש עד הרגלים. אבל עיין ספורי מעשיות מבעל תפלה שם מבואר שהיתה רוח סערה שעל ידה נתפזרו אנשי המלכות דקדושה משפחת המלך ואנשיו, וכל אחד מאנשי המלך היה איש אמת במדה אחרת, ותחילה הם נעלמו לגמרי מהעולם, ואז כל העולם נעשו כתות כל כת חיותה ממדה אחרת ומצאו להם מלך שהיה מיוחד באותה מדה ואצלם היא היתה נפולה, לבד מכיתה אחת הכת של הבעל תפלה שעסקו בשירות ותשבחות לה'/[נט]\. מבואר שהסתלקות האמת היא בגלל נפילת המדות כגון אהבה וחסד נהפך לניאוף ויראה לרצח, וכיו"ב כל המדות. ותמיד נשארת כת אחת של אמת בבחי' לוז שנשאר בגוף גם כשהוא נרקב. כמו יחידי הדורות באלפים שנות תוהו.

עכ"פ לפ"ז אין הכוונה שהאמת הולכת ומתמעטת מהראש עד הרגלין, אלא שרק בראש יש אמת וכל שאר קומת הדבור הם מדות נפולות בלא אמת, וזה הכוונה שהאמת נעדרת וכפירוש המהרש"א כי רק כת אחת של תפלה היא אמת וכדי לשמור על עצמה הלכו למדבר כמבואר גם שם במעשה הנ"ל.

כי קודם תיקונו של הדיבור הוא היה בבחינות חזון שראה דניאל את חורבן הבית השני, וכשבוטל התמיד בגלל עוון ע"ז שהיה בישראל אזי (דניאל ח')/[ס]\ וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה כי חורבן הבית הוא בחי' רוח סערה שירדה לעולם, ונעלם אור האמת שהאיר ע"י קרבן התמיד לעולם, ואזי הושלכה האמת לארציות וגשמיות, ובהעדר האמת נפלו כל המדות ואין בהן אמת. ולא היה יכול לדבר שום דבר אמת, מחמת שרוח סערה בלבל אותו כי הדבור קולמוס הלב וכשהמדות שבלב נפולות אזי הדבור פגום וא"א לדבר אמת, כמו שכתוב שכשיש רוח סערה בים אזי (תהלים קז)/[סא]\ יעלו שמים ירדו תהומות הכי נמי הדבור עולה ויורד כפי מדות האדם הנפולות ואינו יציב במהלך אמת אחד. וכשמתקנו בבחי' המשך הפסוקים שם "יקם סערה לדממה", כפי שיתבאר בהמשך אזי אין לו בלבול :

וזה בחינות המבואר בגמ' שאדם צריך לדבר בלשון נקייה ואמרו בגמרא לדוגמא (פסחים ג.)/[סב]\ עיקם הכתוב טית/[סג]\ אותיות שלא להוציא דבר מגונה/[סד]\ מפיו. זה רמז כשרוח סערה שולט, אזי אין ביכולת לדבר בדרך יושר, כי הרוח מבלבל אותו, וצריך לעקם את הדרך דהיינו כיון שהוא עקום, צריך לעקם אותו בחזרה אל היושר :

אות ד

ותיקון הדיבור, הוא על ידי התורה שלומדין בצר לאדם, בעניות ובדחקות, ולכל אדם יש זמן שקשה לו ללמוד, והוא מתאמץ ולומד שהוא בחי' לילה,  ֯[סה]שאז שולטנותא דקץ כל בשר. כמ"ש [[סו]]/[סז]\ קץ שם לחשך פשוטו שיש סוף לחושך. ורבנו דורש שהקב"ה נתן שליטה לקץ כל בשר הנ"ל, בזמן החושך/[סח]\, וכתיב (בראשית א')/[סט]\ ולחושך קרא לילה פשוטו שכאן נברא הזמן של כד שעות חלקו חושך וחלקו אור, ולזמן החושך קרא לילה (רמב"ן). ורבנו דורש חושך לשון צר ודוחק, זמן שקשה ללמוד, גם הוא נקרא לילה, מכאן שלימוד תורה בזמן של קושי ודוחק דינו כלימוד בלילה. והראיה כי כל הקשיים והמניעות הם ע"י קץ כל בשר, והוא הגורם גם למניעות הנפש, דהיינו שחשוך לאדם, והחושך נקרא לילה, לכן לימוד בשעה שחושך וקשה לאדם הוא כמו לימוד בלילה. וחז"ל אמרו (חגיגה יב:)/[ע]\ [[עא]] הלומד תורה בלילה מושכין עליו חוט של חסד ביום. נמצא ע"י שמאיר את חושך הדחקות באור התורה ממשיך חסד וממתיק את זמן הדין, ועי"ז זוכה שהקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום/[עב]\.

 

֯כמובא בפע"ח שער התפילין פ"ז, על פסוק [1] שימני כחותם על לבך שע"י לימוד התורה בלילה אזי כאור הבוקר עולה ראש המלכות (שהוא בחינות הדיבור כנ"ל) ויושבת בזרוע דז"א ומקבלת הרשימו שבחזה דז"א. וז"א מקבל הרשימו שלו וע"י התפלה נכנסין מוחין חדשים זה יבואר לקמן שזה בחי' שמדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות שעי"ז מכיר את קונו, והרשימו יוצאין בבחי' תפילין וכו' כמו שיתבאר שם שע"י שמכיר אותו ית' אזי מתבייש ממנו שזה בחי' אור התפילין:

 

חסד הוא בחי' בוקר דאברהם כי אברהם מדתו חסד/[עג]\, כמ"ש בזוהר (מקץ רג:)/[עד]\ על הפסוק "הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם" [בראשית מד ג']/[עה]\, דרשו בזוהר, "הבוקר" דא בוקר דאברהם, "והאנשים שוּלְחוּ", אינון מארי דדינין (הם בעלי הדינים), "המה וחמוריהם" אינון וכל סְטָר מְסָאֳבָא (הם וכל צד הטומאה)/[עו]\ /[עז]\. לפי רבנו נראה לפרש שיוסף הצדיק עבר עליו לילה נורא, שרצה לדבר אל אחיו דברי אמת, להתגלות לפניהם, ובגלל עוונותיהם, היה צריך לעקם את הדיבור, וכל הלילה נלחם עם עצמו, כמבואר שם, שיצא ובכה ויתאפק וחזר. ובבקר שולחו בעלי הדין הקדוש שתבע את הדין מכירת יוסף, ובעלי דינא דמסאבא שקטרגו על אחי יוסף. ועל כן כשהחזירם בסמוך כבר יכול היה יוסף לומר דברי האמת ולהתגלות להם. וכמ"ש שבועז אמר לרות כשמצאה בלילה לרגליו בגורן (רות ג)/[עח]\ שכבי עד הבוקר [[עט]] אע"פ שכדי שלא יתוודע שבאה אליו, טוב היה שמיד תחזור לביתה, אמר לה להמתין עד הבקר, כי הלילה זמן של קטרוג וסכנה לילך יחידי. ואולי גם כיוון שבזכות שהתגבר על יצרו כל הלילה היה בבחי' שירה עמי בלילה בשעת צער ודוחק/[פ]\ שעי"ז נמשך עליו חוט של חסד בבקר ומיד מצא את טוב שסרב לגאול וגאל הוא על אף הקטרוג הגדול שהיה על הזיווג הזה שממנו יצא משיח/[פא]\.

ועל כן ע"י לימוד בדוחק וחשכות בחי' לילה אזי אח"כ בבחי' בקר אזי נופלים כל המְקַטְרֵיגִים השולטים על הדיבור, ואז הדיבור יוצא בשיר ושבח והלל להקב"ה, כמ"ש (תהלים פג)/[פב]\ אלקים אַל דֳּמִי לָךְ, אלקים רומז לזמן הדין והחושך בחי' לילה, כשהאויב קץ כל בשר שולט ומרים ראש, אז צריך להתגבר ולא להפסיק לזמר בלימוד תורה לכבודו ית' בבחי' "ובלילה שירה עמי" כנ"ל, וכמ"ש {תהלים ל}/[פג]\ למען יזמרך כבוד ולא ידום, ואז בבקר ברן יחד כוכבי בוקר וכו' ויריעו כל בני אלקים" (איוב ל"ח)/[פד]\ כשעולה השחר ועדיין נראים ככבי הבקר הגדולים, אזי נמשך חוט של חסד, ואפשר להריע לזמר להלל ולשבח בלא מניעות. ועל כן עיקר השירות ותשבחות ופסוקי דזמרא תיקנו חז"ל אחרי הלילה דייקא, בתפלת שחרית:

 

[דף נב: בליקוטי מוהר"ן המודפס]

 

וזהו (תהלים קכב)/[פה]\ עומדות היו רגלינו דהיינו שנעשה תקומה ועמידה לדיבור, כי הדיבור נקרא רגל כי הדיבור הוא סוף המדרגות דהיינו שבו מתגלה פנימיות המחשבה, כמו רגל שהיא בסיום הקומה, והוא כמו רגלי המחשבה כי מוליך את מחשבתו מהפנים אל החוץ, כמ"ש (ישעיה מא)/[פו]\ צדק יקראהו לרגלו פשט הפסוק מדבר באברהם אבינו שהיכן שהלך היה כדי לעשות צדק, ורבנו מוצא כאן רמז שצדק נקרא רגל, וכמ"ש (תהלים נח)/[פז]\ צדק תדברון פשט הפסוק האמנם נאלם מפיכם הצדק שהיה לכם לדבר והמישרי' שהיה לכם לשפוט הצדק אשר תדברון, ורבנו מצא כאן רמז שהדיבור נקרא צדק, וזו השלמת הראיה שהדיבור נקרא רגל, דהיינו כי רגל בחי' צדק וצדק בחי' דיבור. ורבינו ממשיך לבאר סיום הפסוק מתהלים הנ"ל עומדות היו רגלינו, על ידי בִּשְׁעָרַיִךְ ירושלים, דהיינו ע"י התורה, כפירוש רש"י שם על הפסוק הנ"ל (והוא מדברי רז"ל מכות י'.)/[פח]\ : ולפי רבינו רומז דוד המלך בתהלים הנ"ל כיצד מתקנים ומעלים את הדיבור שיהיה לו עמידה ע"י עסק התורה מתוך הדחק שזה בחי' לילה כנ"ל.

אות ה

אחר שביאר באות ב' שדבור פגום נעשה סערה שממנה כל הקטרוגים והניסיונות והצרות שבאים על האדם וע"כ עד שמתקן את הדבור א"א לו לזכות דביקות ועל ידו לאור התפילין, ביאר באות ג' שכדי לתקן את הדבור צריך להעלותו לשרשו בגבורות, והתחלת עלייתו היא מראשו דהיינו מהאמת שבו ובאות ד' באר שכדי שנוכל להעלות את הדבור מראשו צריך להכניע את הקץ כל בשר שרוצה לינק מהדיבור ולא נותן לו להתפלל, זה ע"י עסק התורה בשעת הדחק דהיינו בחי' לילה עי"ז בבקר מסתלקים כל המקטרגים ונמשך עליו חוט של חסד ויכול להתפלל בלא מניעות./[פט]\

עתה יבאר מה שהתחיל באות ג' כיצד מעלה את הדבור מראשו, לשרש הגבורות, ע"י שמדבר בשלהבת הגבורות שבלב דבורי אמת, עי"ז זוכה לבינה דהיינו להתעוררות לתשובה, שרואה פחיתותו ורוממות הש"י, וזוכה לבושה ויראה, וכשמתגלית במצחו הוא אור התפלין.

וכשמעלה את הדיבור לשרשו, היינו לגבורות, ומתחיל לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות בהתלהבות והתעוררות גדולה, ומעורר את עצמו לעבודת הש"י בהתבודדות, להרבות כבוד השם ית' בכל רגע, אזי נכנס אור שורש של הגבורות, היינו חמימות הלב.֯ וזה רמוז בכוונות האריז"ל בפע"ח שכתב שם – כי שורש הגבורות הם בלב בבחי' הבינה ששם שרש התעוררות הדין, כמו שרואים בחוש שהמח הוא יבש וקר וכל ההתפעלות והתרגשות וחמימות מתחיל בלב, כמ"ש (תהלים לט)/[צ]\ "חם לבי בקרבי בהגיגי וכו' תבער אש", פירוש ע"י שחם לבי בקרבי עי"ז בהגיגי דהיינו דבורי בוערת אש בחי' שלהבת הגבורות המתעוררים בשרש הדינים שבבינה ומתגלים בדבור פה. ושם בבינה שהיא בחי' הלב שורש אמיתי של האמת של הדיבור /[צא]\ על כן כשמדבר מהלב משלהבת הגבורות הקדושות שבלב אזי הם דבורי אמת, כמ"ש (שם טו)/[צב]\ ודובר אמת בלבבו/[צג]\ כי האדם בליבו מרגיש האמת, ורק בחוץ כלפי העולם מתגבר השקר ע"י פניות ונגיעות. אמנם יש בחי' שקר שבלב ע"י קלקול המדמה ועיין תורה קנו שעל זה נאמר כל אשר בא באש יבוא באש שע"י דבורים חמים של אמת שורף את החמימות היצה"ר של העבירות (דהיינו את קלקול המדמה שבלב).

֯ וזה בחי' רשימו שבלב ז"א. שנכנס בראש דברך אמת, היינו בראש המלכות, כשהיא יושבת בזרוע שמאלי:

ואז כשמתחיל לעורר עצמו לעבודת השם כנ"ל ומתחיל לדבר בחמימות שבלב, דבר אמת שבלב. וכשמדבר בהתבודדות בינו לבין קונו דברי אמת שבלבו, בהתעוררות בתשובה דבורי אמת הבאים משלהבת הגבורות הקדושות שבלב מעוררים את ליבו לתשובה שהיא מאור הבינה שהיא עולם התשובה, ורואה פחיתותיו וגדולת הבורא/[צד]\ כי זה עיקר הארת הבינה דהיינו עולם התשובה להבין פחיתותו כלפי גדולת הבורא. כי עד עכשיו השליך חטאתיו אחר כתיפיו, ולא עיין בהם עד כמה נורא הדבר להיות חוטא בבית המלך כפי שעתה זכה עוד יותר להבין גדולתו, ועד מה הוא נמצא מאד, ועכשיו כשיודע אותם ומשיב אל לבו, אזי נכנס בו בושה גדולה על גודל פשעיו, כנגד רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין. ([צה])

והבושה הזאת עדיין איננה בפועל, היינו שהבושה הוא בפנימיות הלב שמרגיש כאב כשמגלה את גודל טעותו, ומתבייש בה מאד בלבו, ואין מתגלה על פניו, אע"פ שבאה להתפעלות הלב אינה יוצאת ומתגלה בחוץ, רק אחרי שנפרד לגמרי מהרוח שטות, מכח תשובה, דהיינו השתנות, כמ"ש (תהלים סט)/[צו]\ כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי. כי זאת הבושה  שהיא רק בפנימיות היא קודם התשובה, אלא כשרק הבין שצריך לשוב וזממן עצמו לשבו כמבואר בתורה ו' שהיא הארת שם אהי-ה שבבינה, ועדיין הוא עם בגדיו הצואים. וזה ידוע/[צז]\ אין דומה בן כפר הדר רחוק מארמון המלך לבן כרך דהיינו עיר הגדולה מקום מושב המלך, כל מה שמקורב ביותר אל המלך בושתו גדול ולגבי מלך מלכי המלכים ההתקרבות אליו היא השגת גדולתו, וכל מה שיודע ביותר בכבוד המלך, הוא בוש יותר מהמלך.

וקודם התשובה, עדיין ידיעתו בקטנות, עי"ז בושתו אינו בפועל על פניו, כי חטאתיו מטמטמין שכלו וידיעתו, ע"י רוח שטות שבקרבו, כמ"ש (סוטה ג')/[צח]\ אין אדם עובר עבירה וכו' אלא על ידי שנכנס רוח שטות בלבו. ֯ וזה בחי' שז"א מתקנא במלכות ולוקח לעצמו הרשימו שלו:

 אבל אח"כ כשעושה תשובה, ומסיר ממנו הטפשות, ונתוסף בו שכלו. אזי הוא מתבייש ביותר, ונתגלה הבושה על פניו, והבושה הזאת הוא בחי' אור התפילין, ֯ וזהו בחי' שע"י התפלה באין מוחין חדשים ואז יוצא הרשימו בבחינות תפילין כי ע"י הבושה הוא מתפלל ומבקש מחילה על עוונותיו:

 שנתגלה על פניו במצחו/[צט]\. ועיקר התגלות הבושה היא במצח, כמ"ש לעומת זה (ירמיה ג') ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם זונה היינו סוטה ופונה מהמלך וזו הסיבה לעזות מה שלא רואה לפניו את המלך, אבל הרואה את המלך בוש:

וזה פירוש הפסוק (משלי ב') אז תבין יראת ה', כמובא בזוה"ק (בהקדמת התיקונים דף יג: יד.)[[ק]] תפילין הם בחי' אמא על ברא דהיינו הארת אור הבינה שהיא אמא עלאה על הבן משפיע לו מוחין שזוכה על ידם לאור התפילין דהיינו יראת שמים, ואם לבינה תקרא [משלי ב' ג'] רוצה לומר שבפסוק זה רמוז שאמא היא כנוי לספירת הבינה/[קא]\.

וזה פי' הפסוק אז תבין, היינו ע"י בינה יתירה שיהיה אז בהכרת הבורא, על ידי זה יהיה יראת ה', היינו בחי' תפילין, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ו'.)/[קב]\ על הפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ [דברים כח י']/[קג]\ אלו תפילין שע"י שיש לאדם יראה אזי גם יראים ממנו. והיינו בושה הנ"ל כי היראה הוא הבושה הכוונה ליראת הרוממות ולא ליראת העונש, ורוצה לומר שיראת הרוממות היא גם סיבה לבושה כמו שאמרו בגמרא (נדרים כ'.)[[קד]]/[קה]\ יראת ה' על פניכם הכוונה לפסוק [שמות כ טז] בעבור תיהיה יראתו על פניכם, ודרשו חז"ל שם זה הבושה, שהיא על הפנים, היינו בחי' תפילין ע"י בינה, שהיא אמא על ברא כנ"ל:

וזה שאמרו חז"ל (ברכות יא)/[קו]\ תפלין נקרא[קז] פאר, שנאמר [ביחזקאל כד יז]/[קח]\ פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עליך שם הקב"ה אמר ליחזקאל הנביא שאשתו תמות ואע"פ שאבל אסור בתפילין לך אני מצווה שפארך דהיינו התפילין יהיו על ראשך וכן כל מנהגי האבל אסר עליו לנהוג כמבואר שם בפסוק. ופאר הוא כלליות הגוונין דהיינו שלשון פאר או מפואר בלשון הקודש הוא לא כל דבר יפה אלא דבר שהיופי שבו הוא מחמת שילוב רוב הגוונים שבו, כי ההתפארות על ידי כלליות הגוונין, כמ"ש (ישעיה מט)/[קט]\ ישראל אשר בך אתפאר [[קי]]/[קיא]\, דהיינו שהנביא בחר לשון אתפאר על ישראל כי הם כלולין מגוונין סגיאין דהיינו בכלליות כהנים לווים וישראלים ויג שבטים ושישים רבוא וגם כל אחד בפרט כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם, וכשרבוי גוונים משתלב ויש שלום ביניהם אזי יש התפארות. וזה שאנו רואים כשאדם מתבייש נעשה כמה גוונין שבתחילה מאדים ואח"כ נעשה לבן כלשון חז"ל המלבין פני חבירו. ובזה יכולים אנו להבין, אם יש לאדם יראת שמים היינו בושה, לאחר תיקון החטא כנ"ל לאחר שחזר בתשובה והסיר הרוח שטות, כשאנו מסתכלין על פניו ונופל עלינו[קיב] יראה ובושה, היינו שנמשך עלינו דעת בגדולת הבורא ית"ש. וזה פירוש הפסוק במשלי פ"ב הנ"ל אז תבין יראת ה', פירוש בזה תבין שיש לו יראת ה', ודעת אלקים תמצא [[קיג]], היינו[קיד] כשימצא גם לך דעה[קטו] בגדולת הבורא, היינו בושה ויראה. וזה בחי' הפסוק דברים פכ"ח הנ"ל וראו כל עמי הארץ וכו' ויראו ממך, היינו שנמשך עליהם גם כן יראה :

סיכום מה שלמדנו:

עד כאן נתבאר כיצד זוכים לאור התפילין שהוא הסימן שזכה לדביקות באמת.

אות א- מבאר שעיקר היא הדבקות, והסימן לזה הוא התפילין דהיינו בושה המתגלה במצחו

אות ב- מבאר שכדי לזכות לתפילין צריך לתקן את הדבור תחילה ומבאר איזה מזיקים נוראים אדם בורא דבור פגום שמונעים ממנו את הדבור הקדוש שעל ידו זוכים לדבקות. וצריך לכוף את הדבור לקדושה

אות ג' מבאר שתחילת תיקון הדבור הוא מראשו דייקא דהיינו מהדבור המתוקן ולא מהפגום. (אע"פ שבאות ב' אמר אסרי לגפן עירו, זה כנראה סור מרע אבל העשה טוב צריך להתחיל מהראש)

אות ד' מבאר שלבטל את המזיקים שנבראו ע"י דבוריו הפגומים ומונעים ממנו את הדבור הקדוש זה ע"י לימוד בשעת הדחק שהוא בחי' לילה זמן שליטת המזיקים הנ"ל, כי כשיוצא מהדוחק זה בחי' הבקר אור וכל מארי דדינים מסתלקים. כמאה שע"י הלימוד בזמנן נכנעים ועי"ז בבקר מסתלקים לגמרי

באות ה' מבאר כיצד מעלה את הדבור מראשו ע"י שמדבר בשלהבת הגבורות דבורי אמת מלבו וזה תיקון הדבור.

ומדבורי אמת שיצאו מפיו ההוא מתעורר לתשובה ואזי נקרא בחי' בן כפר, שהבושה שלו מהמלך בבחי' בכח עד שיזכה לתשובה שלימה אזי נקרא בן כרך ואזי מתגלה בושה על פניו והוא אור התפילין סימן לדביקות האמיתית.

מההגהות שרשם רבנו בצידי התורה את הקטע מפרי עץ חיים השייך לדבריו. מבואר שמהלך הנ"ל הוא פירוש לכוונות תפילין.

היסוד שם הוא שהדבור של האדם והאדם עצמו הם בחי' שני פרצופים ותחילה ניתקן המלכות דהיינו הדבור ע"י הלימוד בלילה ועי"ז בבקר מסתלקים הדינים לגמרי ואזי הדבור עולה לשרשו בזרוע ז"א, שהוא כנגד הלב שם הגבורות ומתחיל לדבר בשלהבת הגבורות שבלב ומקבלת המלכות שראשה כנגד הלב רשימו של אמת מהלב דהיינו דבורי אמת מלבו בשלהבת הגבורות. ומסתמא רומז לפסוקי דזמרא. עד כאן תיקון הדבור.

והאדם ששומע דבורי אמת שיוצאים מפיו בבחי' שכינה מדברת מגרונו, הוא מתעורר בתשובה וזה בחי' מה שכתוב בכוונות שז"א מקנא במלכות ולוקח את הרשימו של אמת הנ"ל גם לעצמו ואזי הוא מתבייש מהשגתו הקודמת וזו הבושה היא בכח כי עדין שלא זכה לתשובה שלימה אלא רק זימן עצמו לתשובה ועדיין הבגדים הצואים ומדות רעות בו ועד שיתקן כל מדותיו בבחי' מט ימי הספירה ע"י הבזיונות שיבואו עליו כמבואר בתורה ו' כל ימי ההמתן, עד שיזכה להכנס בכל מט שערי התשובה ובחמישים זכה לתשובה שלימה ואזי הבושה מתגלית על פניו וזה אור התפילין סימן לדביקות.

ועניין הקנאה הנ"ל שהוא ההתעוררות בתשובה של ז"א ע"י הדברי אמת ששמע מפיו נראה שזה נעשה בתחילת ברכות ק"ש עד עמידה ובעמידה זוכה למוחין בחי' שלימות התשובה דהיינו אור התפילין. וזוכה לבושה ועל כן אחרי עמידה מבקש בוידוי והתחנון מחילה על השגתו הראשונה.

אות ו

ומשה ([קטז]) ג"כ[קיז] /[קיח]\ זכה לאור התפילין, הכוונה שאחרי חטא העגל זכה יותר ממה שהיה לו קודם כמ"ש בזוהר (בהשמט' בראשית רסב.)[קיט]/[קכ]\ שכוונת הפסוק ויתנצלו את עֶדְייָם[קכא] [[קכב]]/[קכג]\ דהיינו שאחרי חטא העגל נצטוו בני ישראל להוריד את הכתרים שקבלו כשאמרו נעשה ונשמע, מבאר הזוהר דא תפילין דהיינו שכל ישראל במתן תורה זכו באור התפילין כמבואר בגמ' שכשאמרו נעשה ונשמע ירדו מלאכים והניחו בראש כל אחד שני כתרים, וכ"ש שמשה רבנו זכה בזה מסתמא עוד קודם. ולפי המהלך הנ"ל מאות ב' עד ה' ישראל זכו באור התפילין דהיינו יראה ובושה, ע"י בחי' התורה שקיימו בדוחק מצרים, וכשיצאו זה בחי' בקר דאברהם, ואזי בעלי הדין טבעו בים סוף, וישראל אמרו שירת הים בשלהבת הגבורות דבורי אמת מהלב. וזכו להעלות את הדבור לשרשו. ואזי נתעוררו בתשובה כבן כפר ובשבועות השלימו מט ימי ספירה בתשובה כשנכנסו לשער הנ' בשבועות ונעשו בחי' בן כרך, וזכו ליראה ובושה גדולה כמ"ש/[קכד]\ מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וכו' כל הימים. אלא שבחטא העגל אבדו את הבושה הזו אור התפילין. וכל האורות שכל ישראל אבדו זכה בהם משה רבנו כמ"ש ומשה יקח את האוהל [[קכה]], פשוטו של מקרא שיצא לדור מחוץ למחנה ובגמ' סנהדרין קי./[קכו]\ שהיה בגלל שחשדוהו באשת איש, ובגמרא שבת פח./[קכז]\ עפרש"י שם דרשו יקח את האהל שלקח אותן האורות אור התפילין שנלקחו מכל בני ישראל, דהיינו שחז"ל דרשו אהל מלשון אור כמ"ש (איוב כט)/[קכח]\ בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי ראשי. (עיין בזוהר בראשית דף נב ע"ב /[קכט]\ כי תשא קצג ע"ב)[[קל]]/[קלא]\. נמצא שהבזיון שגרם לא לקחת את אהלו ולצאת מהמחנה, הוא בעצמו גרם לו לקחת את אהלו דהיינו אור התפילין/[קלב]\ שאבדו כל ישראל, כי הבושה היא אור התפילין.

וזהו שנאמר במשה רבינו אחר שירד עם לוחות שניות/[קלג]\ (שמות לד)/[קלד]\ כי קָרַן עור פניו, ואומר רבינו שהתורה נקטה לשון קָרַן/[קלה]\, לרמוז שמדובר בעור המצח, ע"ש על שם המסופר בגמ' חולין דף ס. קֶרֶן אחת היה לו במצחו [[קלו]]/[קלז]\ של השור שהקריב אדם הראשון/[קלח]\ כשחזר בתשובה, ולקמן מבאר רבינו שהכוונה שעל ידי שהקריב קרבן כששב בתשובה זכה בעצמו שקרן עור פניו זה בחי' תפלין דהיינו בושה, שהוא במצח הכוונה לאור התפילין שהיא הבושה המתגלית במצח, אבל התפילין עצמם מעל המצח, בראש דייקא מקום שראשו של תינוק רופס, ואסור שיצא לחוץ מסוף שרשי השערות, כמבואר בש"ע או"ח סימן כז סעיף ט'/[קלט]\. ועי"ז בני ישראל ויראו מגשת אליו [[קמ]], כי האיר עליהם היראה של משה רבנו, כנ"ל שמי שיש עליו תפילין דהיינו יראה ובושה מהקב"ה, אזי גם נופל יראה על הרואה אותו, כמ"ש אז תבין יראת ה' וכו' כנ"ל שאור התפילין היא הארת הבינה ומכוחה זוכה ליראה ובושה ואזי גם מי שמסתכל עליו נופל עליו יראה ובושה:

וזה שאמרו רז"ל (ברכות יב ע"ב)/[קמא]\ העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו מיד /^[קמב]\ דהיינו אם אחרי העבירה מתחרט ושב ומסיר מעצמו את הרוח שטות, ומתבייש במה שעשה, אזי מיד מוחלין לו, כי העבירה מכניס באדם רוח שטות, וע"י בושה מחזיר המוחין/[קמג]\, כמ"ש אז תבין יראת ה' כנ"ל :  

וזה שאמחז"ל (נדרים כ')/[קמד]\ מי שיש בו עזות /[קמה]\ דהיינו שחסר לו הסימן של זרע ישראל שהם בישנים גומלי חסדים ורחמנים (יבמות עט.) ואת מדת הבושה קבלו בסיני/[קמו]\ בידוע שלא עמדו רגלי [[קמז]] אבותיו על הר סיני, כי בסיני אחרי מט ימי הספירה פסקה זהמת הנחש מישראל וזכו למדת הבושה. והזהמה היא הישות וגאווה שגורם לעזות וחוסר בושה, נמצא מי שיש בו עזות לא היתה נשמתו בהר סיני ונשאר בו זהמת נחש שאין לו רגלין כי נתקלל על גחונך תלך כי אדם הראשון בחטא עץ הדעת טוב ורע פגם בבחי' תפילין, במדת דביקות ובושה שהיה לו שהם בחי' עץ החיים/[קמח]\, כמ"ש (ישעיה לח)/[קמט]\ ה' עליהם יחיו ([קנ]) ובגמ' יבמות/[קנא]\ למדו מפסוק זה שע"י מצות תפילין זוכה לחיים ואריכות ימים, ואדם הראשון פגם בהם ודבק א"ע את עצמו באילנא דמותא, עץ הדעת טוב ורע  שגרם תערובת טוב ורע שרק ע"י מיתה אפשר לבררם ועי"ז כיון שנכנס בו תערובת רע נאסר בעץ החיים שבג"ע, כי תיקונו מעתה רק ע"י מיתה, לכן כדי שלא יאכל מעץ החיים, גורש מג"ע כמ"ש ויגרש אותו מגן עדן [[קנב]]/[קנג]\, כי אמרו חז"ל בפרקי אבות עזות פנים לגיהנם [[קנד]]/[קנה]\ כי פגם בתפילין שהם בושה כנ"ל, כי החטא הכניס בו ישות ועזות שתיקונו רק גיהנם/[קנו]\. וכד תב בתיובתא וכאשר חזר אדם הראשון בתשובה/[קנז]\ כמה ימים/[קנח]\ אחרי החטא, כשפגש את קין שעשה תשובה על הריגת הבל ולמד ממנו כח התשובה/[קנט]\, כתיב [[קס]]/[קסא]\ ויעש להם כתנות עור אע"פ שכבר הלבישו עצמם אחרי החטא בעלי תאנה/[קסב]\, /[קסג]\עשה להם כתנות עור, ובזוהר דרשו דא תפילין שהכותנות עור, היו גם לבושים להשגות אלוקות דהיינו בחי' תפילין שעשויים מעור בהמה דייקא (כמובא בתיקונים תי' סט דף קה ע"א [[קסד]])/[קסה]\ דהיינו שבגדי אדה"ר לבד ממה שאין מקרא יוצא מפשוטו, היו גם לבושי מוחין שהם בחי' תפילין. ועיין ב"ר כ' יב בתורתו של ר"מ מצאו שכתוב כתנות אור, ובזוהר/[קסו]\ מבואר שקודם החטא היו של אור ואחרי החטא של עור:

וז"פ (חולין ס')/[קסז]\ שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו דהיינו ע"י שהקריב בתשובה שלימה קרבן שור בעל קרן אחת זכה שגם לעצמו יחזור אור התפלין שהוא בח'י קרן הוד במצחו שהוא אור התפלין, כי ע"י הקרבן, היינו ע"י התשובה, זכה לבחי' תפילין, שהוא בחי' קירון עור הפנים דהיינו שרבנו מפרש שהגמ' שאמרה שאדה"ר הקריב כנ"ל רמזה גם על עצמו שזכה שחזר לו אור התפילין שהוא בחי' קרן במצחו:     

לעיל למדנו על התפילין של משה שהיו כפול שישים רבוא מהתפילין של כל אדם, ולמדנו על התפילין של אדם הראשון שאע"פ שחטא זכה להחזירם ע"י תשובה. עתה לעומתם יבאר רבנו לאיזה תפילין זכה קין אחרי חטאו בהריגת הבל, שאע"פ שעשה תשובה, לא היתה שלימה כי לא העלה את הדבור לשרשו ונשאר בחי' קץ כל בשר שרואה חוב בכל אחד, לכן גם תשובתו אינה כראוי אלא בחי' פשרה/[קסח]\ ממילא גם התפילין שחזרו לו היו בחי' פשרה, וגם אחרי שחזרו לו נחשב קרקפתא דלא מנח תפלין. כפי שיתבאר שאע"פ שנתן לו אות תפילין שתשמור עליו מהבהמות, אבל שלחו לקדמת עדן ר"ת קרקפתא דלא מנח תפלין.

וקין שהיה מזוהמת הנחש כמבואר/[קסט]\ בזוהר [[קע]]/[קעא]\ שהוא זהמת הנחש שהטיל בחווה כי בו נתקבצה הזוהמה ובהבל נשאר נקי ממנה, וכשאדם ראה אותו הבין מה גרם להם לחטא, וכיון שקין היה מזוהמת הנחש לכן כתיב ביה אחרי שקרבנו לא נתקבל, (בראשית ד')/[קעב]\ למה נפלו פניך, דהיינו שהקב"ה שאל אותו מדוע אין לך יראה היא הבושה שהוא בחי' אור התפילין, שהוא קירון עור הפנים דהיינו שהקב"ה אמר לו הטעם שקרבנו לא נתקבל כיון שהקריב בלא תשובה בלא יראה ובושה, ואמר לו הלא אם תיטיב ותחזור בתשובה אזי אדרבה תיהיה נישא יותר מאחיך (רמב"ן) כי הדין הממותק הוא גדול מהחסד שבא בלא מאמץ וטורח.

כתיב ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' ומבאר המדרש מדוע לא נתקבל קרבנו, כי [[קעג]]/[קעד]\ וקין הביא מפסולת, ומבאר רבינו שהכוונה שהיה בחי' קץ כל בשר הנ"ל שראה חוב לכל אחד, כנ"ל באות ב', ואיתא (במדרש תנחומא פ' בראשית [[קעה]])/[קעו]\ על הפסוק וישם לקין אות [[קעז]]/[קעח]\ שזרח לו קרן, היינו כנ"ל שאחרי שהרג את הבל, דיבר עימו הקב"ה עד ששב בתשובה, ואמר גדול עווני מנשוא, וחזר לו אור הבושה, אור התפילין, אבל אח"כ פגם בו ואבדו/[קעט]\ :

וזה שכתוב בקין אחרי שקיבל אות שתשמור עליו מהחיות, ותחילה היה נע ונד, ונתכפר לו מחצה והתיישב בארץ נוד (סנהדרין לז:) כמ"ש (בראשית ד טז)/[קפ]\ וישב בארץ נוד קדמת עדן, פי' שלא זכה לעדן/[קפא]\, על ידי שפגם באור התפילין. וזה קדמת ר"ת קרקפתא דלא מנח תפילין/[קפב]\ ([קפג]) כי תשובתו לא הייתה כראוי, שכיון שהיה בו זוהמת הנחש לא הצליח להתגבר על יצרו ואע"פ שהתעורר לתשובה ונעשה כנ"ל בן כפר אבל לא הצליח לתקן מידותיו ולזכות לתשובה שלימה להיות בן כרך הנ"ל, ונשאר בו העזות הפך הבושה של תפילין :

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (תענית ז' ע"ב)/[קפד]\ מי שיש בו עזות בידוע שנכשל באשת איש, וכן קין שהיה בו העזות מזהמת הנחש נכשל באשת הבל, כי קין עמד/[קפה]\ על תאומתו של הבל [[קפו]], כמ"ש (בראשית ד ח)/[קפז]\ "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו"/[קפח]\ ודרשו בזוהר/[קפט]\ ובמדרש/[קצ]\ שהתקוטטו על עסקי שדה, ואין שדה אלא אשה. כי קין קינא בהבל שנולדו עמו שתי תאומות ועמו רק אחת, וטען שהתאומה היתירה, שחמד יפיה, שייכת לו שהוא הבכור. ובזמנם כל אדם היו בני זוג נולדים תאומים/[קצא]\ ותאומתו היא אשתו, נמצא קין נכשל באשת איש.

וישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו)/[קצב]\, היינו זוהמת הנחש/[קצג]\ פירוש שע"י שראו מראות אלקים בטל הספק מלבם/[קצד]\, ונשאר רשום בנשמותם לעולם, ועי"ז התבטל מהם הישות דהיינו העזות, ועכו"ם שלא עמדו לא פסקה זוהמתן [[קצה]] ונשארה בהם זהמת הנחש שאין לו רגלים, כמו השקר שאין לו רגלים, שהיא מדת הישות והעזות פנים. וזה מה שאמר לעיל בשם הגמרא שמי שיש בו עזות בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני, ונקטו חז"ל בלשון רגלי דייקא, כי

 

[דף נג. בליקוטי מוהר"ן המודפס]

 

אין להם רגלים, כמ"ש שהקב"ה אמר לנחש שענשו יהיה (בראשית ג')/[קצו]\ על גחונך תלך דהיינו שנברא עם רגלים וענשו היה שנקצצו: משמע עד שבאו ישראל להר סיני היו עם זהמת הנחש בלי רגלים רוחניות, ובהר סיני פסקה זוהמתם, וקבלו רגלים ועמידה. אבל הגויים נשארו בזוהמת הנחש בלא רגלים. וצ"ע כיון שרק אחרי החטא נקצצו רגליו של הנחש/[קצז]\. נמצא בשעה שהטיל זהמה בחוה עדיין היה לו רגלים/[קצח]\, וא"כ לכאורה הזוהמה שהטיל בחוה ונשארה בגויים לא קשורה לחסרון הרגלים שלו/[קצט]\.

ונראה פשוט הנחש הקדמוני נברא רע/[ר]\, ובו נתלבש היצה"ר של האדם שנברא בלא יצה"ר, אבל כנראה הי הלו בחירה להתגבר בכח גדול על יצרו ואזי יהיה לו גם דבור קדוש, וכשחטא להסית את חווה בשקר כיון שגילה את מהותו שהוא שקר לכן נקצצו רגליו הגשמיות. וחוה שקבלה זוהמתו איבדה את תיקון הדבור שנבראה בו, ונעשית בלא רגלים כמותו, ורגליה כמו של עכו"ם גשמיות בלבד.

עוד נראה כי גחון פירושו גרון, נמצא שתחילה היה הגרון מורם מהארץ והיה יכול לדבר, אבל ענשו שהגרון שבו חטא, נהפך מכלי דיבור לכלי להליכה, ואזי איבד את כח הדבור,/[רא]\ שהוא בחי' רגלים. דהיינו שנתגלה מהותו שהוא הרע מופקע מהודאה כמבואר בגמ' (ב"ק טז.) מי שלא כורע במודים נעשה שדרו נחש. והודאה ושבח הוא הדבור שעל ידו מתעוררים לתשובה, כנ"ל שעי"ז זוכים לבושה ותפילין, ומי שמופקע כמו הנחש מהודאה, כי גרונו נעשה רגלים, אין לו אפשרות להגיע לבושה, ולתפילין. כי זוהמת הישות של הנחש נשארה בו.

וקין שהיה מצד זהמת הנחש כולו זהמת שקר/[רב]\ ועזות וכמבואר במדרש תנחומא פרק ט'/[רג]\ הנ"ל באיזה חוצפא שדיבר עם הקב"ה, אעפ"כ ע"י התוכחה של הקב"ה שדבר עמו הודה בחטאו ונעשה לו קצת בושה/[רד]\ וזה שכתוב בזוהר[רה]כנראה הכוונה לפרש"י על הפסוק [[רו]] וישם ה' לקין אות, החזיר מוראו עליהם [[רז]]. דהיינו שהאיר עליו אור התפילין אור הבושה הבאה מתוך יראה כנ"ל כמו שכתוב וראו כל עמי הארץ וכו' ויראו ממך היינו כנ"ל באות ה' שמי שזכה לאור התפילין אזי גם מי שמביט בו יש לו יראה ובושה, כמו שכתוב[רח]בתיקוני זוהר כד תב בתיובתא כאשר חזר בתשובה, וישם ה' לקין אות ו', ותשובתו עשתה רושם שעי"ז זכה להתתקן ביתרו שזכה לאות ברית קדוש ולהכנס לג"ע, כמבואר בתיקוני זוהר (תיקון סט דף קח ע"ב [[רט]])/[רי]\ שם בתיקונים יש כמה דעות איזה אות קבל ששמרה עליו, וולפי רבנו נראה שהכוונה לאות תפילין כמו שכתוב והיו לאות על ידיך, אבל כאמור לזמן מועט ביותר, כנ"ל שקין חזר לעזותו/[ריא]\, ואיבד אותו מיד כמ"ש וישב בקדמת עדן קדמ"ת ר"ת קרקפתא דלא מנח תפלין. וכמבואר בתנחומא הנ"ל בפרק יא שקין נעשה מלאך המות, אעפ"כ כנראה היה לו שמירה שהרי לא נהרג, ובמדרש/[ריב]\ כמה דעות שקבל אות ו' לשמירה וי"א שקבל כלב שמירה :

אות ז

עתה יבאר כיצד רמוז בסיפורו של תנא רבי ישמעאל ב"ס כל המהלך הנ"ל. ומספר על צדיק שהיה בדורו שהיה במדרגה גדולה מאד ונפל קצת מהשגות אלוקות ומאד יבייש בזה ועשה תשובה עד שזכה להפוך את הירידה לעליה גדולה יותר והשגות גדולות יותר והתבייש בהשגותיו שלפני כן ועי"ז זכה לאור הפילין ודבקות.

(מה שנפל ממדרגתו אולי אפ"ל שהיה במדרגה כל כך גבוהה שלא הצליח להשיג שיש יותר מזה, ועי"ז כבר לא היה לו התחדשות בהשגת הש"י, ולכן כדי שיזכה לאור התפילין הפיל אותו הקב"ה מעט ממדרגתו העצומה למדרגת תנא שבדורו) ואולי סיפר זאת רבנו על עצמו/[ריג]\.

(וזהו העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבנה שפעם אחת) אֶרֶז (הצדיק) נָפַל (ממדרגתו) בִּמְקוֹמֵנוּ (בחי' מקומו של עולם דהיינו שנפל להשגות אלוקות אבל נמוכות ממה שהיה רגיל), וְעָבְרוּ (לשון התגלות) עָלָיו שִׁשָּׁה עָשָר (י"ו דהיינו י' אור ו' לוחות) קְרָנוֹת (לשון קרן אור פניו.) עַל חֻדּוֹ (לשון חידוד השכל בלמוד התורה שעי"ז זוכה להשגה יתירה בגדולת הבורא)

דהיינו שרבי ישמעאל בן סתריאל סיפר על צדיק גדול מאד שנפל מהשגותיו קצת ומאד יתבייש בזה ועשה תשובה ועסק בתורה שהיא י' ו' דהיינו אור הלוחות, וחידד שכלו, וזכה ליתר השגה בגדולת הבורא יותר ממה שהשיג לפני שנפל, ועי"ז לבושה גדולה על השגתו הקודמת שלפני שנפל. והוא אור התפילין בחי' יראה ובושה.

וזה שספר התנא רבי ישמעאל בן סתריאל לרבי בגמרא (בכורות נז ע"ב)/[ריד]\ ארז נפל במקומינו, ועברו עליו י"ו קְרֹנוֹת על חודו דהיינו שהארז היה כל כך רחב עד שעל רחבו עברו שש עשרה קרונות /[רטו]\ זה בצד זה. כי ידוע שהצדיק שעובד את ה' בדביקות גדול ובשכל גדול, כשנופל לאיזה מדריגה פחותה ממנה, אף על פי שזאת המדריגה שהוא עכשיו בה, גם היא מדריגה גדולה לערך שאר הצדיקים, אבל מחמת שלפי ערכו הוי ליה נפילה, הוא מתבייש בזה המדריגה כאלו חטא איזה חטא, לפי המבואר לעיל בתחילת התורה נראה שהכל התחיל ע"י איזה פגם בדיבור לפי בחינתו שעי"ז התעורר הסט"א שהוא אחר הדברים וקטרג כדי לעשות בחי' קץ כל בשר ועורר מדת הדין שתבעה לנסות את הצדיק על ידי שייקחו ממנו המוחין קצת וייפול ממדרגתו, לנסותו אם יהפוך את הירידה לצורך עליה או שיפול לגמרי. והצדיק עמד בניסיון, ועסק בתורה בשעת הדחק בחי' לימוד בלילה, וזכה לחוט של חסד והנסתלקו כל המקטרגים, ואזי והעלה את הדבור מראשו לשרשו בזרוע ע"י שדיבר דבורי אמת בשלהבת הגבורות/[רטז]\, ומדבוריו/[ריז]\ התעורר בתשובה, ועושה תשובה על זה כאלו חטא. וע"י התשובה תיקן הפגם שגרם לנפילה, וזכה למוחין חדשים, והשגה יתירה בגדולת הבורא ובא על ידי זה לבושה גדולה, היינו בחי' תפילין, בחי' אז תבין יראת ה' כנ"ל באות ה' שע"י בינה דהיינו תפלין זוכה ליראה ובושה, כי ע"י התשובה זכה ובא לבחי' ידיעה חדשה והכרה ונעשה בחי' בן כרך, והתבייש מאד בהשגתו הקודמת.  נמצא דייקא ע"י המכשלה הזו זכה לעוד יותר הכרת הבורא ולעוד יותר הארת התפילין דהיינו יראה ובושה ממנו ית', שהיא המבחן לדביקות בו ית' כנ"ל.

ועיקר הארת התפילין באים ע"י אור הלוחות, כמובא ברמז (בזוהר בראשית/[ריח]\ וכי תשא/[ריט]\ הנ"ל) כשאמרו ישראל נעשה ונשמע [שמות כד ז] בהר סיני כשפסקה זהמתם, וזכו לאספקלריא המאירה, אזי זכו לחגירת זיינא עילאה [[רכ]]/[רכא]\ פי' זכו שהקב"ה חגר להם כלי זין עליונים, לשמור אותם מהנחש שלא יחטיאם שוב כמו שהחטיא את אדם הראשון/[רכב]\. והכלי זין שחגר להם היו אותיות שמו הקדוש, (וביאר במתוק מדבש -אות י' על ראשו ב' ההי"ן על ב' זרועותיו ו' על גופו). ורבינו מבאר שזכו לזה כשאמרו נעשה ונשמע (וכדבריו מבואר בתרגום ורמב"ן הנ"ל). נמצא שרבנו למד בזוהר הנ"ל שהכתרים שזכו בהם בני ישראל כשאמרו נעשה ונשמע הם אור התפילין שזכו מאור הלוחות, כנ"ל שלתפילין זוכים ע"י הלוחות ומביא ראיה מזוהר הנ"ל. וצ"ע מה הראייה מהזוהר? ונ"ל עפ"י ההגדה של פסח, אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו. וביארו המפרשים (הכלבו ועוד) שבהר סיני פסקה זוהמת הנחש, ואזי השיגו את התורה בשרשה, דהיינו תורה דעתיקא, פנימיות התורה, וכמבואר בזוהר הנ"ל שזכו להשגות באספקלריא המאירה, שהרי אין בהם רע שחוצץ. וממילא כבר לא נצרכו לתורה שהרי הם כמלאכים בלא יצה"ר/[רכג]\. וכיון שהשיגו את התורה בשרשה אמרו נעשה ונשמע, כי השיגו את כל הטוב שבה, ושמחו לקיימה. נמצא שנעשה ונשמע שעי"ז זכו ישראל לכתרים שהם אור התפילין כנ"ל/[רכד]\ היא בחי' השגת התורה בשרשה, וזו כוונת רבנו שמהזוהר הזה מוכח שלתפילין זוכים מהלוחות שהם שרש התורה.

ואמנם כיון שהיה אור גדול בלא כלים כראוי לכן לא החזיק מעמד אצל ישראל, אבל זכו שמה שניטל מהם ניתן למשה רבנו ועי"ז נשאר אפשרות לקבל אור התפילין ע"י הצדיק הדור/[רכה]\.

עוד ראייה שאת אור התפילין מקבלים מהלוחות מביא רבנו ממשה רבנו, שזכה לזה ע"י חידוד השכל בתורה שלמד עם הקב"ה בהר ארבעים יום כשעלה לקבל לוחות שניות, וכשירד עם הלוחות ביום כפור קרן עור פניו, נמצא שלאור התפילין זוכים ע"י הלוחות/[רכו]\.

וצ"ע כיצד יתכן שישראל זכו לתפילין בנעשה ונשמע שאמרו בסיון לפני מתן תורה, ומשה רבנו זכה בהם רק אחרי ד' חודשים בי' תשרי כשירד עם הלוחות השניות?

ועוד דלעיל (תחילת אות ו') אמר שמשה רבנו קבל את האורות שניטלו מבני ישראל אחרי החטא. שהיה ביז סיון וא"כ מה נוסף לו מהלוחות?

ונראה שבודאי מה שקבלו ישראל בודאי קבל גם משה רבנו ואפשר שעוד קודם. ועוד קבל גם מהלוחות עצמן כשחידד שכלו בלימוד עם הקב"ה ארבעים יום, ונוסף לזה קבל את האורות של ישראל. אבל אותם קבל משה רבנו אחרי שירד עם לוחות שניות, כי עד יום כפור כמעט לא היה משה עם בני ישראל, שהרי מיד כשחטאו עלה בי"ז תמוז למ' יום לבקש מחילה, ובכט אב שוב עלה וירד ביו"כ. ורק אז אפשר שהתקיים ויקח משה את האהל שרמוז בזה כנ"ל שלקח את האורות שניטלו מישראל. ובזוהר הנ"ל שהסיבה שיצא מהמחנה כיון שניטלו האורות מישראל. נמצא שלכל הפחות עברו מאה עשרים יום מהחטא עד שניטלו האורות מישראל וניתנו למשה רבנו.

נמצא שמשה רבנו קיבל ג' פעמים את אור התפילין תחילה עם כל ישראל ושוב מהלוחות השניות (וי"א גם מהראשונות) ושוב שנטל את האורות של כל ישראל.  אלא שאורות ראשונים היו בלא כלים לכן מישראל נאבדו לגמרי ונשאר רק רושם שעל ידו כבר זכו שנחקק בהם מדת הבושה כמבואר ביבמות עט. ונחלש זהמת הנחש כמבואר בשבת קמו. והכוונה ביחס לגויים.

ועיקר מה שמשה רבנו זכה באור התפילין בשכל הנקנה היה ע"י הלוחות כאמור ומה שקיבל את האורות של ישראל מסתמא לא הי הלצורך עצמו אלא לצורך עם ישראל שמי שחפץ בהם יתקרב לצדיק ויקבל ממנו.

ומשה זכה לקירון אור[רכז]/[רכח]\ פנים [[רכט]] מאור הלוחות,/[רל]\ לוחות השניות/[רלא]\, כמ"ש (שמות לד כט)/[רלב]\ "ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה וכו' כי קרן עור פניו וכו'" כי הלוחות הם המוחין בעצמן דהיינו עשרת הדברות החקוקים בלוחות שהן תמצית כל התורה הם בחי' אור הלוחות, כי ע"י חידוד השכל בתורה נתחדדו המוחין/[רלג]\, ונתוסף בו הכרה ומתבייש ביותר. והלוחות הם שרש התורה, ונקראים י"ו [[רלד]] הרמוז בשש עשרה הנ"ל, יוד ע"ש עשרת הדברות, וארכן ואו ורחבן ואו [[רלה]] [רלו]דהיינו שהתנא במה שאמר שי"ו קרונות שעברו על הארז הנ"ל רמז לאור עשרת הדברות החקוק בלוחות,

והצדיק נקרא ארז בלבנון ([רלז]), וזה שספר התנא בשבחו של הצדיק שהיה צדיק בדורו/[רלח]\ צדיק הדור, ונפל במקומנו דהיינו שנפל מממדרגת השגתו למדרגת השגותינו, כי בוודאי מדרגת[רלט] התנא דהיינו התנא שלמדרגתו נפל הצדיק היתה גם כן גדולה כידוע שהתנאים היו בעלי מדרגות והשגות נוראות/[רמ]\, אבל לפי ערך הצדיק/[רמא]\ היתה נפילה.

ומה שסיפר התנא ועברו הוא לשון התגלות, כמ"ש (שמות יב)/[רמב]\ וְעָבַר ה' לנגוף את מצרים, ותרגום אונקלוס ואתגלי. דהיינו שע"י עסק התורה התגלו לצדיק השגות אלוקות בגדולת הבורא יותר מקודם שנפל והתבייש מאד בהשגתו הקודמת ועי"ז זכה לקירון פנים דהיינו אור התפילין, והיינו י"ו קְרֹנוֹת על חודו, היינו ע"י חידוד שכלו [[רמג]] וחידוש שכלו שקבל ע"י התורה שנקרא י"ו כנ"ל שהיא בחי' עשרת הדברות על ו' טפחים של הלוחות, עי"ז נתגלה הקרונות היינו קירון עור הפנים, היינו בושה בחי' תפילין.  

גם הקב"ה נקרא מקומו של עולם כמבואר במדרש [בבראשית רבה סח ט]/[רמד]\ כי הוא מקומו של עולם/[רמה]\ ואין העולם מקומו, וזה פרוש שהארז דהיינו הצדיק נפל במקומינו, כי השגות אלוקות הן בחי' השגה במקומו של עולם, ובהשגה זו, נפל הצדיק מהשגתו הגבוהה, למקום השגת התנא, דהיינו שנפל להשגות אלקות/[רמו]\ לפי השגתינו/[רמז]\. הגם שגם השגתינו גדולה שהרי המספֶר היה תנא, אבל לפי ערכו של הצדיק הנ"ל, אזי השגתינו דהיינו השגת תנא הוי ליה נפילה, ששב בתשובה, על הנפילה להשגה נמוכה כזו כהשגתינו ומתבייש בהשגתינו /[רמח]\:

 

כעת יבאר רבינו כיצד סוד התפילין הנ"ל רמוז בתיבת בראשית. עפ"י המבואר בתיקוני הזוהר.

ומביא ראייה משתי מקומות בתיקונים שצרוף בראשית רומז לאור התפילין, ירא בשת וראשי בת. וצ"ע מה רוצה ללמדנו בזה. ואולי לפי המבואר שאור התפילין הוא אור הבינה עילאה בחי' אז תבין יראת ה'. ובינה שם בראשית מאמר סתום, שהוא שרש לכל המאמרות, שהן בחי' עשרת הדברות, שהן שרש התורה כנ"ל, בחי' י'ו', שהן הלוחות, שמהם קבלו משה ובני ישראל את קרון הפנים, שהוא אור התפילין כנ"ל.

וז"פ מה שכתוב בתקוני הזוהר, בתיקון ז'/[רמט]\ בראשית אותיות ירא בשת [[רנ]], רמז כי היראה הוא הבושה כנ"ל באות ה' מהגמ' בנדרים כ, נמצא שבראשית רומז לתפילין שהם בחי' יראה ובושה.

עוד כתוב בתיקון ד'/[רנא]\ תמן ראשית[רנב] בתקוני הזוהר הגרסא תמן ראשי תמן בת, דהיינו שבראשית אותיות ראשי בת, רמז לג' אבות והבת שהיא השכינה, כי ראשי רומז לאבות, כמו שכתוב אלה ראשי בית אבותם [שמות ו' יד]/[רנג]\ כי אב הוא ראש בית, והאבות היו ג', רמז לג' גוונין שבעין, היינו תלת גוונין דעינא, בת עין [[רנד]], נמצא שבראשית רומז לתפילין, כי הן אותיות ראשי בת, רומז לעין, ועין רמז מקום התפילין, כמו שכתוב ולטוטפות בין עיניך [[רנה]]/[רנו]\. נמצא בג' מקומות מאיר התפילין של ראש. בתורה כתוב בין העינים, ועיקר הארתו במצח כנ"ל ששם מתגלה הבושה. ומקום הנחתן בפועל הוא מעל המצח במקום שמוחו של תינוק רופס.

ותלת גוונין[רנז] ובת עין הם ביחד ד' גונין, רמז לארבע פרשיות  שבתפילין של ראש : 

טעם שרבנו מדבר רק מתפילין של ראש ולא גם של יד. נתבאר לעיל בכוונות, שתפילין של יד הן כנגד הנוק', ונתבאר לעיל שלזכות לאור של תפילין, הכוונה שז"א יזכה לבחי' קירון הפנים, שזה תפלין של ראש, לזה צריך תחילה להניח של יד, לכן תחילה מתקנים את הדבור, ומעלים אותו לזרוע של ז"א כנ"ל, וזה תפילין של יד, ורק אז, ז"א מתקנא במלכות ומתעורר בתשובה מדבורי האמת הנ"ל, דהיינו תיקון הדבור, ואזי ע"י תשובה זוכה למוחין, ומתבייש בהשגתו הראשונה, והוא אור התפילין, שהוא סימן לדבקות.

 

ועתה יבאר רבינו כיצד סוד התפילין הנ"ל רמוז בפסוק בישעיהו, אם תשוב משבת רגלך וכו'. ומבאר שכמו שע"י לימוד תורה בלילה ובעניות ובדחקות התורה מכניע את הקץ כל בשר בזמן שלטונו, כך ע"י שבממשיכים קדושת שבת לימי החול מבטלין מהם אחיזת הקץ כל בשר, ואזי נמשך חוט של חסד ביום השבת והדבור יוצר בשיר ושבח. (פל"ח אות ו'/[רנח]\)

וז"פ (ישעיה נח)/[רנט]\ אם תשיב משבת רגליך עשות חפצֵיך ביום קדשי, רמז לתפילין שהם בחי' בושה שזוכים על ידי תיקון הדיבור כי שבת בחי' בושה [[רס]]/[רסא]\ (שבת אותיות בשת) כי בשבת עולה המלכות עד אצילות דהיינו שברוחניות אנו אצלו, לכן יום השבת מסוגל להשיג יותר הכרת הבורא/[רסב]\, שעי"ז ירא ומתבייש ממנו ית' כנ"ל, דהיינו אור התפילין כנ"ל. ולכן לא מניחין תפילין בשבת, כמבואר במדרש הטעם כי שניהם נקראים אות/[רסג]\, דהיינו שהבושה שזוכים ע"י תפילין זוכים ע"י השבת על כן אין צורך בתפילין.

רגלך זה בחי' דיבור, כי בתחלה צריך לתקן הדיבור, הנקרא רגל להעלות אותו לשרשו כנ"ל בסוף אות ד'. ואיך תתקן הדבור, זה ע"י בחי' עשות חפציך ביום קדשי. כי זוהמת הנחש שהטיל בחוה גרם ל"ט קללות עשר לנחש ועשר לאדם ועשר לחוה ותשע לארץ [תיקון סד דף צה:]/[רסד]\ אע"פ שבפשט לא נענש האדם אלא בעשר וחוה בעשר, אבל לכל אחד מהם היה בחינת פגם, שנמשך מכל הל"ט כולם/[רסה]\, וזה התבטא בל"ט מלאכות/[רסו]\ שמחמת זהמת הנחש נתקלל האדם בזעת תאכל לחם, שהיא קללת ההכרח בהשתדלות על הפרנסה. וצריך כל אדם להמשיך קדושת שבת לקדש ימי החול/[רסז]\ כי שבת מורה שלא ההשתדלות עיקר, אלא אדרבה השביתה מהשתדלות בשבת באמונה שהקב"ה הוא המפרנס, היא הברכה וההצלחה של ההשתדלות של ימי החול, כדאיתא במכילתא [[רסח]] על הפסוק זכור את יום השבת [שמות כ ח] דרשו שם זָכְרֵיהוּ מאחד בשבת דהיינו שמתחילת השבוע כל ימי החול צריך לזכור את השבת, כדי לזכור שלא ההשתדלות עיקר, כי לא בכוחו יגבר איש, אלא קדושת השבת שהיא האמונה שהקב"ה הוא המפרנס, היא העיקר וממילא ינהיג את השתדלותו באמונה ולא יותר מהמוכרח/[רסט]\. ולפי הקדושה שמקדש ימי החול בקדושת השבת כנ"ל, כן נדחה זוהמת הנחש קץ כל בשר, שהוא בחי' רוח סערה פגם הדיבור כנ"ל, ועי"ז ע"י שמקדש את החול בקדושת שבת כנ"ל עולה הדיבור לשרשו ונתקן /[רע]\, כי פגם הדבור נובע מזהמת הנחש המסית את האדם לגשמיות והשתדלות הפרנסה ולאוות ממון, ושבת אמונה היא הפך הזוהמה הזו, נמצא כדי להעלות את הדבור מראשו לשרשו בזרוע ז"א לשרש שלהבת הגבורות, שזה הפך הרוח סערה של ימי החול שבהם האדם רץ אחר תאוותו, לזה צריך את קדושת השבת, שרק על ידה מתגבר על סערת ימי החול, ועוצר לדבר להקב"ה דבורים בהתעוררות דבורי אמת מלבו.  

וזה פי' המשך הפסוק הנ"ל אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, כי עשות חפציך פירושו כשאתה עושה חפציך, היינו בימי החול, אזי יזכור את ביום קדשי פירוש ידמה כאלו עכשיו יום קדשי, היינו שתמשיך מקדושת שבת על ימי החול, ותקדישם /[רעא]\דהיינו תרים אותם מל"ט מלאכות שהם זוהמת הנחש, המסית/[רעב]\ ומדיח, והדבור פגום כנ"ל:

 

עתה יבאר רבינו כיצד רמוז הענין במאמר של התנא רבי יוסי

וזה שלמדנו עד כאן כיצד זוכים לאור התפילין, רמוז בגמרא (חגיגה דף יב ע"ב)/[רעג]\ תניא ר' יוסי אומר אוי להם לבריות רואים מעלת ופגם הדבור ואינם יודעים מה רואים, עד כמה מזיק דבור פגום, וכמה תיקון יש בדבור קדוש. כמ"ש "תולה ארץ על בלימה" (איוב כו ז'), ודרשו חז"ל/[רעד]\ על מי שבולם את פיו, ואמרו יכול אף בדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון.

ומבאר התנא מה מסתתר מאחרי מה שרואים הארץ שאנו רואים רומזת לאור התפילין והיא עומדת על עמודים,

כי הארץ היינו בינה שנקראת ארץ החיים [[רעה]] כי ארץ היא המלכות וארץ החיים היא המלכות העליונה בינה, בחי' עוה"ב, שממנה תוצאות התפילין דהיינו שבינה היא שרש הארת התפילין כנ"ל באמצע אות ה' בשם הקדמת התיקונים שתפילין הם אמא על ברא וזה פירוש אז תבין יראת ה'. כי תפילין היינו הכרת הבורא שמביא לבושה ויראה כנ"ל והכרת הבורא היא ע"י תשובה, ובינה עולם התשובה, ושם בחי' השגות אלוקות בחי' עוה"ב.

והתפלה נקרא עמוד/[רעו]\, ע"ש על שם הכתוב (תהלים קו) ויעמוד פינחס ויפלל" מכאן שתפילה היא בעמידה לפניו ית' :

ועמודים, דהיינו בחי' תפילה, עומדים על המים.

על המים היינו על הלב כי התפלה תלויה בכוונת הלב, והלב מכונה מים כמו שכתוב (איכה ב')/[רעז]\ שפכי כמים לבך נוכח פני ה' דהיינו כי עצם התפילה היא בחי' דעת ועמידה הפך המים, אבל הקרקע לעמידה הזו היא דווקא הביטול שבתפילה, להיות ניגר כמים כלפי הש"י :

ומים דהיינו בחי' שפכי כמים לבך נוכח פני ה'/[רעח]\, דהיינו האפשרות להתפלל כראוי בבחי' שיוצא הדבור בשיר ושבח והלל להקב"ה כנ"ל באות ד' זה עומד על ההרים,

הרים זו בחי' תורה שלומדים בעניות ובדחקות בחי' לילה, שעל ידה דהיינו בבקר נתעורר חסד אברהם שמדתו חסד ובחי' בקר, כי ע"י לימוד תורה בלילה זוכה בבקר לחוט של חסד, שעל ידו שולחו המה וחמוריהם דהיינו כל הסט"א וקץ כל בשר היונק מאחר הדברים ואוחז בדבור דקדושה, כנ"ל אות ד'.

ומבאר רבנו מדוע הרים זה בחי' תורה, כי ההרים זו תורה שהוא מרומם כמו הר/[רעט]\, כמ"ש (משלי ח')/[רפ]\ בי דהיינו ע"י התורה מלכים ימלוכו פשוטו של מקרא שרק ע"י קיום התורה תתקיים מלכותם של המלכים. וחז"ל דרשו/[רפא]\ מאן מלכי רבנן, דהיינו שע"י התורה נעשה התלמיד חכם מורם מעם :

ומבאר מדוע הרים בחי' חוט של חסד הנ"ל, כי גם אברהם איש החסד נקרא הר, כמו שכתוב שהמלאך שהציל את לוט אמר לו (בראשית יט) ההרה המלט [[רפב]]/[רפג]\ ואמרו במדרש שהכוונה שימלט אל אברהם אבינו היושב הר. נמצא שאחרי הדוחק בחי' לילה שהוא שליטת הקץ כל בשר בחי' אש וגפרית שניתך על סדום ועמורה, אז נמלטים אל אברהם בחי' חוט של חסד, כי אצלו בחי' הבקר אור והאנשים דהיינו מארי דדינן שולחו, ואז יוצא בשיר ושבח והלל להקב"ה בלא מונע. כמבואר באות ד' :

והרים דהיינו התורה שעל ידה חוט של חסד, עומדים על הרוח, היינו שהתורה הנ"ל עומדת על רוח פיו של הקב"ה, היינו בחי' דיבור הוא כח הדבור שלנו.

דהיינו שהלימוד תורה בלילה כנ"ל שעל ידו זוכים לחוט של חסד כנ"ל עומד על רוח פיו של הקב"ה שהוא כח הדבור שניתן בנו כמ"ש ויפח באפיו רוח חיים והתרגום רוח ממללא, והנופח את עצמו נופח. נמצא כח הדבור שלנו הוא רוח פיו של הקב"ה/[רפד]\, ובלעדיו לא היינו יכולים ללמוד תורה בבחי' מוציאהם בפה, ועי"ז להעלות את הדבור לשרשו כנ"ל שע"י התורת חסד/[רפה]\ שלומדים בלילה כנ"ל נתעלה הדיבור כנ"ל, כמו שכתוב שכבי עד הבקר שבועז אמר לרות שהיא בחי' המלכות פה דהיינו הדיבור, שתמתין עד הבקר שיעבור זמן שליטת הקץ כל בשר, ואז ימשך עליה החסד ואז והאנשים שולחו ואזי יוצא הדבור בשיר ושבח להקב"ה, ובשלהבת הגבורות מתגלה בדבורו האמת שבלבו ועולה לשרשו בזרוע הקב"ה, בחי' תפילין של יד כנ"ל אות ד' ה'.

נמצא שההרים דהיינו תורת חסד עומד על כח הדבור שהוא רוח פיו של הקב"ה :

ורוח פיו של קב"ה דהיינו הדבור שלנו עומד על סערה, (רוח סערה הקליפה טמאה ביותר מהג' קליפות טמאות רוח סערה ענן גדול ואשת מתלקחת ביחזקאל א' ד'. וצ"ע אע"פ שידוע ש' קליפות אין להם תקנה וק קליפת נגה הרביעית אפשר לברר אותה להעלותה לקדושה. כאן משמע שתיקון הדבור הוא לקשור את קליפת רוח סערה לקדושה. וצ"ע. ואולי יש להבדיל בין להעלות לקדושה ממש שזה קלפת נגה, לבין רק לקשור אותה לקדושה דהיינו את הרוח סערה)

היינו שבחי' קץ כל בשר הוא בחי' אחר הדברים, הוא לפתח חטאת רובץ, כי הוא יונק מאחורי הדיבור הפגום שלנו, ונעשה רוח סערה כנ"ל נמצא שהמציאות ההתחלתית של הדבור הוא רוח סערה/[רפו]\ ואע"פ שהוא רוח ממללא שנפח בנו הקב"ה מרוח פיו, אבל אצלינו לפתח חטאת רובץ, ומיד יונק הסט"א מפגם הדבור ונתהפך לרוח סערה קליפה טמאה ביותר מכל הקליפות, עד שכל הצרות של האדם באות ממנה כנ"ל. לכן לדבר דבור קדוש היא עבודה קשה, ומשמע שיש שני דינים כי קץ כל בשר הוא קליפה שצריך לגרשה ואז הרוח סערה אפשר לקשור אותו לקדושה ועל ידו לדבר דבור קדוש בבחי' רוח סערה עושה דברו.

נמצא רוח פיו שהוא הדבור הקדוש עומד על רוח סערה קליפה טמאה, כי א"א לדבר דבור קדוש בלי הרוח סערה (וכנ"ל שכל דבור בעולם הוא רוח פיו ושם אדנ-י גמט' סה וכז אותיות כ"א כלולה מעשר גמט' רע, דהיינו רוח סה-רע דהיינו רוח סערה) אלא רק אפשר לרתום ולאסור את הרוח סערה לשמש את הדבור הקדוש בבחי' רוח סערה עושה דברו :

וסערה דהיינו קליפת רוח סערה, וקץ כל בשר הרוכב עליה, עומד על זרועו של הקב"ה, ואם תשאל למה הקב"ה מעמיד את הסערה שהיא הסט"א על זרועו, על זה מתרץ כי הבריות צריכין לקץ כל בשר, כמו שכתוב [[רפז]] והנה טוב מאוד דא מ"ה מלאך המוות {ב"ר פ"ט}[[רפח]] כי ע"י שמעניש את הרשעים יראים מפניו ית' יראת העונש. ועוד כי לא יתכן שכר שלם אלא על מעשינו שנובעים מתוך בחירה, ולא תיתכן בחירה אלא כשעומדים לעיני הבוחר שני צדדים הנראים שוים, וזה תפקיד הסט"א להעמיד בפני האדם עולם שלם של שקר ורע הנראה ומתדמה בדיוק כמו האמת והשקר/[רפט]\, והשתלשלותם של הרע מגבורות עילאין ששם בשרשו הוא גבורות קדושות, על כן אומר המדרש כי הוא טוב מאד לכן יש לו שרש בקדושה עליונה מאד בשרש הדינים שבבינה עילאה. וזהו שסערה בזרוע, כי זרוע, הכוונה היד שיש בה ה' אצבעות כנ"ל אות ג', אלו חמשה גבורות קדושות בבינה עילאה, שמשם חיותו של הקץ כל בשר דהיינו סט"א/[רצ]\ הנ"ל, עד זמן בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח [[רצא]] פי' שבעולם הנצח שהוא עולם הבא שם לא יהיה מציאות של מות שהוא הסט"א וקץ כל בשר העושה קץ לכל דבר כנ"ל:    

ונמצא כל העולם עומד על קץ כל בשר הנ"ל שחוקר אחר חובות בני אדם לעשות תכלית וכליון לכל דבר ולעורר ולהלשין ולקטרג וכו' כנ"ל אות ג'. כי בלעדיו לא הייתה בחירה וממילא גם לא שכר, וממילא לא היה צורך בכל העוה"ז שכל מהותו הסתרת האמת ע"י הקץ כל בשר.

נמצא שכל העולם עומד על הסט"א שהיא המוות, שחיותה מהדינין הקדושים ששרשם בבינה עילאה.  ודייקא ממנה גם נמשכים החיים לעולם כי היא תוצאות התפילין כנ"ל שעל ידם זוכים לחיים/[רצב]\. נמצא שבינה ממנה נמשך הכרת הבורא ומממנה חיות להסתרת ה'.

 

ועתה חוזר רבינו לבאר את הפסוק שבו פתח את התורה ובו רמוזה התורה שלנו

מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף: (שמות טו ד')

וזה פי' מרכבות פרעה וחילו, פרעה היינו בחי' תפילין, כמובא בזוהר (ויגש דף רי ע"א)/[רצג]\ שפרעה היא אמא דכל נהירין אתפרען ואתגליין מינה פי' פרעה רומז לאמא (עלאה, בינה) שכל האורות מתגלים ממנה, וכנ"ל שבינה ארץ החיים שממנה תוצאות התפילין, וכנ"ל אמצע אות ה' תפילי היא אמא על ברא.

ותפילין נקרא מרכבות, כמו שכתוב (דברים לג) רוכב שמים שרומז לבינה [[רצד]] שממנה אור התפילין כנ"ל והיא בחי' רוכב על שמים שהוא זעיר אנפין/[רצה]\ כנ"ל אמא על ברא.

ושמים, הם בחי' אש ומים, בחי' גוונין כנ"ל באות ה' שע"כ תפילין נקראים פאר כי ההתפארות היא ע"י רבוי הגוונין עי"ש וגם זה בחי' בושה שמשתנה פניו לכמה גוונין, כי תפילין הם נהרין מאימא עלאה שהיא הבינה :

וע"י מה תזכה לבחי' תפילין, על ידי ירה בים. כי ירה, הם הגבורות ([רצו]) דהיינו זרועו של הקב"ה דהיינו לחמש אצבעות שביד שמאל שהם חמש גבורות כנ"ל אות ג'.

בים, הוא בחי' דיבור שכל הנחלים הולכים אליו,

וזה ירה בים דהיינו שאת הים שהוא הדבור תעלה אל ירה דהיינו לשרש הגבורות כשתקשר ותעלה את הדיבור לשרשה כנ"ל:

וע"י מה תוכל להעלות את הדיבור לשרשה, ע"י לימוד התורה בלילה שהוא זמן שליטת הקץ כל בשר וע"י שלומד תורה בזמן שליטתו מתגבר עליו, וכנ"ל שע"י לימוד הזה נמשך חוט של חסד, ואז הבוקר אור וכו' מכח ההתגברות בלילה אזי בבקר מסתלקים ממנו הקץ כל בשר האורב אחר הדברים לינק מהם, ואז הדבור[רצז] עולה, ונעשה בת אברהם תיקון הדבור ע"י תורת חסד כנ"ל, כמו שאמרו (ב"ב יו:)/[רצח]\ בת היתה לו לאברהם ובכל [[רצט]] שמה. רוצה לומר שרמזו בזה שאברם אבינו זכה לתקן מדת המלכות בחי' דבור בחי' ים,  וזהו בים גי' בכל.

וזה ומבחר שלישיו טובעו בים,

כי התורה נקרא אורייתא תליתאי (שבת פ"ח.)/[ש]\ שיש בה תורה נביאים כתובים, לכן רמוזה במילה שלישיו,

ומבחר דא אברהם כמו שכתוב (נחמיה ט)/[שא]\ אשר בחרת באברם/[שב]\. ולפ"ז פירש[שג] צ"ל פירוש הפסוק הוא, שע"י התורה בלילה ומתוך דוחק, שעל ידה נתעורר מדת אברהם, על ידה נתתקן הדיבור, ע"י שבבקר נשמך חוט של חסד ואזי והנשים שולחו כנ"ל באות ד' וקץ כל בשר יטבע בנוקבא דתהומא רבא פי' יטבע בנקב התהום הגדול/[שד]\.

וזו כוונת רבינו שרומז הפסוק טובעו בים סוף, כי ים רומז לדיבור שהוא בחי' ים שכל הנחלים הולכים לתוכו כנ"ל אות ב'.

סוף הוא בחי' קץ של בשר שעושה קץ וסוף לכל בשר כנ"ל אות ב', שהוא דבוק בים הדיבור, הוא יטבע בנוקבא דתהומא רבא, ע"י בקר דאברהם חוט של חסד שנתעורר ע"י התורה בלילה ובעניות ודוחק, ואז יצא הדבור בשיר ושבח והלל להקב"ה כנ"ל אות ד' :    

(זאת התורה היא סוד כוונות תפילין [[שה]]/[שו]\, כמבואר שם בתוך דברי התורה הזאת, וכנרשם מן הצד בהג"ה איך כל כוונות תפילין כלולים[שז] שם, והדברים מובנים למשכילים, ועדיין צריכין ביאור רחב לבאר הדבר היטב, ואם יהי' אלקים עמדי, יתבאר הדבר במ"א בעזרה"י:

ודע ששמעתי מפיו הק', שחשב כמה וכמה תורות, ואמר שכולם הם סוד כוונות תפילין, דהיינו התורה בחצוצרות וקול שופר [[שח]], ואנכי ה' אלקיך [[שט]], וקרא את יהושע וכו' [[שי]] והתורה מי האיש החפץ חיים [[שיא]] ואתם תהיו לי ממלכת כהנים [[שיב]] אשרי העם זרקא [[שיג]], והתורה הזאת מרכבות פרעה וכו', ועוד כמה וכמה תורות גדולות שאיני זוכר עתה לפורטם. ואמר שכולם הם סוד כוונות תפילין. אשרי הזוכה להשיגם):

 

 

---

הערות:

[א] מבהיל הרעיון עד כמה העולם הזה הפוך והאמת נעדרת שהוא ית' אע"פ שבוודאי הוא המציאות האין סופית הכי אמיתית אעפ"כ בעוה"ז צריך להביא ראיה למציאותו והאדם שאליבא דאמת מציאותו עם כל הגשמיות הסובבת אותו הוא סה"כ דמיון שכביכול ניתן מקום להעלים את מציאותו ית' האין סופית גם באותו מקום שתופס האדם, ואעפ"כ את מציאות האדם אין צורך להוכיח כלל, אדרבה כולי האי ואולי נזכה לבטל עצמינו ולזכות לשפלות כראוי.

[ב] מבואר בתורה קמט שעיקר הזמן הזה הוא שתי שעות מחצות ואז עיקר הזמן להשתתף עימה ולומר תיקון חצות

[ג] לכאורה צ"ע גדול כי יראה ודביקות הן תרתי דסתרי, כי דביקות בדרך כלל הכוונה לאהבה. והירא בוש וירא מלהתקרב ולהתדבק בהקב"ה. ואע"פ שכלפי הקב"ה כוונת הדביקות היא דביקות המחשבה, אעפ"כ זה סותר את היראה השלימה, כי גם בדביקות המחשבה יש סכנת הנפילה ללבו גס בו, כשחסר את היראה. ומאידך יראה לבד חסר את הקירוב של שלימות הדביקות.

[ד] ואולי על כן עיקר זמן הנחת התפילין של רש"י הוא בעמידה של שחרית. נפ"מ לבן ארץ ישראל ביו"ט של גלויות בחו"ל שלפ"ז עדיף להתפלל עמידה עם תפילין בבית, מלהניח קודם התפילה ולהתפלל בצבור עמידה בלי תפילין, כמבואר בפוסקים שנחלקו בזה. (חיי אדם ח"ב קג ד', ושמירת שבת כהלכתה, כפי שהובא בספר יו"ט שני של גלויות להלכה להרב ישראל דרוק ואמנם ציין שם להכרעת השערי צדק להתפלל עם תפילין, כי המ"ב פסק שעמידה בתפילין קודם לתפילה בציבור, ורק אדם חשוב שניכר חסרונו יתפלל בצבור בלא תפלין)

[ה] עיין גם קהלת יעקב ערך מצח – מבואר שם שמצח הוא סוד הבינה סוד החכמה החוקק שרטוטין בבינה. וכן מבואר בתורה זו שאור התפילין הוא הבושה שבמצח.

[ו] עיין ערובין יג: תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו. ואולי רמז רבינו כאן שמה שלא ביארו כיצד יפשפש מבאר רבינו שיפשפש אם הוא בדביקות אליו ית' כראוי.

[ז] צ"ע כפל הלשון ואולי כי בקל אפשר ליפול לדמיון שאני כבר בדביקות לכן מזהיר רבינו וכופל הזהרתו שמי שעדין לא מתבייש מאד מהקב"ה תמיד, על שמרגיש שלא יוצא חובתו במעשיו, שאינם מספיק במסירות נפש, כפי הראוי כלפי מלך מלכי המלכים הקב"ה שרש כל העולמות, הוא עדין לא יכול לרמות את עצמו שכבר זכה לדביקות כראוי, אפילו רק לפי מדריגתו. כי תמיד השגת גדולת הש"י היא יותר ממה שמצליח לעבוד אותו. ויותר מזה שמעתי מהריצ"ח (לג ב דקה 42) בשם הרב לוי יצחק זצ"ל שאמר לו שהצדיק הגדול ביותר אינו מקיים מה שהרשע הגדול ביותר יודע.

[ח] עיין מהרש"א חדושי אגדות ברכות דף ו. ד"ה מנין שהקב"ה מניח תפלין [כי מצות ענין תפלין הוא שיש לנו להיות דבקים בו ית' והנחתן עלינו היא משרה שכינה עלינו .. ועי"ש עוד שמאריך]

[ט] הציון הזה ציין הטשערינער רב ושם מבואר שהתפילין סגולה לדביקות וצ"ע כי רבנו אומר שהתפילין סימן לדביקות ולא סגולה וצ"ע. ובאמת צ"ע גם מה הכוונה סימן כיצד הם סימן דהיינו מה הכוונה תפילין, דאם הם סימן לדביקות צ"ל שהם תוצאה של דביקות כשלא רואים תוצאה מבינים שחסר בסיבה שלה דהיינו בדביקות.

[י] עומק סוד הדיבור עיין בספר טל אורות (לרבי יעקב מאיר) ח"א פ"ג עפ"י הסוד ומבואר שם שכח הדיבור אינו ענין טכני בלבד כדעת המחקרים שה' מוצאות הפה שהם לשון שפתים חיך גרון שינים מחתכות את הקול. אלא הוא ענין אלוקי בכח הרצון של הנשמה אשר האותיות נעלמים בנשמה כזיו השמש בשמש ומשתלשל ויורד בבחי' אורות וכלים למחשבה ויורד לה' מוצאות המחשבה ולה' מוצאות הפה ונעשים בבחי' חומר וצורה דהיינו הבל הלב ואור הנשמה וגם הבל הלב הוא אש מים רוח רוחני המתלבש באמ"ר הגשמי וכו' עי"ש. כי אם לא כן מדוע אדם הנברא ע"י ספר היצירה אין לו כח הדיבור עי"ש.   וצ"ע הרי כל  זה מדובר בכח הדיבור של כל תינוק וגם גוי שהוא במהותו דיבור פגום.  ומאידך א"א לומר שדיבור של גוי ממנו נעשה הרוח סערה כי זה נעשה רק ע"י יניקה מפגם הדיבור של איש ישראל.  ונראה שהכל תלוי בס"ה הנ"ל דהיינו אדנ-י דהיינו ההיכל והים שאליו הולכים נחלי נשמתו שכפי גבהם כן חומרת העון כשלא מוציאם לפועל לכבודו ית' וכפי גובה שמשם מושך קדושת דיבורו כך גודל כח הסט"א הנעשה כשיוצא לבטלה או ח"ו לרע ממש.

[יא] קהלת פרק א (ז) כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת:

[יב] עיין תיקון יא מתיקונים אחרונים [דף קמז:]

[יג] תיקוני זהר דף קמז: –  תקונא אחת עשרה (זהו תקון ל"א): מיד פתח ואמר, בראשית, ברא שית, ואינון שית ימים ברא אלקי"ם מאי אלקי"ם ימא שביעאה כנגד המלכות, ורזא דמלה ונרמז בפסוק בקהלת כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא כי המלכות מקבלת ומשפעת הכל לתחתונים. עלאין שמעו, נונין דרחשין בימא דאורייתא, עלה אתמר שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות, וכלהו שאגין על טרפין, ושכינתא אתמר בה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, כל הנחלים דאזלין לימא הא שבע אינון, ואינון שבע נערות [דף קמח.] הראויות לתת לה לאימא קדישא דאיהי בת שבע, ים אוקינוס כלילא משבע ימים,

[יד] רבינו בחיי ויקרא כה א. ובחובות הלבבות שער הבחינה שער ב' פ"ה – והלשון קולמוס הלב [ותורגמן הנפש]

[טו] וזה דוד המלך תיקן ספירת מלכות כי כלפי מעלה היה בתכלית השפלות וכלפי העם היה מלך ואדון, שמנהיג ומלמד המלכת הקב"ה בתוקף וגבורה.

[טז] תהילים פרק נא (יז) אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ:

רש"י (יז) אדני שפתי תפתח – מחול לי ויהי לי פתחון פה להגיד תהלתך:

רד"ק (יז) אדני שפתי. אדני, שאתה אדון על הכל, שפתי תפתח כשתרנן לשוני צדקתך, רצונו לומר שתשיב לי רוח הקודש שיופיעו בלשוני דברי השיר כמו שהיה לי מתחילה. וזהו שפתי תפתח, שיהא בדברי עזר אלהי. ופירוש יגיד תהלתך, כשיגיד פי תהלתך:

[יז] כמ"ש בורא ניב שפתים בחי' מה שאמר רבי חנינא בו דוסא אם תפילתי שגורה בפי וכו' כמבואר בברכות לד:

[יח] דיבור פגום הוא גם דברים בטלים ושיחת חולין כמבואר בגמ' יומא יט:  שהוא איסור תורה שנאמר ודברת בם. ויש בזה דעות אם הוא איסור בעצם או רק משום ביטול תורה, אבל לכל הדעות הוא חמור מאד. ועיין שמות רבה יג א' – את כל העולם אני סובל ואיני יגע, ובדברים בטלים אני יגע עי"ש.

ועיין ספר החרדים סו ט' שדברים בטלים הם כפגה"ב וז"ל.

ועיין ערבי נחל ויקהל דרוש א' ביאור נפלא בזה. שבכל מעשה מוציא חלק נפשו לפועל ובכל מחשבה חלק נשמתו ובכל דיבור חלק רוחו והוא בחי' מלאך שעולה למקומו למעלה ומחכה לו לסוף ימיו יקבל שכרו כפי מה שהעלה למעלה ממילא כשמדבר דיבור רע הרי העלה למעלה מלאך מזיק ואפילו דיבור בטל כיון שהיא עבירה נעשה ממנו סט"א.   ועיין בזה באור החיים בראשית מז כט.

[יט] עיין תורה פב – הִנֵּה נוֹדַע, כִּי יֵשׁ שָׁלשׁ קְלִפּוֹת, רוּחַ סְעָרָה וְעָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת (יחזקאל א' ד'). וּקְלִפַּת נֹגַהּ, הִיא בֵּין הַשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת וּבֵין הַקְּדֻשָּׁה. וְלִפְעָמִים נִכְלֶלֶת בַּקְּדֻשָּׁה, וְלִפְעָמִים נִכְלֶלֶת בַּקְּלִפָּה, וְהִיא בִּבְחִינַת נִשְׁמַת הָעֲשׁוּקִים וְדַי לַמֵּבִין (ב):‏ וְזֶהוּ בְּחִינַת סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית, שָׁלשׁ שְׁנֵי עָרְלָה, כְּנֶגֶד הַשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַנַּ"ל, וּרְבָעִי הוּא כְּנֶגֶד נֹגַהּ. וְהוּא בְּחִינוֹת חַשְׁמַ"ל, כִּי לִפְעָמִים נִכְלֶלֶת בְּמַ"ל אוֹרוֹת. וְזֶהוּ סוֹד מִילָה, כִּי יֵשׁ שָׁלשׁ עוֹרוֹת, הֵם שָׁלשׁ קְלִפּוֹת. וְעוֹר דַּק רְבִיעִי, בְּחִינַת נֹגַהּ:‏  וְכָל הַחֲרָפוֹת הַבָּאִים לָאָדָם, הֵם מִשָּׁלשׁ קְלִפּוֹת הַנַּ"ל.

[כ] תהילים פרק קמח (ח) אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ:

רש"י (ח) וברד – גלצ"א בלעז. שלג – נייף בלעז. וקיטור – ענין שואה שקורין ברואינ"ה בלעז. רוח סערה – העושה את דברו ושליחותו, ואמרו רבותינו (בחגיגה יב:) שהדברים הללו היו תחלתם גנוזים בשמים ובא דוד והורידן לארץ לפי שהם מיני פורעניות ואין נאה להם להיות גנוזין במגוריו של הקב"ה:

[כא] שלא יהיה בבחי' אחר הדברים כמבואר גם בתורה קיב – וְהַמַּשְֹכִּיל הַמֵּבִין יֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל כָּל יָמָיו, שֶׁיִּזְכֶּה פַּעַם אֶחָד כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד שֶׁל אֱמֶת לִפְנֵי ה' כָּרָאוּי.

[כב] בבחי' שלהבת הגבורות כמבואר גם בתורה קיב – וּמֵחֲמַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹצִיא דִּבּוּר לִפְנֵי אֱלֹקִים בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וְחִיּוּת כָּרָאוּי, לָכֵן כָּל הַדִּבּוּרִים וְהַתְּפִלּוֹת שֶׁהוּא מְדַבֵּר לֹא יוּכְלוּ לִבְקֹעַ הַמְּחִצּוֹת וְהַמְּסָכִים הַמַּבְדִּילִים לַעֲלוֹת לְמַעְלָה, וְנִשְׁאָרִים לְמַטָּה תַּחַת הַמָּסַכִּים. עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה וְיָשׁוּב בֶּאֱמֶת, וִידַבֵּר דִּבּוּרִים הָרְאוּיִין לְהִתְקַבֵּל בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא בְּהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל, אֲזַי מְבַקֵּעַ הַדִּבּוּר הַמֵּאִיר אֶת כָּל הַמְּחִצּוֹת וְהַמָּסַכִּים הַמַּבְדִּילִים, וְיַעֲלוּ עִמּוֹ כָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁהָיוּ מֻנָּחִים לְמַטָּה עַד הֵנָּה:

[כג] צ"ע כי מצב של עורף הוא אחור באחור שדייקא עי"ז שהם דבוקים באחור א"א לינק ממנה.

[כד] בראשית פרק ד (ו) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: (ז) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ:

רמב"ן (ז) הלא אם תיטיב שאת על דעת המפרשים (אונקלוס, רש"י, ורד"ק) שאת עונך ועל דעת רבי אברהם שאת פניך כנגד למה נפלו פניך, כי המתבייש כובש פנים למטה וכן ואור פני לא יפילון (איוב כט כד), והמכבדו כאלו נושא פניו למעלה וזה טעם אולי ישא פני (להלן לב כא), לא תשא פני דל (ויקרא יט טו):

ועל דעתי, אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך, כי אתה הבכור – וזה טעם למה חרה לך, כי בבשתו מאחיו נפלו פניו, ובקנאתו ממנו הרגו והנה אמר לו למה חרה לך על אחיך ולמה נפלו פניך ממנו, הלא אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך, ואם לא תיטיב לא עמו בלבד תבואך רעה, כי לפתח ביתך חטאתך רובץ להכשילך בכל דרכיך:

תורה תמימה – לפתח חטאת רובץ. אמר רבי, דבר זה למדני אנטונינוס, יצר הרע שולט באדם משעת יציאה לעולם, שנאמר לפתח חטאת רובץ <יא> [סנהדרין צ"א ב']:

[כה] וכעין זה דרשו בסנהדרין צא: שהיצה"ר רובץ וממתין לאדם בפתח יציאתו מהרחם.

[כו] לפתח חטאת רובץ -צ"ע כוונת רבנו האם החטאת הוא הסט"א שרובץ ואורב בפתח הפה, או שהחטאת הוא הדבור הפגום שממנו יונק הסט"א הרובץ ואורב בפתח הפה.

[כז] מיכה פרק ז (ה) אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ: (ו) כִּי בֵן מְנַבֵּל אָב בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ:

מצודות דוד (ה) אל תאמינו ברע – הנה בזמן הזה אל תאמינו איש ברעהו ואל תבטחו בהבטחת שר עם כי מעולם דרך השר הוא לקיים הבטחתו הנה עתה אל תבטחו בו. משוכבת חיקך – מאשתך השוכבת בחיקך שמור פתחי פיך לבל תדבר דבר שראוי להסתיר כי גם היא תגלה מצפוניך:

רש"י (ה) אל תאמינו בריע – כמשמעו ורבותינו פירשו כלפי מעלה אל תחטאו ותאמרו הקב"ה אוהבינו והוא ימחול לנו. משוכבת חיקך – נשמתך היא תעיד בך. פתחי פיך – דברי פיך פתיחות פיך:

[כח] זוהר וירא דף קיט: – וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הָא תְּנִינַן הרי למדנו במס' מגילה דף י ע"ב, וַיְהִי בִּימֵי עַל צַעֲרָא אִתְּמַר במקום שכתוב ויהי בימי מורה שהיה שם צער גדול, כי מלת ויה"י נוטריקון ו"י ה"י ששתיהם הם לשון צער ודין, וכשכתוב גם מלת בימי מורה שגם בספירות הנקראות ימים נתגברה מדת הדין, וַיְהִי ובמקום דכתיב רק ויהי אַף עַל גַּב דְּלָא כְּתִיב בִּימֵי, טַפְסֵי דְצַעֲרָא אִית בֵּיהּ תפיסת צער פי' קצת צער יש בו, אם כן מש"כ וַיְהִי פירושו שהיה צער של קטרוג היצר הרע כדמפרש ואזיל, אַחַר פירוש בָּתַר דַּרְגָּא תַּתָּאָה דְּכָל דַּרְגִּין עִלָּאִין שמקומו של היצר הרע הוא אחר ותחת מדרגה התחתונה של כל מדרגות העליונות דקדושה, וּמַאן אִיהוּ ומי היא המדרגה התחתונה, ואמר דְּבָרִים פי' המלכות שבה סוד הדבור, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר כי משה רבינו אמר לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנכִי כי אינני מושרש במלכות הנקראת דברים אלא למעלה בת"ת שבו סוד הקול, וּמַאן הֲוָה בָּתַר דַּרְגָּא דָא ומי היה אחר הדברים, ר"ל אחר מדרגת המלכות, ואמר מי שגרם כי וְהָאלהי"ם נִסָּה אֶת אַבְרָהָם והיינו היצה"ר שהוא מהקליפה הבאה אחר המלכות, ומפרש דְּאַתְיָא יֵצֶר הָרָע לְקַטְרְגָא קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שבא היצה"ר לקטרג על אברהם לפני הקב"ה בעלילות דברים, ואמר כי מה שאברהם עושה חסד הוא מצד מדת טבעו, ואלמלי תצוה אותו לעשות דין לא יוכל לעמוד בו, לכן צריך לנסותו בפעולת מדת הדין והגבורה, ועי"ז גרם לנסות את אברהם, וכונת היצה"ר היתה שיצחק ישחט, או שאברהם לא יעמוד בנסיון ויהיה נדחה ממדרגתו, אבל רצון הקב"ה היה בנסיון זה שע"י העקדה יכלל החסד של אברהם בגבורה של יצחק, וגם גבורת יצחק תכלל בחסדו של אברהם כדמפרש ואזיל. (רמ"ק ומפרשים) 

הכא אית לאסתכלא, והאלהי"ם נסה את אברהם, את יצחק מבעי ליה, דהא יצחק בר תלתין ושבע שנין הוה, והא אבוי לאו בר עונשא דיליה הוה, דאלמלא אמר יצחק לא בעינא, לא אתענש אבוי עליה, מאי טעמא והאלהי"ם נסה את אברהם, ולא כתיב נסה את יצחק, אלא את אברהם ודאי, דבעי לאתכללא בדינא דהא אברהם לא הוה ביה דינא כלל מקדמת דנא, והשתא אתכליל מייא באשא, ואברהם לא הוה שלים עד השתא, דאתעטר למעבד דינא, ולאתקנא ליה באתריה וכל יומוי לא הוה שלים עד השתא, דאתכליל מיא באשא ואשא במיא, ובגין כך והאלהי"ם נסה את אברהם, ולא את יצחק, דאזמין אברהם לאתכללא בדינא, וכד עביד דא, עאל אשא במיא, ואשתלים דא עם דא, ודא עביד דינא לאתכללא דא בדא, וכדין יצר הרע אתא לקטרגא עליה דאברהם דלא אשתלים כדקא יאות, עד דיעביד דינא ביצחק, דיצר הרע אחר הדברים איהו, ואתא לקטרגא. ותא חזי רזא דמלה, אע"ג דקאמרן דאברהם כתיב ולא יצחק, יצחק נמי אתכליל ביה בהאי קרא, רזא דכתיב והאלהי"ם נסה את אברהם, נסה לאברהם לא כתיב, אלא את אברהם, את דייקא, ודא יצחק.

[כט] צ"ע ליישב הפשט והדרש. ואולי כמבואר במדרש שהכוונה אחרי הברית שכרת אברהם עם אבימלך, שנשבעו זה לזה וא"כ משמע כאן שבועה לגוי היא פגם הדבור. ועי"ש פירוש המושב זקנים עה"ת שכתב שהנסיון בא כיון שאברהם נהג שלא כהוגן שכרת ברית עם אבימלך. ועיין צרור המור שם – והדרך השני שהוצרך זה הנסיון בכאן. לפי שאולי שגג אברהם בהכנסו בברית עם אבימלך, עובד עבודה זרה. ונשבע אבימלך בשם עבודה זרה שלו, ועבר על ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כג, יג), וכו' והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. עי"ש.

[ל] תיקון יח דף לה: דאיהי שריא לרישא דחולה, ובגינה ה' יסעדנו, ובמאי על ערש דוי, על שכינתיה ודאי, ואם שכינתא לאו תמן, רוח סערה תמן, דאסעיר גופיה דבר נש, דכתיב ביה והאניה חשבה להשבר, דאיהי גופא דספינה, כד לית שכינתא סמיכת לה, רוח סערה מהפך לה ותבר לה,

תיקון ע' דף קח: ואית דפיקו מאילנא דאיהו ביש, לית ביה טב כלל, דמניה נפיק רוח סערה, דאסעיר ביה גופיה דבר נש, ואתמר ביה רוח חזק מפרק הרים, דאינון גרמין דגופא, ומשבר סלעים, דאינון צלעות דגופא דאינון כגוונא דסלעים,

[לא] כל המלשינות ורעות בא מהרוח סערה- צ"ע פשיטא שהרי המלשינות הוא דבור רע אלא נראה שהכוונה לרוח סערה של עצמו שברא בדבורו שחוזר עליו לנקום במי שברא אותו כי הוא קץ כל בשר עושה קץ ומקטרג עד שיגרום לקץ חייו, של זה שמדבר עליו אם דיבר ועל זה שדיבר כגון שלא דיבר על אדם אלא דבור רע כגון ניבול פה או ובאמת צ"ע האם רבנו מדבר על לשון הרע דווקא או גם על ניבול פה ודברים בטלים, דלכאורה גם הם אחר הדברים. ואולי ממה שממשיך ובני אדם שדנים וכו וחוקרים וכו' משמע אולי שמדבר על בעלי לשון הרע דווקא.

[לב] בראשית פרק ו (יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ:

משכיל לדוד (יג) קץ וכו' כל מקום וכו'. בא ליישב הפ' שאין לו הבנה דמה ר"ל שהקץ בא לפניו לכך פי' כדאיתא נמי בזהר שיש רוח א' שנקרא קץ כל בשר והוא הממונה לקטרג על הזנות וקאמר דנקרא קץ כל בשר לפי שדרכו להמית הכל טובים ורעים. וז"ש הקדוש ב"ה לנח קץ כל בשר דהיינו זה הרוח ונקרא במדרש אנדרולמוסיא בא לפני כלומר בא לפני כבר זה זמן לקטרג ואעפ"כ לא השגחתי בו ולא נחתם גז"ד אלא עתה על הגזל וכיון שהגז"ד היה על הגזל לכן לא השחית האנדרולומסי' טובים ורעים לגמרי אף במין האנושי שהרי נשארו נח ובניו ובזה מובן הדיבור שאח"ז:

צרור המור – ואמר קץ כל בשר בא לפני, להורות שמדת הדין שנקראת קץ כל בשר, לפי שמנפש ועד בשר מכלה בא לפניו לתבוע דין עליהם. וזהו קץ כל בשר כדאמר (איוב כח, ג) קץ שם לחשך, והוא שטן הוא יצר הרע (ב"ב טז.) שמחשיך פני הבריות ומכלה אותם. וזהו ולכל תכלית הוא חוקר, שתכליתו ותאותו אינו אלא לעשות תכלית וכלייה והוא עומד לענות אדם בריבו ולהזכיר עונם. כמו שעשה בדוד שתבע דין עליו עד ששב בתשובה, ואז כתיב (שמו"ב יב, יג) גם ה' העביר חטאתך מכנגדו, ולא אמר סלח לחטאתך. וכן אמר בכאן קץ כל בשר בא לפני לתבוע דין עליהם ורוצה לכלותם מנפש ועד בשר יכלה:

[לג] איוב פרק כח (ג) קֵץ שָׁם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת:

מצודות דוד (ג) קץ שם לחשך – אף לחשך שם קץ מתי תכלה כי בהאיר היום תכלה החשך ור"ל לכל דבר יש תכלית בין לטוב בין לרע. ולכל תכלית – המקום ב"ה חוקר לדעת תכלית כל דבר מתי יהיה עם כי אנחנו לא נדע עת תכלית כל דבר. אבל אופל – וכן חוקר לדעת מתי תכלה יסוד האופל וצלמות והוא כדור הארצי:

[לד] עי"ש ריש פרשת מקץ ובפרשת נח דף סב: ועיין בפ' ויגש דף רי: שיש קץ הימין ולעומתו קץ שם לחושך שהוא המקטרג וכעין זה בפרשת צו דף לג.:

זוהר מקץ דף קצג. – וַיְהִי מִקֵּץ כדי לפרש פסוק זה רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וַאֲמַר הקדים לפרש מש"כ קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אפֶל וְצַלְמָוֶת ואמר הַאי קְרָא אִתְּמַר פסוק זה כבר נאמר פירושו במדרשים, אבל עתה נפרש בזה האופן, קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ, דָּא אִיהוּ קֵץ דִּשְׂמָאלָא זהו השטן הנקרא קץ הנמשך מהשמאל ששם הגבורה הנקראת חשך, דְּאִיהוּ שָׁאט בְּעָלְמָא שהשטן משוטט למטה בעולם הזה לפתות בני אדם ולהחטיאם, וְשָׁאט לְעֵילָא ואח"כ משוטט ועולה למעלה, וְקָיְימָא קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַסְטֵי וְקַטְרִיג עַל עָלְמָא ועומד לפני הקב"ה ומסטין ומקטרג על בני העולם, וְהָא אִתְּמַר וכבר למדנו זה. ופי' הפסוק לפי הסוד הוא, שהבינה שממנה דינין מתערין, שם לחשך שהוא הגבורה דז"א, קץ הוא השטן הנקרא קץ היוצא מסיגי הגבורה, והוא הפועל פעולת הגבורה להלקות את הרשעים, וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר פי' שהשטן חוקר איך לעשות קץ ותכלה לכל דבר, דְּהָא כָּל עוֹבָדוֹי לָאו אִינּוּן לְטַב אֶלָּא לְשֵׁיצָאָה תָּדִיר וּלְמֶעְבַּד כְּלָיָה בְּעָלְמָא כי כל מעשיו אינם לטוב אלא לכלות תמיד ולעשות כליה בעולם, ולכן נקרא קץ לפי שרוצה לעשות קץ ותכלה לכל הבריות, והוא לשון קציצה וכריתה. אֶבֶן אפֶל וְצַלְמָוֶת פירושו דָּא אֶבֶן נֶגֶף דְּבָהּ כָּשְׁלִין חַיָּיבִין השטן נקרא אבן נגף לפי שבו נכשלים הרשעים, וְקָיְימָא בְּהַאי דְאִקְרֵי אֶרֶץ עֵפָתָה כְּמוֹ אפֶל והוא עומד ונמצא בארץ שהחשך שלה הוא כמו חשכת אפלה, שהוא מדור הקליפות.

ולפי שהזכיר שיש ארץ עיפתה, אמר תָּא חֲזֵי אִית אֶרֶץ חַיִּים לְעֵילָא וְהַאי אִיהוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בא וראה יש ארץ החיים למעלה והיא סוד ארץ ישראל והיינו השכינה נוקבא דז"א שהיא ארץ לז"א הנקרא ישראל, וְאִית אֶרֶץ לְתַתָּא וְנִקְרֵאת אפֶל וְצַלְמָוֶת ויש ארץ למטה שהיא הנוקבא של הקליפה הנקראת אופל וצלמות, הטעם שנקראת אפֶל, דְּנַפְקָא מֵאֶרֶץ עֵפָתָה לפי שהיא יוצאת מארץ החשיכה כמו אופל שהיא מדור הקליפות, ומפרש מַאי אֶבֶן אפֶל וְצַלְמָוֶת על מי רומז, ואמר דָּא הוּא קֵץ זהו קץ השמאל שהוא השטן דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְחשֶׁךְ שהוא בא מצד הגבורה הנקראת חשך, והיינו זוּהֲמָא דְּדַהֲבָא וְהָא אִתְּמַר הוא זוהמת וסיג הגבורה שהיא סוד הזהב. (רמ"ק ורא"ג ומפרשים) 

[לה] ישעיה פרק נז (יט) בּוֹרֵא נִוב \{נִיב\} שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְדֹוָד וּרְפָאתִיו: (כ) וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט: (כא) אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים:

רש"י (יט) בורא ניב שפתים – בורא אני לו ניב שפתים חדש כלפי שבאתהו צרה עד עתה והכל קראו עליו תגר יקראו לו שלום שלום. לרחוק ולקרוב – שניהם שוין מי שנתיישן והורגל בתורתי ועבודתי מנעוריו ומי שנתקרב עתה מקרוב לשוב מדרכו הרעה אמר ה' ורפאתיו מחליו ומחטאיו:

(כ) והרשעים – שאין נותנין לב לשוב. כים נגרש – הים הזה גליו מתגאים לרום למעלה ולצאת חוץ לגבול החול אשר שמתי גבול לים וכשמגיע שם הוא נשבר על כורחו וכל זה גל חבירו רואה ואינו חוזר בו כך הרשע רואה את חברו לוקה ברשעו ואינו חוזר בו ומה הים רפשו וסריותו על פיו כך הרשעים סריותם בפיהם כגון פרעה אמר מי ה' (שמות ה) סנחרב אמר מי בכל אלהי הארצות (ישעיה לו) נבוכדנצר אמר (ישעיהו יד) אדמה לעליון. כים נגרש – כים אשר נגרש שגורש כל היום רפש וטיט:

[לו] ויקרא רבה כו ב, במדבר רבה יט ב, ועיין דברים רבה ה' ט', ילקוט שמעוני מלכים א פרק יח רמז ריג. ועוד..

ויקרא רבה (כו ב) – רבי יוסי ממלחיא ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמרו מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור והוה דוד מצלי עליהון הדא הוא שדוד אומר (תהלים יב) אתה ה' תשמרם אתה ה' נטר אורייתהון בלבהון תנצרם מן הדור זו לעולם מן הדור ההוא שהוא חייב כלייה אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין אלא ע"י שהיו בהם דלטורין היו נופלין הוא שדוד אומר (תהלים נז) נפשי בתוך לבאים לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו להוטין אחר לשון הרע בני אדם שניהם חנית וחצים אלו אנשי קעילה דכתיב בהם (שמואל א כג) היסגירוני בעלי קעילה בידו ולשונם חרב חדה אלו הזיפים דכתיב בהון (תהלים נד) בבא הזיפים ויאמרו לשאול באותה שעה אמר דוד וכי מה השכינה עושה בארץ (שם נז) רומה על השמים אלהים סלק שכינתך מביניהון. אבל דורו של אחאב כלן עובדי עבודת כוכבים היו וע"י שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין הוא שעובדיה אמר לאליהו (מלכים א יח) הלא הוגד לאדוני וגו' ואכלכלם לחם ומים אם לחם למה מים אלא מלמד שהיו המים קשים לו להביא יותר מן הלחם ואליהו מכריז בהר הכרמל ואומר (שם) אני נותרתי נביא לה' לבדי וכל עמא ידעי ולא מפרסמי למלכא.

[לז] צ"ע דלעיל משמע שאפילו רק פגם קל בדבור נקרא אחר הדברים והסט"א יונק מרוח פיו שהוא רוח פיו של הקב"ה. ונראה שכפי גודל הפגם כך כוחו לקטרג ובפגם קל מעורר ניסיונות קלים ולא עונש וגם בדבור רע הדין הוא על עצמו ורק בדבור פגום ממש כלשון הרע אזי מעורר עונש גם על אחרים.

[לח] זוהר ויחי דף רלח. אסרי לגפן עירה, דא מלכא משיחא, דזמין לשלטאה על כל חילי עממיא, חילין די ממנן על עמין עעכו"ם, ואינון תוקפא דלהון לאתתקפא, וזמין מלכא משיחא לאתגברא עלייהו, בגין דהאי גפן שליט על כל אלין כתרין תתאין, דשלטי בהו עממיא עעכו"ם, האי נצח לעילא, ישראל דאינון שרקה ישיצון וינצחון חילין אחרנין לתתא, ועל כלהו יתגבר מלכא משיחא, הדא הוא דכתיב (זכריה ט ט) עני ורוכב על חמור ועל עיר, עיר וחמור, תרין כתרין אינון דשלטי בהו עממיא עעכו"ם, ואינון מסטר שמאלא סטרא דמסאבא. ומה דאמר עני, וכי מלכא משיחא עני אקרי, אלא הכי אמר רבי שמעון, בגין דלית ליה מדיליה, וקרינן ליה מלך המשיח, דא הוא סיהרא קדישא לעילא, דלית לה נהורא אלא משמשא.

….וְעִם כָּל דָּא ועם כל זה שמלך המשיח נקרא עני, יהיה רוֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר פי' ירכב וישלוט על כחות הטמאים הנקראים חמור ועיר, שהם תּוּקְפָא דְּעַמִּין לְאִכַּפְיָיא תְּחוֹתֵיהּ תוקפם של העמים כדי להכניעם תחתיו, וְיִתְתַּקַּף קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדוּכְתֵּיהּ ואז כשיבא משיח יתחזק הקב"ה שהוא ז"א במקומו לנקום נקמת עמו מאומות העולם. וזה מש"כ אסרי לגפן עירה, פי' שלעתיד לבא בזמן הגאולה כשתהיה הגפן הזאת שהיא המלכות מושלת על כל כחות החיצונים, אז יאסור מלך המשיח ויכניע את קליפת העיר בכח הגפן הזאת. ולשורקה בני אתונו, פי' ישראל הנקראים שורקה ימשלו על בן האתון שהוא ג"כ קליפת העיר. וזהו הטעם שפתח רבי חייא מאמר הזה על פסוק ה' ישמרך מכל רע, לומר שכשם שהצדיקים הקב"ה שומרם מלרדת לגיהנם, כך לעתיד לבא יכניע הקב"ה את קליפת העיר שלא יזיקו עוד לישראל. (רמ"ק ורא"ג וכ"פ ומק"מ) 

[לט] מבואר שם שהסט"א מתחלקת לעשר כנגד קליפת חמור ועשר כנגד קליפת עיר בן אתון שמקטרגים על ישראל ועתיד הקב"ה לאסור אותם תחת המלכות המכונה גפן ע"י המשיח המכונה עני ורוכב על חמור דהיינו עני שאין לו מעצמו כלום רק מה שמקבל ממנו ית' דהיינו תיקון המלכות בשלימות ועי"ז יהיה רוכב על החמור והעַיִר האלה.

[מ] בראשית מט יא פרש"י – אסרי לגפן עירה – נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין איש יהודה יאסור לגפן עיר אחד ויטעננו מגפן אחת ומשורק אחד בן אתון אחד:

[מא] בראשית פרק מט (י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים: (יא) אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה:

רש"י (יא) אסרי לגפן עירה – נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין איש יהודה יאסור לגפן עיר אחד ויטעננו מגפן אחת ומשורק אחד בן אתון אחד:

אור החיים (יא) אסרי לגפן וגו' הן רבו מפרשי כתוב זה, וכולן דרך דרש דרשו ואולי שיכוין עוד לומר על ביאת מלך המשיח האמור בסמוך עד כי יבא שילה וגו', ואמר ולו יקהת עמים שאליו עמים ידרושו אמר שיאסור במאסר ובתפיסה לפני הגפן, שהם ישראל שנמשלו לגפן (שמו"ר מד א) דכתיב (תהלים פ ט) גפן ממצרים תסיע, יאסור לפניהם עירה, פירוש כל האומות הנמשלים לחמור דכתיב (יחזקאל כג כ) אשר בשר חמורים בשרם, וכן דרשו ז"ל (ב"ק מט) בפסוק עם החמור (לעיל כב ה), עם המשולים לחמור ולשרקה פירוש לפני ענף אחד מהגפן הנקרא שורק, יאסור ג"כ בני אתונו:

ודקדק לומר עיר, ואתון, לצד שיש בבחינת הקליפה שהיא שורש נפשות האומות, בחינת זכר ונקבה, ולבחינת זכר יקרא עיר, ולבחינת נקבה יקרא אתון ואמר כנגד הגפן שהוא כללות ישראל אוסרי עירה, שהוא בחינת הזכר שהוא תוקף האומות וכנגד ענף אחד מישראל אמר אתונו, לומר לצד בחינת הנקבה, לא יצטרך לכל ישראל אלא באמצעות ענף אחד די:

[מב] ונראה שזה רמז הנביא (זכריה ט' ט') גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת: שמשיח יבוא עני רוכב על חמור ועל עיר בן אתון. כי משיח לשון שיחה ודבור קדוש וזה ע"י שרוכב על קליפת חמור ועיר בבחי' רוח סערה עושה דברו. ובחי' (בראשית מט יא) אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ…

[מג] תהילים פרק פ (טו) אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת:

חומת אנך (חיד"א) – וראה ופקוד גפן זאת. אפשר דהכונה דיעשה לכבוד השכינה דנקראת גפן ונקראת זאת.

[מד] בראשית פרק מט (כח) כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם:

תקוני הזוהר תיקון יט דף מ. -ויעקב בריך לבנוי בזאת – ויעקב ברך את בניו בכח השכינה הנקראת זאת. הדא הוא דכתיב וזהו שכתוב וזאת אשר דבר להם אביהם שאת תפלתם יעלו רק דרך השכינה הנקראת זאת וידעו שבכל השכינה אפשר לפעול את כל בקשתם.

[מה] גם בדפו"ר יקום, ומתרלו – יקם (כלשון הפסוק)

[מו] תהילים פרק קז (כו) יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג: (כז) יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע: (כח) וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְדֹוָד בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם: (כט) יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם:

מצודות דוד (כט) יקם סערה לדממה – ר"ל הסערה שהקים ישיבנה לדממה וגלי הים לא יהמו עוד:

[מז] לקמן אות ג' מבאר שדבור פגום רוח סערה הוא בחי' יעלו שמים ירדו תהומות שכתוב לפני הפסוק הזה.

[מח] עיין תורה רז – כָּל הַדִּבּוּרִים הֵם בְּחִינַת גְּבוּרוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קמ"ה): "וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ", וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּכְּתָבִים שֶׁהַה' גְּבוּרוֹת שֶׁבַּדַּעַת בּוֹקְעִין וְיוֹצְאִין בְּהַפֶּה וְנַעֲשֶֹה מֵהֶם ה' מוֹצָאוֹת הַפֶּה, נִמְצָא שֶׁכָּל הַדִּבּוּרִים הֵם בְּחִינַת גְּבוּרוֹת, וְצָרִיךְ לְהַמְתִּיקָם, וְהַהַמְתָּקָה הוּא עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה וְדִבּוּרִים טוֹבִים שֶׁמְּדַבְּרִים, עַל יְדֵי זֶה מַמְתִּיקִין הַדִּבּוּרִים שֶׁהֵם בְּחִינַת הַגְּבוּרוֹת:

[מט] נראה שחלוקת היד לאצבעות ולחמש דייקא גם רומז לגבורות לכן נקראת היד שרש הגבורות. (עיין כתובות ה: מדוע מחלקן אצבעות כי לכל אחת תפקיד מיוחד לה) עיין פירוש הרא"ש בראשית ה כט נמצא בשם ר' יהודה החסיד ז"ל שקודם שנולד נח לא היה להם פיסוק אצבעות והיו חורשים בידיהם ונח נולד בחילוק אצבעות ולא היה בו כח לחרוש בידיו וזה שאחז"ל מחרישות תקן להם:  וכל בחי' חלוקה לפרטים הרבה הוא מצד הדין לעומת החסד שתכונתו לאחד את הדברים. ולכאורה צ"ע נמצא שהנחמה שהביא נח היתה שהביא מדת דין דקדושה, שקודם דייקא אחדות היד, היה עצבון.  גם חרישה היא לפורר את האדמה בחי' דין.     ועיין ערובין ג: טפח עצב וטפח שוחק. שדיבוק האצבעות זו לזו נקרא עצב והפרדתן נקרא שוחק. וגם הצחוק שרשו בדין כידוע שיצחק מדתו גבורה ושרש הדינים בבינה שם יין המשמח עיין תורה מא.

[נ] עיין שערי אורה – השער השני – הספירה התשיעית – אמר בספר יצירה: כרת לו ברית בעשר אצבעות ידיו, וזה הוא ברית לשון. וחותם י"ה, בסוד י' עשר אצבעות, ה' חמש מקורות בלשון התורה; בסוד אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ. אחה"ע, בגרון. בומ"ף, בשפתים. גיכ"ק, בחיך. דטלנ"ת, בלשון. זסשר"ץ, בשינים. נמצא חותם י"ה, ברית הלשון שהוא ברית הפה.

[נא] ה' מוצאות הפה גיכ"ק בחיך אחה"ע בגרון דטלנ"ת בלשון זסשר"ץ בשינים בומ"ף בשפתים. עיין זוהר ח"ג רכח. רצה: וח"א דף פ. ותקוני זוהר מזוהר חדש קעא. (אוצה"ז). ועיין ע"ח שער כה דרוש ב' מ"ק. עיין שער הכוונות ליל שבת דרוש ב' סוד נישוק ידי אמו בבואו לביתו בליל שבת.

[נב] שער הכוונות – דרושי ערבית ליל שבת דרוש ב' – והואיל ואתא לידן נבאר ענין הנשיקה שנוהגים לנשק ע"ג הידים מה ענין זה. דע כי הגבו' הם הנקרא מנצפ"ך והם עומדי' ביסוד של הנקבה. ואמנם שורש מציאותם הא' הוא בה' אצבען יד שמאלי' כי ה' אצבעות יד ימין הם חסדים ושורש כל הגבורות האלו הוא למעלה בה' מוצאות הפה והם חיך ולשון וגרון ושפה ושינים שבהם כ"ב אותיו' אחע"ה בומ"ף כו' והנה ג' חלוקו' שבהם הם ד' אותיו' והם אחע"ה בומ"ף גיכ"ק וב' חלוקו' שבהם הם ה' אותיו' והם דטלנ"ת זשסר"ץ והם סוד ה' חסדים וה"ג וכאשר האדם נושק בפיו ע"ג אצבעו' היד גורם להשפיע ולהאיר משרש' אשר שם בפה אל הה' אצבעו'. ואמנם סדר הנשיקה הוא שהקטן נושק יד הגדול, וכו' עי"ש

[נג] תהילים פרק קו (א) הַלְלוּיָהּ הוֹדוּ לַידֹוָד כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (ב) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְדֹוָד יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ:

מצודות דוד (ב) מי ימלל – מי יוכל לספר כל גבורות ה' ומי יוכל להשמיע כל תהלתו:

מצודות ציון (ב) ימלל – מלשון מלה ודבור:

[נד] תהילים פרק קמה (ד) דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ:

[נה] ירמיה פרק כג (כט) הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְדֹוָד וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע:

רש"י (כט) הלא כה דברי כאש – לא היה להם לטעות ולדמות חלומות לומר שהם נבואה כי דבר נבואה כשבאה בפי הנביא בגבורה היא באה בו כאש בוערת כענין שנאמר ותהי בלבי כאש בוערת (ירמיה כ) ואומר ויד ה' עלי חזקה (יחזקאל ג). וכפטיש – פי"ק בלעז ויש אומר מרטיי"ל בלעז:

מצודות דוד (כט) הלא כה דברי – הלא החלום אשר הוא דברי באה בחוזק רב ובהרגשה יתירה כאש הבוערת וכפטיש המפוצץ את הסלע שהוא דבר המורגש מאד כן הוא חלום הנבואיי ולא כן חלום הדמיוני כי הרגשתם קלה מאד:

[נו] עיין תורה מח שזה בחי' סוכה הארת הבינה שם שרש הגבורות כמבואר גם בתורה מא.

[נז] סנהדרין צז. – תניא ר' יהודה אומר דור שבן דוד בא בו בית הוועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן יאשם ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו ופני הדור כפני כלב והאמת נעדרת (דיבור אמת אינו בנמצא) שנאמר {ישעיה נט-טו} ותהי האמת נעדרת (מדת האמת אינה בנמצא) (וסר מרע משתולל) מאי ותהי האמת נעדרת (מדוע כדי לומר שאיננה נקט לשון נעדרת) אמרי דבי רב מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה (מבאר כיצד היא איננה ע"י שהם עוזבים בקבוצות קבוצות) מאי וסר מרע משתולל אמרי דבי ר' שילא כל מי שסר מרע (הוא) משתולל על הבריות (מוחזק על ידי הבריות לשוטה. כי הרע מקבול בין הבריות לנהוג בו ומי שסר ממנו הריהו בעיניהם שוטה)

המהרש"א מבאר שא"א לומר שאיננה לגמרי

והרי"ף בעין יעקב מדייק לשון ותהי האמת ולא שייך לומר לשון הויה על דבר שאיננו בנמצא לגמרי.

[נח] תהילים פרק קיט (קס) רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ:

רש"י (קס) ראש דברך אמת – סוף דברך הוכיח על הראש שהוא אמת שכששמעו האומות אנכי ולא יהיה לך ולא תשא אמרו הכל להנאתו ולכבודו כיון ששמעו כבד, לא תרצח, לא תנאף, הודו על ראש דברך שהוא אמת:

מצודות דוד (קס) ראש דברך – תחלת דברך שאמרת בהר סיני אנכי ה' אלהיך הוא אמת. ולעולם וגו' – ולכן יעמדו לעולם כל משפט צדקך ולא תבוטל בשום זמן הואיל והמצוה הוא ה' האלהים הקיים לעד:

[נט] שמעתי מהר"מ קרמר סעודה שלישית שבת נח תשנג. שיעור על תורה קיב. שוראים מכאן שגם מי שהמדות שלו נפולות לגמרי אבל להתפלל עם אמת הוא עדיין יכול.

[ס] דניאל פרק ח (יב) וְצָבָא תִּנָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה:

רש"י (יב) וצבא תנתן על התמיד בפשע – וזמן מועד נתן להיות התמיד מסולק בשביל פשע שומם היא ע"ג כלו' שתהא ע"ג נתנת בירושלים תמורת התמיד וכן היא קרויה בספר הזה בכמה מקומות שנא' עד מתי החזון התמיד והפשע שומם ואומר מעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם. וצבא – זמן כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז). ותשלך אמת ארצה – תורת אמת השפילה:

[סא] תהילים פרק קז (כו) יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג: (כז) יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע: (כח) וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְדֹוָד בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם: (כט) יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם:

[סב] פסחים דף ג. ותנא דידן מאי טעמא לא קתני לילי לישנא מעליא הוא דנקט וכדרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה רב פפא אמר תשע שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה רבינא אמר עשר וי"ו דטהור רב אחא בר יעקב אמר שש עשרה שנאמר כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור תניא דבי רבי ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב ואומר ותבחר לשון ערומים ואומר ודעת שפתי ברור מללו מאי ואומר וכי תימא הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן לא תא שמע ואומר ותבחר לשון ערומים וכי תימא הני מילי בדרבנן אבל במילי דעלמא לא ואומר ודעת שפתי ברור מללו.

פרש"י – אשר איננה טהורה. ולא כתיב הבהמה הטמאה כי אורחיה הרי שמונה אותיות עקם הטמאה חמש אותיות הן אשר איננה טהורה שלש עשרה אותיות ואע"ג דבאורייתא כתיב טמא שני אורחיה בחד דוכתא ללמדך לחזר על לשון נקיה: אשר לא יהיה טהור. הוה ליה למיכתב איש טמא וכי נמי משוית לטהור חסר ו' איכא עיקום תשע שהרי שתים עשרה יש וטמא אינו אלא שלש: ו' דטהור. דהא לא חסר הוא: כי אמר מקרה. טמא הוא לכתוב ולשתוק ויש כאן עיקום י"ו אותיות:  בזב כתיב (ויקרא טו) וכל המרכב אשר ירכב ובאשה כתיב (שם) או על הכלי אשר היא יושבת לפי שאין הגון להזכיר רכיבה ופיסוק רגלים באשה ואע"פ שהמרכב והמושב שוין בשניהם:

[סג] מה שנקט ט' אותיות אולי לרמוז לאות ט' שהיא אות אמת כמבואר בזוהר שמעל העיר לוז עמדה באויר האות ט'. בחי' שעיקם את האותיות לכיון האות ט'.

עיין עמק המלך – שער י – פרק יא – הטי"ת הוא יסוד שהוא מדה תשיעית. וגם אמרו חז"ל הרואה 'טית' בחלום חיים מזומנים לו, כי הוא [יסוד] נקרא חי העולמים, כנודע טעמו, בשער עולם התוהו, וטי"ת הוא גם כן אותיות טוב, וטוב וחיים הכל אחד הוא, כנדרש במדרש בראשית רבה [פרשה ט' ה']. והנה טוב זה מלאך חיים, וגם עיר לוז היא נבנה על מקום אות טית השולטת על אותו המקום, לכן אין בה מיתה להדרים בתוכה, עיין זוהר תרומה דף קנב. – אשתארת את טי"ת בלחודהא תליא באוירא על גבי ההוא דוכתא, טי"ת איהו את דנהירו חיין, בגין כך מאן דחמי טי"ת בחלמיה סימנא טבא הוא ליה, וחיין אתתקנו ליה, ועל דא בגין דהוה ט' תליא על גב ההוא אתר, לא שלטא ביה מותא.

[סד] צ"ע כי הרבה פעמים נזכר המילה טומאה בתורה ובנביאים יש תיאורים שנדמים לניבול פה ממש ומדוע לא נזהרו גם שם לדבר בלשון נקייה. ועיין פרש"י הנ"ל שכתב- ואע"ג דבאורייתא כתיב טמא שני אורחיה בחד דוכתא ללמדך לחזר על לשון נקיה. ועדיין צ"ע כיון שצריך לדבר בלשון נקיה מדוע לא הקפידו על זה בכל המקרא.   ועיין מאירי שם ד"ה לעולם – ואף על פי שבתורה כתיב טמא בכמה מקומות אותם המקומות אין בהם לשון מגונה שטמא הכתוב בתורה אם במאכלות פירושו אסור ואם הוא במגע הטומאות אף זה אין בו גנאי, אבל זו האמורה בנח פירוש טומאה שבו על אותן שנעברה בהן עברה, וכמו שאמרו בפרק חלק ומי איכא טמאים וטהורים בההוא שעתא אלא מאותם שלא נעברה בהם עברה, ומנא ידעי? כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעברה בהם עבירה. ויש לך לשאול ואם אין התיבה קולטתו היאך אמר ליכנס שם מהם, וכדאמרת מן הבהמה אשר איננה טהורה? תדע שכך הוא פי' המקרא מן הבהמה הטהורה במינה ר"ל שכל המין שבה נקי מזה ומאותה שמינה טמא בטומאה זו אלא שאותו הזוג מיהא יהא נקי, ואף על פי שהיה יכול לומר אשר לא טהורה, לא היה הלשון מתוקן כל כך, ולימד שראוי לעקם עד שיחזיר את הלשון לנקיות בלשון צח ומתוקן, אחר שהוא נאמר על ענין גנאי. וכן בבעל קרי כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, וכן בלתי טהור הוא כי לא טהור. הא למדת שכל שיש בו לשון גנאי ראוי להאריך ולעקם שלא להוציאו בפה, ואע"ג דכת' אשר תצא ממנו שכבת זרע, כל שאינו על ידי הרהור חטא אלא על ידי תשמיש וכונת זרע אין כאן לשון גנאי, שאין זה אלא לשון שכיבה לכונת העמדת המין, הא קרי שעל ידי הרהורא דחטאה הוא לשון גנאי, והוצרך לעקם בו, אבל כל שאין בו לשון גנאי, אינו צריך לעקם אף על פי שאין בו לשון כבוד, כדי לספר בלשון כבוד, אדרבה ישנה בלשון קצרה, הא כל שהוא בשיעור אחד, שאין צריך עקום ראוי לספר בלשון כבוד, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב:

[סה] הערה השייכת להגה 1 שיר השירים ח' ו'

[סו] איוב כח ג'

[סז] איוב פרק כח (ג) קֵץ שָׁם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת:

מצודות דוד (ג) קץ שם לחשך – אף לחשך שם קץ מתי תכלה כי בהאיר היום תכלה החשך ור"ל לכל דבר יש תכלית בין לטוב בין לרע. ולכל תכלית – המקום ב"ה חוקר לדעת תכלית כל דבר מתי יהיה עם כי אנחנו לא נדע עת תכלית כל דבר. אבל אופל – וכן חוקר לדעת מתי תכלה יסוד האופל וצלמות והוא כדור הארצי:

[סח] רבינו כאן כמו לעיל באות ב' דורש את הפסוק כמו הזוהר ולא כפשוטו, כי הפשט הוא ששם סוף לחושך והדין, ואילו הזוהר דורש שהסט"א שעושה קץ לכל דבר, היא שולטת בחושך.

[סט] בראשית פרק א (ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: (ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ: (ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד:

רמב"ן (ה) ויקרא אלהים לאור יום יאמר כי נברא הזמן ועשה מדת יום ומדת לילה וענין "ויקרא", מפני שהאדם קרא השמות, אמר באלו שנעשו קודם היותו, כי האלהים קרא להם שמות וזה דעת רבי אברהם:    והנכון, שענין "קריאה" באלו בכאן היא ההבדלה המוגבלת בהם כשלבשו צורתם – וכך אמרו (ב"ר ג ו) יום יהא תחומך, ולילה יהא תחומך:    ויש מפרשים (מורה נבוכים ב ל) כי זה רמז לתנועת הגלגל על פני כל הארץ בעשרים וארבע שעות, שכל רגע מהם בקר במקומות משתנים, וערב במקומות שכנגדם ואם כן ירמוז לאשר יהיה ברקיע אחרי הנתן המאורות ברקיע השמים:

[ע] חגיגה יב: – {תהילים מב-ט} יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. אמר ר"ל כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ומה טעם (בזכות מה זוכה ל)"יומם יצוה ה' חסדו"? משום "ובלילה שירה עמי" (מפני שבלילה עסקתי בתורתו שהיא שבחו, ונקראת שירה כמ"ש כתבו לכם את השירה הזאת)

ועיין רמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"ג יג – אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָה לִלְמֹד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה אֵין אָדָם לָמֵד רֹב חָכְמָתוֹ אֶלָּא בַּלַּיְלָה. לְפִיכָךְ מִי שֶׁרָצָה לִזְכּוֹת בְּכֶתֶר הַתּוֹרָה יִזָּהֵר בְּכָל לֵילוֹתָיו וְלֹא יְאַבֵּד אֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶן בְּשֵׁנָה וַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְשִׂיחָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְדִבְרֵי חָכְמָה. אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין רִנָּה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב-יט) 'קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה'. וְכָל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה חוּט שֶׁל חֶסֶד נִמְשָׁךְ עָלָיו בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים מב-ט) 'יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי'. וְכָל בַּיִת שֶׁאֵין נִשְׁמָעִים בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּלַּיְלָה אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ-כו) 'כָּל חשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח'. כִּי דְבַר ה' בָּזָה זֶה שֶׁלֹּא הִשְׁגִּיחַ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה כָּל עִקָּר.

[עא] עיין ע"ז ג: אמר ר"ל  ועיין לעיל תורה ג'.

[עב] צ"ע מדוע ביום. ואולי זה שכר על מעשיו ושכירות משתלמת בסוף.

[עג] שע"י שהאיר עולם חשוך שכולו שקוע בע"ז, באור האמת של הקב"ה, משך עליו הקב"ה חוט של חסד עד שנעשה מרכבה למדת החסד ונקראת על שמו.

[עד] זוהר מקץ דף רג: אמר ר"ש תא חזי בשעתא דליליא עאל ופריש גדפוי על עלמא כמה גרדיני טהירין זמינין לנפקא ולשלטאה בעלמא וכמה מאריהון דדינין מתערין בכמה סטרין לזנייהו ושלטי על עלמא כיון דאתי צפרא ונהיר כלהו מסתלקי ולא שלטי וכל חד וחד עאל לדוכתיה ותב לאתריה כמה דאת אמר הבקר אור דא בקר דאברהם, והאנשים שֻלְחוּ אלין מאריהון דדינא דהוו שלטין בליליא, המה וחמוריהם (ס"א המה אינון מאריהון דדינא דקאמרן וחמוריהם) אינון גרדיני נימוסין דאתיין מסטרא דמסאבא דלאו אינון קדישין ולא שלטין ולא אתחזון מכי אתי צפרא ואינון מסטרא דאינון חמרי גרדיני נימוסין דקאמרן דהא לית לך דרגין עלאין דלא איתאי בהו ימינא ושמאלא רחמי ודינא דרגין על דרגין, קדישין מסטרא דקדושה, ומסאבין מסטרא דמסאבא וכלהו דרגין על דרגין אלין על אלין, ובכל אתר דבקר דאברהם אתער בעלמא כלהו מתעברי ולא שלטי בגין דלית לון (ז"ח קיומא) לקיימא בסטר ימינא אלא בסטר שמאלא, וקודשא בריך הוא עבד יממא וליליא לאנהגא כל חד וחד לסטריה כדקא חזי ליה זכאה חולקהון דישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי,

[עה] בראשית פרק מד (ג) הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם: (ד) הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה:

[עו] עד כאן הם דברי הזוהר הנ"ל. ומבואר שם במפרשים שיש דינים קדושים ויש דינים דסט"א ושניהם בלילה יוצאים מנוקבא דתהומא רבה לשלוט בעולם ובבקר מתעורר מדתו של אברהם ואז שולחו כל בעלי הדינים, המה הם דינים הקדושים, וחמוריהם הם הטמאים.    וצ"ע מעל מי נשלחו הדינים האם מעל האחים כמבואר שם בדף רג. לפי פירוש רבי אלעזר או מעל יוסף כדמשמע כאן עפ"י דף רג: שם בדברי ר"ש. כי דברי רבינו הם לשון ר"ש אבל ר"ש אפשר שלא חולק על בנו בדבר הזה. ואולי אפ"ל שבאמת מכח חסד דאברהם שהאיר בבקר נשלחו הדינים מעל האחים דהיינו הקטגור על מכירת יוסף שעי"ז יוסף לא יכול היה לומר להם דיבור אמת מי הוא, ושולחו וכו' רומז לכל בעלי הדינים ששולחו מעל האחים ועי"ז גם מעל הדבור של יוסף הצדיק. 

[עז] גם עיין זוהר ויקרא דף כב: פתח חבריה טייעא ואמר (שם מד) הבקר אור והאנשים שלחו וגו' מאי הבקר אור, הכי אוליפנא, מהו בקר אלא בזמנא דאתי צפרא ודינין מתעברן וחסד בעא לאתערא כל אינון דאתיין מסטרא דא מבקרי (ס"א מפקדי) לאתרייהו לזמנא ברכאן לעלמא ודא הוא הבקר אור דהא רחמי מתישבי לעלמא וחסד קאי באתריה כדין הוא בקר אור, וכתיב (שם א) וירא אלהים את האור כי טוב.

[עח] רות פרק ג (יב) וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי \{אם\} גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי: (יג) לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי יְדֹוָד שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר: (יד) וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלֹתָו \{מַרְגְּלוֹתָיו\} עַד הַבֹּקֶר וַתָּקָם בְּטֶרֶום \{בְּטֶרֶם\} יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן:

[עט] עיין תקוני הזוהר דף סז. שכבי עד בקר דא בקר דאברהם

[פ] מבואר לפי רבינו שגם אצל בועז ע"י הדחק של הלילה שלמד תורת אמת שעי"ז נצח את יצרו אזי בבקר נתבטלו כל הדינים מהדיבור שעי"ז יכול היה לעשות בה מאמר דייקא וליבם אותה. דהיינו שעי"ז מיד ובקלות מצא את טוב הגואל ומיד סרב לגאול ויכול היה בועז לגאול בלי קטרוג על זיווג הקדוש שעל ידו נולד זרע משיח ודוד שהרווה להקב"ה בתשבחות ודיבורי אמת. כידוע שעל כל הולדת משיח יש קטרוג נורא עד שבדרך כלל נעשה בלבוש של עבירה כמו יהודה ותמר וכיו"ב דוד ובת שבע וגם כאן היה העלמה נוראה כשצדיק הדור נושא גיורת ועוד מואבית, אבל אעפ"כ מכח החוט של חסד בבקר שאחרי הלילה נעשה המתקה.

[פא] הולדת זרע המשיח שיהיה המיוחד בתיקון הברית כמבואר בתורה לב תנינא, בכל הדורות נמשך בדרך של העלמה גדולה שנדמית לפגם הברית דייקא. וכגון הולדת מואב מלוט ובתו הפחות צנועה דייקא ושקראה לבנה על שם אביה. ומעשה יהודה ותמר שנדמה לזנות כשהולידו את פרץ ומבואר בשער הפסוקים שער ואונן נתגלגלו בסוד היבום של תמר בפרץ וזרח. נמצא שפרץ שממנו יצא זרע משיח (רות ד' יח) הוא ער אותיות רע שהקב"ה המיתו בגלל מעשיו הרעים. ורות היא נכדתו של בלק הרשע ממואב הנ"ל שגם נאסרו לבא בקהל ישראל, ועדיין לא נפסק אם מואבית כן מותרת לבא בקהל. ועל כן בהולדת ישי את דוד נסתפק אם הוא מותר לבא בקהל לכן פרש מאשתו הישראלית והתכווין לשפחתו שהערימה עליו והודיעה לאשתו שבאה תחתיה ונולד דוד שעד ששמואל הנביא משחו למלך כולם החזיקוהו לממזר.

[פב] תהילים פרק פג (א) שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף: (ב) אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל: (ג) כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ:

[פג] תהילים פרק ל (יב) הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה: (יג) לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְדֹוָד אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ:

מצודות דוד – (יג) למען יזמרך – ובעבור זה יזמר לך הנשמה ולא ישתוק מן הזמר ואודך לעולם:

[פד] איוב פרק לח (ד) אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה: …..(ז) בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים:

מצודות דוד (ז) ברן יחד – חוזר על איפה היית האמור בתחילת הענין לומר איפה היית בעת ירננו יחד כל כוכבי בוקר הם מערכות השמים וכל בני אלהים הם המלאכים המניעים אותם יריעו לשמי וכאומר וכי לא תשכיל לדעת זאת כאלו היית שם וראית שהמה כולם נכנעים לי ועול מוראי עליהם ומה זה תאמר מדוע משדי לא נצפנו עתים (איוב כד):

מצודות ציון (ז) ברן – מל' רננה.   כוכבי בקר – הוא כמו כוכבי אור כי בקר ואור אחד הוא והכוונה היא על כוכבי לכת המאירים ביותר וכן הללוהו כל כוכבי אור (איוב א):

[פה] תהילים פרק קכב (א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְדֹוָד נֵלֵךְ: (ב) עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם: (ג) יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו:

פרש"י – (א) שמחתי באומרים לי – שמעתי בני אדם שאומרים מתי ימות אותו זקן וימלוך שלמה בנו ויבנה בית המקדש ונעלה לרגל ואני שמח: (ב) עומדות היו רגלינו – במלחמה בכל מקום בשביל שעריך ירושלים שעוסקין בהן בתורה: (ג) ירושלים הבנויה – כשיבנה שלמה בני בית המקדש בתוכה תהא בנוי' בשכינה ומקדש וארון ומזבח. כעיר שחוברה לה – כשילה שדימה הכתוב זו לזו שנאמר (דברים י"ב) אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים, ורבותינו אמרו יש ירושלים הבנויה בשמים ועתידה ירושלים של מטה להיות כמותה:

[פו] ישעיה מא (ב) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ:

פרש"י -(ב) מי העיר ממזרח – אותו שצדק יקראהו לרגלו מי העיר את אברהם להביאו מארם שהוא במזרח וצדק שהיה עושה היא היתה לקראת רגליו בכל אשר הלך. יתן לפניו גוים – מי שהעירו ממקומו להסיע הוא נתן לפניו ארבעה מלכים וחיילותיהם. ירד – ירדה. יתן כעפר חרבו – רמא כעפרא קטולין קדם חרביה, נתן את חרבו ועושה חללים רבים כעפר ואת קשתו נתן מרבה הרוגים ונופלים כקש נדף:

[פז] תהילים פרק נח (ב) הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם:

פרש"י -(ב) האמנם – לשון אמונה הוא האמנם אלם צדק תדברון וגו', מזמור זה אמר על שבא אל המעגל אשר שאול שוכב שם ולקח את החנית ואת הצפחת והלך לו וקרא הלא תענה אבנר (שמואל א כ"ז) כלומר הלא יש לך עתה להוכיח לשאול ולהראותו שעל חנם הוא רודפני שאילו רציתי הרגתיו וכך אמר בשירו האמנם נאלם מפיכם הצדק שהיה לכם לדבר והמישרי' שהיה לכם לשפוט הצדק אשר תדברון:

[פח] מכות י. א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה.

[פט] ואולי אפ"ל שזה בחי' תיקון עולם התוהו עולם הקלקול בחי' נקודים ע"י הארת ה"חסד לאברהם" שהיה תחילת עולם התיקון עולם התורה שתחילה למדוהו כליותיו תורה והתחיל להוציא את העולם מאלפים שנות התוהו שהיו בתחילתו והכי נמי כאן ע"י התורה מתגלה החסד לאברהם ומכניע את הקץ כל בשר שהוא בחי' עולם התוהו עולם הנקודים אורות שיצאו מהעינים ושברו את הכלים להיות רואה חוב בכל אחד וכדלקמן (אות ו') קין הביא מפסולת דהיינו שראה חוב בכל אחד. ולכן התגלות האור הוא במצח כמבואר באוצרות חיים שער הברודים פ"ב שהאור חדש שבא לתקן את עולם התוהו יצא מהמצח. והיינו מצח הרצון וההשתוקקות אליו ית'.

[צ] תהילים פרק לט (ד) חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי:

מצודות דוד (ד) חם לבי – הלב אשר בקרבי נתחמם מאד מאש החלי. בהגיגי – כשהגה יוצא מפי בוערת כאש כי ההבל חם מאד. דברתי בלשוני – מוסב על תבער אש לומר תבער כאש כשאדבר בלשוני וכפל הדבר במ"ש:

[צא] דהיינו שהדבור שהוא מלכות מאיר בו אמת דהיינו מזעיר אנפין כשמקבל מוחין מבינה.

[צב] תהלים פרק טו (א) מִזְמוֹר לְדָוִד יְדֹוָד מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ: (ב) הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ:

[צג] עיין לעיל תורה לה אות ז' שחז"ל במכות כד למדו מכאן חיוב לנהוג במו"מ כפי שהוסכם בליבו וכן נפסק להלכה אע"פ שמצד הדין דברים שבלב אינם דברים ומדה זו ידוע בשם מדתו של רב ספרא שהיה מיוחד בזה. ועי"ש שזה בחי' אמא מסככא על בניה והאמת הזו נעשית חשמל לשמור על אמונתו.

[צד] מלשון רבנו משמע שמהכרת פחיתותיו בא להכרת גדולת הבורא ולא להפך ועיין ספר תשואות חן לרבי גדליה רבינוביץ בליקוטים (ד"ה שמעתי מפי קדוש) ששמע מרבי זושא מאנפולי שהתוכח בזה עם אחיו רבי אלימלך האם מגודל שפלותו יכיר גדולת הבורא או להפך מהכרת גדולת הבורא יבוא להכרת שפלותו ושאלו את הרב המגיד מוהר"ד זצוק"ל ואמר אלו ואלו דברי אלקים חיים אבל המדרגה שחושב שפלות עצמו תחילה היא גדולה יותר. ע"כ. והיינו כדברי רבנו כאן.

וצ"ע דבריו שאלו ואלו דא"ח כי איך אפשר להכיר גדולת הבורא שלא מתוך הכרת שפלותו לפי המבואר בדברי רבנו בתורה פג תנינא ומ' תנינא עה"פ אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני הרי שהשגת הבורא היא רק כפי השגת שפלותו דהיינו רק זו החכמה כשמשיג שהשגתו ית' באמת היא רחוקה ממנו. ואולי כוונתו שהרי כשזוכה להכיר גדולתו אזי מכיר עוד יותר בשפלות עצמו ואזי מכיר יותר בגדולת הבורא וחוזר חלילה, אבל מה שאמר שאפשר להתחיל גם מגדולת הבורא נ"ל הכוונה מגדולת הבורא שכבר זכה לפי הכרת פחיתותו שיש לו כבר.

[צה] בתרלו הוסיף בפנים בסוגרים (י"א שבכאן צריכין להעתיק ההגה השלישית [שזה בחי' שז"א מתקנא במלכות ולוקח לעצמו הרשימו שלו], וכן הוא בכת"י, והכל עולה בקנה אחד, וע' פע"ח)

[צו] תהילים פרק סט (ז) אַל יֵבֹשׁוּ בִי קֹוֶיךָ אֲדֹנָי יֱדֹוִד צְבָאוֹת אַל יִכָּלְמוּ בִי מְבַקְשֶׁיךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (ח) כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי:

מצודות דוד (ח) כי עליך – החרפה שאני נושא היא בעבורך כ"א התחברתי עמהם למעול בך הייתי אהוב להם. כסתה – כפל הדבר במ"ש:

[צז] עיין חגיגה יג: אמר רבא כל שראה יחזקאל ראה ישעיה למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך ולמה ישעיה דומה לבן כרך שראה את המלך.

פרש"י – ראה ישעיה – כששרתה עליו רוח הקדש, כמה שנאמר ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא וגו' (ישעיהו ו) אלא שלא חש לפרש את הכל, שהיה בן מלכים וגדל בפלטין, ובן כרך הרואה את המלך אינו נבהל ואינו תמה, ואינו חש לספר:

תוספות – לבן כפר שראה המלך – שצריך לו להביא סימנים לאחרים קודם שיאמינוהו לפי שראהו שלא במקומו ואין דרכו להתראות שם וה"נ אמר יחזקאל שראהו על נהר כבר לפיכך נתמהו שומעיו:

ועיין פירוש היעב"ץ על אבות – פ"ד מ"ד על מאמר חז"ל שם מאד מאד הוי שפל רוח- ….ודע כי המופת המובהק על האדם אם הש"י לנגדו תמיד שזה פרי כל התורה כאומרו (דברים ו) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק, השפלות, וההפך הגאוה, ואתן לך משל על זה משני אנשים להם אלף דינרים לכל אחד, והאחד בכפר אשר כל אנשיה לא ישיגו אלף דינרים, אין ספק אלא שיתגאה זה על אנשי הכפר, והשני דר בצור אשר סוחריה שרים, זה ישפל בעיניו עשרו והיה לאין. כי מי שהוא רחוק מן השי"ת וממלאכיו ומחסידיו מתגאה על שלמטה ממנו, אמנם הצדיקים אשר השי"ת לנגדם תמיד ישפלו לנגדו עד עפר, כי בהביטם במעלת השי"ת ובמלאכיו ובחסידיו אשר מעולם ישפלו מאד בעיניהם, ואחד מי"א כללי התורה הוא (תהלים טו) נבזה בעיניו נמאס. וראה עדות שלמה המלך ע"ה על כל מה שאמרתי (משלי טו) לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביט רעות, רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע. יאמר כי לב הצדיקים יהגה תמיד במה שימשך ממנו ענוה ושפלות, אמנם הרשעים לא דיים אשר יגביהו לבם, כי גם יוציאו בפיהם גאותם עד שתמיד יביטו רעות, והסבה בזה כי רחוק מרשעים ה' ולא יהגו בו, אמנם הצדיקים ישמע ה' תפלתם מאשר הם קרובים אליו תמיד:  (הובא גם בתולדות יעקב יוסף חיי שרה אות ג')

[צח] סוטה ג. – ריש לקיש אמר אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות שנא' איש איש כי תשטה אשתו תשטה כתיב.

[צט] צ"ע כיון שבמצח אין שום הבעה או תנועה ושינוי איך אפשר ליחס את הבושה או חוסר בושה למצח.

ואולי לקרב קצת לשכל עפ"י הגדרת מדת העזות שהיא חוצפה ומשולל מיראה וכל דלתות חתורות לפניו כמבואר בגמ' ב"ק כג. על הכלבים עזי נפש. כי מעיז פניו להיכנס היכן שאינו מורשה. לכן העז פנים מרים ראשו בשעה שעונה בעזות דהיינו שיוצא בהבטת עיניו אל אדונו ולא מתכנס בתוך עצמו לבחון עצמו כשמוכיחים אותו. ולעומתו הבוש משפיל ראשו ובוש מלהכנס אפילו להיכן שנקרא כמבואר בויקרא רבה א טו. שמשה רבינו סבר שאינו ראוי להכנס למשכן ביום חנוכתו כשירד עליו הש"י להשרות שכינתו בתוכו. (ועיין קהלת יעקב – בכל פרצוף דקדושה במצח הוא הדעת, ובו גנוז היסוד של פרצוף של מעלה, כי כל יסוד שבפרצוף של מעלה גנוז בדעת שבפרצוף של מטה מהרב ז"ל, וכו' עי"ש) וכן בויקרא רבה הנ"ל כל מי שאין בו דעת (דהיינו בושה כנ"ל) נבלה טובה ממנו, נקט דעת דייקא.

עוד אולי אפ"ל כי לעז יש מצח נחושה, לכן עזות פנים נקרא בזוהר (ויקהל ריח:) תוקפא דמצחא, והתקיפות והנחישות היא בחי' נו"ה ששם נחלטים הדברים כידוע וכאן הם נו"ה שבבחי' המוחין דהיינו נו"ה דאמא (דסט"א) שנעשים חו"ב של ז"א (דסט"א) לכן הנחישות מתגלה במצח עיין קהלת יעקב מצח קרוב לאותיות נצח כי נצח והוד המשפיעים ליסוד נמצאים במצח (כמבואר בשער מאמרי רשב"י על אדרא זוטא)

עוד עיין זוהר ויקהל ריח: הנ"ל שלעומת תוקפא דמצחא עומד הטוב עין וצ"ע הקשר. ואולי עפ"י הגר"א שעין היא בחי' רגלין כמ"ש לתור את הארץ דהיינו בראיה והליכה. נמצא עזות שבעין היא הסתכלות למקום שחוץ לגבולו והכי נמי תקיפא דמצחא היא שמביט במוכיחו בלא בושה כנ"ל. והכי נמי הרע עין יוצא להביט חוץ לגבולו ומזיק בהסתכלותו, הפך הטוב עין ששומר עיניו והסתכלותו מביאה ברכה.

זוהר ח"ב דף ריח: תא חזי, בעז טב עינא הוה, תוקפא דמצחא לא הוה ביה לעלמא,וכו'…… תא חזי, דהא אמרו דכל אינון תקיפי מצחא דלית להו כסופא, לית להון חולקא בעלמא דין ובעלמא דאתי, כל אינון תקיפי מצחא דהוו בהו בישראל, כד הוו מסתכלן בההוא ציץ, הוו מתברן לבייהו, ומסתכלן בעובדייהו, בגין דציץ על את הוה קאים, וכל מאן דמסתכל ביה הוה מכסיף בעובדוי, ועל דא ציץ מכפרא על אינון תקיפי אנפין תקיפי מצחא. אתוון דרזא דשמא קדישא דהוו גליפין על ציצא, הוו נהרין ובלטין ונצצין, כל מאן דהוה מסתכל בההוא נציצו דאתוון, אנפוי נפלין מאימתא, והוה אתבר לביה, וכדין ציצא מכפרא עלייהו, כגוונא דא, כיון דאיהו גרים לתברא לביה ולאתכנעא מקמי מאריה. כגוונא דא קטרת, כל מאן דארח בההוא תננא, כד סליק ההוא עמודא מההיא מעלה עשן, הוה מברר לביה בברירו (דנהירו בחדוה), למפלח למאריה, ואעבר מניה זוהמא דיצר הרע, ולא הוה ליה אלא לבא חדא לקבל אבוה דבשמיא, בגין דקטרת תבירו דיצר הרע איהו ודאי בכל סטרין, וכמה דציץ הוה קאים על ניסא, אוף קטרת, דלית לך מלה בעלמא למתבר ליה לסטרא אחרא בר קטרת.

[ק] עי"ש שאינו מפורש אלא משמעות עפ"י המפרשים.

[קא] וצ"ע כי בפסוק כתוב אִם לבינה ולא אֵם. הביאור כי אם בחיריק לשון תנאי דהיינו שממעט ממה שקבל ואומר שיתקיים כך וכך רק בתנאי מסויים וזו תכונת האם שמבררת הטיפה שמקבלת מהאב-בחכמה, ובכח הדינים שיש בה והצמצומים משלימה ובונה ממנה לקומה שלימה. (כעין זה שמעתי מהריצ"ח)

[קב] ברכות דף ו. אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו בימינו זו תורה שנאמר מימינו אש דת למו ובזרוע עזו אלו תפילין שנאמר ה' עוז לעמו יתן ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו אמר ליה ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל אין דכתיב את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

[קג] דברים פרק כח (ט) יְקִימְךָ יְדֹוָד לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו: (י) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְדֹוָד נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ:

[קד] יבמות עט. וירושלמי קדושין פ"ד ה"א, ושם סנהדרין פ"ו ה"ז, דברים רבה ג ד.

[קה] נדרים כ. – תניא {שמות כ-כ} בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מיכן אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן אחרים אומרים כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

רבנו ניסים – מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. דעל פניכם משמע בושת פנים וכתיב בתריה לבלתי תחטאו: לא עמדו אבותיו על הר סיני. שהרי נתן טעם למעמד הר סיני לבעבור תהיה יראתו על פניכם וכתיב (דברים כט) את אשר ישנו פה היום ואת אשר איננו פה ומי שאין לו בושת פנים אינו מזרעם:

[קו] ברכות יא. – א"ר אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהם פאר שנאמר {יחזקאל כד-יז} פארך חבוש עליך.

פרש"י – אמר רבי אבא- אע"פ שטרוד בצערו חייב בכל המצות חוץ מן התפילין שנאמר בהם פאר ליחזקאל פארך חבוש עליך וגו' וכיון דבעו פאר ואבל מתגולל בצערו בעפר אין זה פאר:

[קז] גם בדפו"ר נקרא, ומתרלו – נקראין

[קח] יחזקאל פרק כד – {טז}  בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ: {יז}  הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל:

פרש"י – האנק. התמקמק בשתיקה שוא"ש דמוני"ץ בלע"ז : פארך. תפילין כל אלה מצות אבלים ואתה חילוף אבל אסור בתפילין וסנדל וחייב בעטיפת הראש ומברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים :

[קט] ישעיה פרק מט (א) שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק יְדֹוָד מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי: (ב) וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי: (ג) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר:

פרש"י – (א) מבטן קראני – משאני בבטן עלתה לפניו במחשבה להיות שמי ישעי' להנבא ישועו' ונחמו':

מצודות דוד – (ג) עבדי אתה – מזומן אתה לשליחותי כעבד לאדון. ישראל – הרי אתה לפני ככל המון ישראל אשר אתפאר בך כמו בכולם:

[קי] * זוהר יתרו צ:

[קיא] זוהר יתרו דף צ: לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, אמר רבי יוסי, מאי טעמא, משום דכתיב (חגי ב ח) לי הכסף ולי הזהב, אף על גב דלי הכסף ולי הזהב לא תעשון אתי, אתי כלומר אותי. אמר רבי יצחק, כתיב (ירמיה י ו) מאין כמוך יהו"ה גדול אתה וגדול שמך בגבורה וגו' (גדול אתה וגדול שמך), גדול אתה היינו לי הכסף, וגדול שמך בגבורה, היינו ולי הזהב, אלין תרין גוונין לא מתחזיין ולא מתפארן בר כד אינון גליפין באתר חד, באן אתר אתגליפו, בישראל, כאן אתחזון גוונין לאתפארא, כמה דאת אמר (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר.

[קיב] בדפו"ר – עליו, ובתרלו – עליו (נוסח אחר עלינו כת"י),  ובתשכט – עלינו (וצ"ע איך ליישב הגרסא עליו)

[קיג] סוף הפסוק הנ"ל

[קיד] בתקפא כתוב היונו ובתרלו תוקן

[קטו] דפו"ר דעה ומתרלו דיעה

[קטז] בכת"י ליתא לתיבת ג"כ

[קיז] גם בדפו"ר ומשה ג"כ זכה ובתשכט מחק ג"כ וכתב ומשה זכה (עפ"י הערה הנ"ל של הטשערינרב שמצא בכת"י)

[קיח] נראה הכוונה לבד מאדם הראשון שזכה ע"י תשובה שעשה אחרי החטא וקין שזכה ואיבד, ובני ישראל שזכו בהר סיני כשאמרו נעשה ונשמע ואיבדו בחטא העגל ומשה רבנו גם כן זכה עוד במה שישראל איבדו. כדי שישראל יביטו בו ויחזור להם מכוחו כמ"ש לקמן ויראו מגשת אליו. ולקמן יתבאר שזכה עוד כשעלה לקבל לוחות שניות.

[קיט] בתקפא כתוב (בהשמט' בראש' רנז) ובתשכט תיקן

[קכ] זוהר – השמטות כרך א (בראשית) דף רסב עמוד א – ות"ח ישראל כד עבדו עגלא ואפרישו ברכאן מהאי הר חרב דאפרישו מניה וא"ו וקציצו בנטיעות באינון נטיען מה כתיב (שמות ל"ג) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, ההוא עדי עלאה תפלין דרישא ודרעי דשוויין ביד כהה אעדיאו מנהון, ומאן אתר אתייהיב לון מהר חורב כד אזדווג בה וא"ו והשתא (משלי ט"ז) נרגן מפריד אלוף ואתערו עליהון חרב,

[קכא] דפו"ר עדיים, ומתרלו – עדים

[קכב] כי תשא לג ו'

[קכג] שמות פרק לג (ה) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ: (ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב: (ז) וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְדֹוָד יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: (ח) וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה:

[קכד] דברים פרק ה (כו) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:

[קכה] שם בפסוק ז' הסמוך להנ"ל

[קכו] סנהדרין קי. – {במדבר טז-ד} וישמע משה ויפול על פניו מה שמועה שמע אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן שחשדוהו מאשת איש שנאמר {תהילים קו-טז} ויקנאו למשה במחנה א"ר שמואל בר יצחק מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה שנאמר {שמות לג-ז} ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה.

פרש"י – קנא לאשתו. אל (הסתר) [תסתד. י] עם משה. קנוי היינו התראה: ונטה לו מחוץ למחנה. יצא מחוץ למחנה שלא יחשדוהו עוד:

[קכז] שבת פח. – דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר {שמות לג-ו} ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב א"ר חמא בר' חנינא בחורב טענו בחורב פרקו בחורב טענו כדאמרן בחורב פרקו דכתיב ויתנצלו בני ישראל וגו' א"ר יוחנן וכולן זכה משה ונטלן דסמיך ליה ומשה יקח את האהל אמר ר"ל עתיד הקב"ה להחזירן לנו שנאמר {ישעיה לה-י} ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם.

פרש"י – ומשה יקח. אותו עדי לשון אחר את האהל לשון בהלו נרו (איוב כט) והוא היה קירון עור פניו:

[קכח] איוב פרק כט (א) וַיֹּסֶף אִיּוֹב שְׂאֵת מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: (ב) מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי: (ג) בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חשֶׁךְ:

רש"י (ג) בהלו נרו – לשון אור ושמחה. לאורו – הייתי הולך בכל חשך וצרה שהיתה באה לעולם לי היה אור:

[קכט] זוהר בראשית דף נב: כגוונא דא עד לא חבו ישראל בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חיויא דהא כדין בטול יצר הוה מעלמא ודחו ליה מנייהו וכדין אתאחידו באילנא דחיי וסלקו לעילא ולא נחתו לתתא כדין הוו ידעין וחמאן אספקלריאן עלאין ואתנהרין עינייהו וחדאן למנדע ולמשמע קול עליון של ז"א וכדין חגר לון קודשא בריך הוא חגורין דאתוון דשמיה קדישא דלא ייכול לשלטאה עלייהו האי חויא ולא יסאב לון כקדמיתא כיון דחטאו בעגל אתעבר מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין כל השגות של מדרגות ואורות עליונים של ז"א ואתעברו מנייהו אנון חגירו מזיינין דאתעטרו משמא עלאה קדישא ואמשיכו עלייהו חויא בישא הוא מלאך המות כמלקדמין וגרמו מותא לכל עלמא, ולבתר מה כתיב (שמות ל"ג) וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, ת"ח מה כתיב בקדמיתא (שם י"ד) וירא ישראל את היד הגדולה וכלהו חמאן זהרין עלאין ומתנהרין באספקלריא דנהרא דכתיב (שם כ') וכל העם רואים את הקולות ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין דכתיב (שם ט"ו) זה קלי ואנוהו, לבתר דחטו פני הסרסור לא הוו יכלין למחמי דכתיב (שם ל"ד) וייראו מגשת אליו ת"ח מה כתיב בהו (שם ל"ג) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב דאתעבר מנייהו אינון מזיינן (דאתחברו בהו ד"א דאתחגרו בהון) בטורא דסיני בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא, כיון דאתעבר מנייהו מה כתיב (שם) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, אמר רבי אלעזר מאי האי קרא לגבי האי אלא כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין אמר הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו ואי יקום מקדשא אוהל משה שבו השראת השכינה הכא בינייהו יסתאב כי ראה משה שאחרי החטא ישלוט בהם הנחש יותר ממה ששלט לפני קרבתם להר סיני, מיד ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה בגין דחמא משה דהא כדין ישלוט חויא בישא מה דלא הוה מקדמת דנא, וקרא לו אהל מועד…   (עיין לקמן תחילת אות ז גרסת הזוהר בכי תשא)

[קל] בתשכט תיקן לעיין שם דף קצד ע"א

[קלא] ציון הזוהר הזה ציין מוהרנ"ת וצ"ע כי מבואר שם שאחרי חטא העגל כשישראל אבדו את האורות שזכו ע"י "נעשה ונשמע", אזי משה יצא עם אהלו מן המחנה, אבל לא מבואר שם שאהל לשון אור.

[קלב] כעין זה לקמן באות ז' שההקב"ה הפיל את התנא ממדרגתו וע"י הבושה הזו זכה לאור התפילין.

[קלג] פרפראות לחכמה אות ה' – לקמן מבאר שהצדיק הגדול על ידי שנפל קצת ממדריגתו, היינו שנפל קצת ממדריגת המוחין שלו והשגתו הגדולה, היה מתבייש מאד ועשה תשובה על זה, עד שעל ידי זה זכה להתגבר ולחדד המוחין שלו ביותר ממה שהיה במדריגה הראשונה, ואז זכה לבושה יתרה ביותר שזה בחינת אור התפלין בחינת קירון עור הפנים.   ואולי מרמז בכאן למה שזכה משה רבינו ע"ה לקירון עור הפנים וכן ויראו מגשת אליו, דייקא אחר הנפילה שהיה לישראל אחר קבלת לוחות הראשונות ונאמר בו (שמות ל"ב) לך רד וכו' ואז השתדל משה רבינו ע"ה לקבל לוחות שניות, ואז דייקא זכה לכל הנ"ל:

[קלד] שמות פרק לד (כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד משֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ: (ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:

רש"י – כי קרן – לשון קרנים שהאור מבהיק ובולט כמין קרן ומהיכן זכה משה לקרני ההוד רבותינו אמרו מן המערה שנתן הקב"ה ידו על פניו שנאמר (שמות לג) ושכותי כפי:

[קלה] אע"פ שהוא מתגלה במצח כמבואר כאן אין הכוונה לאורות עולם התיקון שיצאו ממצח אדם קדמון אלא לאורות הרבה יותר גבוהים שאין להם כלים דהיינו אורות אזן חטם פה של אדם קדמון – עיין פתחי שערים לרבי יצחק חבר נתיב אורות אח"פ פתח טז – שמבאר שקירון אור הפנים הוא הארת הנשמה שבוקעת ויוצאת מעור הפנים.   וזה לשונו – ולזאת, אדה"ר קודם החטא שאז היה שלם במדרגתו, ובחינת רוח שלו היה פרצוף שלם, שגם ג"ר שלו היו שלמים, והוא ענין חכמתו של אדה"ר שעלה למעלה, שהיה מהארת הנשמה אשר נתחבר ברוחו היה מוציא זיו הפנים, והיינו, שנתגלה שלמות ערכו על אברי גופו מבחוץ, שבזה היה נשמר מכל החיצונים אשר הם מקיפים סביב אברים של האדם וסביב גופו, כמ"ש רז"ל, וקיימא עלן כי כסלא לאוגיא כו', כי הסט"א אין לה אחיזה כי אם בבחינה היותר חיצונה שבגוף, והוא עור האדם קליפת נוגה. והזיו הזה שהוא בא מהארת הנשמה הוא מבחינת ג"ר, שאין שם אחיזה לס"א, ולכן עי"ז, אין שום בריה יכולה לשלוט עליו. כי כל התגברות הבעלי חיים על האדם, הוא מצד קלקוליו שבנפשו בסוד שם ב"ן, שמצד זה יש לחיצונים אחיזה בנפש הבהמיות שלו:    אבל כשהנשמה בתוכו, מוציא זיו הפנים, להרחיק ממנו כל סט"א. וכן היתה מדרגת משה רע"ה, שזכה לקירון עור פניו, ועי"ז נמשכה היראה עליו. וכן הוא ענין התפלין, שהוא הזיו המאיר מפנימיות המוחין ששם מאיר הנשמה, וכאשר ישראל עושים רש"מ (רצונו של מקום), זוכים לזיו הזה, ואז מוטל מוראם על כל הבריות מהטעם הנ"ל.

[קלו] * חולין ס

[קלז] חולין ס. – ואמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר {תהילים סט-לב} ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן מקרן כתיב.

פרש"י – שור שהקריב אדם הראשון. כדאמרינן בלפני אידיהן במסכת ע"ז (דף ח.): מקרין מפריס. בשור של אדם הראשון קאי:

עבודה זרה ח. – ת"ר יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה אמר אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו שנאמר {תהילים סט-לב} ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס ואמר רב יהודה אמר שמואל שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה [לו] במצחו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק מקרן כתיב.

[קלח] צ"ע מנין היה לו שור להקריב באופן שלא יכחיד מין אחד ממיני החיות שהרי עדיין הם זוגות כמו שנבראו. וצ"ל שמיום חמישי שנבראו עד יום שישי הספיקו להוליד כמו שאדם הוליד את הבל וקין ביום שנברא.

[קלט] כידוע שהוא מנהג הקראים להניחם בין העינים ממש כמ"ש לטטפות בין עיניכם אבל חז"ל קבלו שהכוונה מעל בין העינים.

[קמ] שם בפסוק הסמוך להנ"ל שמות לד ל'

[קמא] ברכות יב: – ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו שנאמר {יחזקאל טז-סג} למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה' אלהים.

פרש"י – למען תזכרי ובושת- סיפיה דקרא בכפרי לך את כל אשר עשית:

[קמב] צ"ע הרי העבירה סיבה לאבד את הבושה כנ"ל. ונ"ל שזו כוונת רבינו שכמו שבני ישראל יראו מגשת אל משה, (אע"פ שאבדו את היראה ובושה של בחי' תפילין שהיה להם) דהיינו שמכח משה הצדיק חזר עליהם הבושה, כך צריך העובר עבירה להתקרב לצדיק שיחזיר לו את הבושה. (ועיין בעש"ט עה"ת פרשת עקב על הכתוב מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה והקשו בגמ' האם יראה היא דבר קטן ותירצו אין לגבי משה וביאר שהכוונה שמי שהוא לגבי משה דהיינו מקורב אליו אצלו זה גם דבר קטן ולפי המבואר כאן זה מבואר היטב כי מי שזכה לאור התפילין אזי כשמסתכלים עליו זוכים ליראה ובושה כנ"ל)

[קמג] צ"ע דלעיל משמע להפך שע"י שיש לו מוחין ודעת הוא מתבייש.  אלא שאם כך לא תיתכן תשובה לעולם, ואולי אפ"ל שתחילת התשובה היא שמתחרט כי מרגיש את הריחוק מהקב"ה שגרמה העבירה ואזי ע"י הסיעתא דשמיא מבינה עילאה חוזר לו הדעת וכשמתבייש זוכה ליותר דעת.

[קמד] נדרים כ. – תניא {שמות כ-כ} בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מיכן אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן אחרים אומרים כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

רבנו ניסים – לא עמדו אבותיו על הר סיני. שהרי נתן טעם למעמד הר סיני לבעבור תהיה יראתו על פניכם וכתיב (דברים כט) את אשר ישנו פה היום ואת אשר איננו פה ומי שאין לו בושת פנים אינו מזרעם:

[קמה] צ"ע רבנו מביא מימרא זו בג' תורות כאן ובתורה ל' ובתורה הקמז ובכולן הגרסא מי שאין בו עזות ולא כגרסת הגמ' שלנו מי שאין בו בושה, וצ"ע אם זו היתה גרסתו בגמ' או שבכוונה שינה.

[קמו] כנ"ל ועיין מהרש"א ביצה כה: שגם מה שכתוב ישראל עזין שבאומות זה רק עד מתן תורה. אמנם יש לדחות. והארכנו בזה בהקמה לתורה ל'.

[קמז] בגרסת הגמ' שלנו לא כתוב רגלי וגם לא בגרסת הירושלמי קדושין פ"ד ה"ט ועיין הקדמת התיקונים דף ה: ובתיקון נח דף צב: כגרסת רבינו. וכן במאירי על אבות פ"ה כה.

[קמח] קודם החטא לא נאסר באכילת עץ החיים, כי לא נגזרה עליו מתה כלל. ורק אחרי החטא גורש מגן עדן כדי שלא יאכל מעץ החיים כי ע"י ינציח את התערובת רע בטוב שגרם בחטאו ולא תיהיה לו תקנה.

[קמט] ישעיה פרק לח {טז}  אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי:

פרש"י  אד' עליהם יחיו. י"ת ה' על כל מיתיא אמרת לאחיאה : ולכל בהן חיי רוחי. וקדם כלהון אחייתא חיי רוחי, ואני אומר לפי פשוטו ה' עליה' על שנותי הנזכרי' לעיל, אדדה כל שנותי (ה') שיכן שכנו וחסדו עליהם ואמר לי על פי נביאו יחיו. ולכל בהן חיי רוחי. ולכל דבר אשר תלויין בהן חיי רוחי אמר ה' עליהם ויחיו. ותחלימני. מעתה ידעתי שתחלימני ותחייני, תחלימני, תבראני ותחזקני כמו (איוב לט) יחלמו בניהם :

[קנ] עיין מנחות מד. [שלומד מפסוק זה שהמניח תפילין מאריך ימים]

[קנא] מנחות מד. – ואמר ר"ל כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר {ישעיה לח-טז} ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני:

פרש"י – ה' עליהם. אותם שנושאין עליהם שם ה' בתפילין יחיו:

[קנב] בראשית ג' כד

[קנג] בראשית פרק ג' (כב) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: (כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְדֹוָד אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: (כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

[קנד] אבות פ"ה מ"כ

[קנה] עיין ביאור הליקוטים על תורה ל' שכתב מדסתם ואמר עז פנים לגהנם משמע שכל עזות אפילו עזות דקדושה היא ישות שתיקונה בגהנם ואע"פ שצריך אותה כי לא הביישן למד והם גם אמרו הוי עז כנמר נגד המלעיגים כל זה כיון שאנו בעוה"ז שהעזות שולטת בו וא"א להתגבר נגד העזות אלא ע"י עזות אבל לעתיד אין לה מקום כלל.

[קנו] צ"ע מבואר רק שגורש מג"ע ולא שנכנס לגהנם, אבל עיין תורה כב – כי הענשים של כל הדברים החליף אברהם אבינו, עליו השלום, על שעבוד מלכויות, אך ענש העזות נשאר רק בגיהנם.  (כמבואר בראשית רבה פרשה מד פסקה כא וכן בילקוט שמעוני פט"ו רמז עז ובשמות רבה פרשת פקודי פרשה נא פסקה ז'.) והפל"ח שם ביאר ששיעבוד מלכויות לא יכול לתקן את מדת העזות אלא רק גיהנם.

[קנז] לפי סדר הדברים הנ"ל נראה לומר שתחילה תיקן את הדבור ועל ידו חזר בתשובה, או עכ"פ אשתו חזרה תחילה ועל ידה חזר גם הוא. ועיין במדרש ב"ר כב יג (הובא בתורה עט) שאדם לא ידע כח התשובה ורק כשפגש בבנו קין שאלו מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, התעורר מאד ואמר כל כך גדול כח התשובה ומיד אמר מזמור ליום השבת. נמצא שתחילה נתעורר בתשובה ואח"כ אמר שירה. ונראה שזה לא מעכב העיקר ממה שאמר שירה קדושה כזו מוכח שזכה להעלות את הדבור לשרשו.  ועוד אולי שאני התם שעדיין לא ידעו כח התשובה אע"פ שהיה חכם גדול עד שידע לקרא בשמות לכל בעלי החיים, כי באמת הוא הפך השכל אלא חסד גמור כמבואר במסילת ישרים ס"פ ד'. (והיא סוגיא ארוכה הארכנו בה בתורה ו')

[קנח] צ"ע מתי קין הרג את הבל, ומתי נולד הבל כי יש מחלוקת בין סנהדרין לח: שם מבואר שבשעה שמינית קודם החטא נולד קין ובתוס' שם שהכוונה לקין ותאומתו אבל הבל נולד מאוחר יותר, ורק בב"ר כב ב' מבואר שנולדו תאומים קודם החטא.

[קנט] מדרש רבה בראשית – פרשה כב פסקה יג – ויצא קין מלפני ה' מהיכן יצא רבי יודן בשם ר' איבו אמר הפשיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונה רבי ברכיה בשם רבי אלעזר ברבי שמעון אמר יצא כמפריס וכמרמה בבוראו רבי חמא בשם רבי חנינא בר רבי יצחק אמר יצא שמח היך מה דאת אמר (שמות ד) הנה הוא יוצא לקראתך וגו' פגע בו אדם הראשון א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל אדה"ר מטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע מיד עמד אדה"ר ואמר (תהלים צב) מזמור שיר ליום השבת וגו' א"ר לוי המזמור הזה אדה"ר אמרו ונשתכח מדורו ובא משה וחדשו על שמו מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו':

[קס] בראשית ג' כא

[קסא] בראשית פרק ג (כא) וַיַּעַשׂ יְדֹוָד אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: (כב) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: (כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְדֹוָד אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: (כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

פרש"י (כא) כתנות עור – יש דברי אגדה אומרים חלקים כצפורן היו מדובקים על עורן. וי"א דבר הבא מן העור כגון צמר הארנבת שהוא רך וחם ועשה להם כתנות ממנו:

משכיל לדוד (כא) כתנות עור יש דברי וכו'. דכ"ע מיהא לו ניחא להו לפ' כפשטי' עור ממש ולא ידענא אמאי ואפ' דא"כ הול"ל מאיזה עור א"נ אפשר דעור הרי צריך נטילת נשמה כדי להפשיט העור וכתיב ורחמיו על כל מעשיו והואיל ואפשר בענין אחר למה עשה כן הקב"ה א"ו לאו עור ממש הוא ועיין מש"ל בפ' והנחש היה ערום:

פירוש הרא"ש -כתנות עור א"ר יוחנן כבגדים הדקים הבאים מבית שאן שדבקים על צווארו של אדם ואינו מרגיש ר' יצחק אומר כבגדים חלקים כצפורן ונאים כמרגליות ריש לקיש אומר כמעשה שמים וכשהיתה העבודה בבכורות היו מקריבים בהם ואיתא במדרש מעור בת זוגו של לויתן שהרג הקב"ה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא:

תולדות יצחק – כתנות עור, מלבושים מעולים. ואמרו רבותינו ז"ל שהיו מצויירין בהם כל עופות שבעולם, ואדם הורישם לקין, וכשנהרג באו לידו של נמרוד, הוא שאמר [בראשית י ט] הוא היה גבור ציד, וכשהרג עשו לנמרוד, נטלן עשו, וזהו שאמר [שם כז טו] את בגדי עשו [וגו'] החמודות שחמדן מנמרוד:

[קסב] בראשית פרק ג (ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: (ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:

[קסג] בחומש זה מובא מיד אחרי שאמר להם את ענשם בסוף פרק ג' אבל לפי הזוהר שבדרכו הולך רבנו צריך לומר שהיה מאוחר יותר דהיינו אחרי שקין עשה תשובה על הריגת הבל ועד שפגשו אדה"ר ולמד ממנו.

[קסד] בדפים שלנו קטו:

[קסה] תיקון סט דף קטו: –הנה אמר לעיל שחטאו של אדם הראשון גרם הסתלקות החכמה דא"ק מלהאיר לחכמה דאריך, והחכמה דאריך נסתלקה מלהאיר לחכמה דאצילות, ואמר בָּתַר דְּהִרְהֵר תְּשׁוּבָה אָדָם לְתַתָּא אחר שאדם הראשון הרהר בתשובה בהיותו למטה (בשבע ארצות), על ידי זה הָדְרָא לְבוּשָׁא לְגַבֵּי מוֹחָא חזר הלבוש שהוא אבא להלביש את המוחא סתימאה של אריך, דְּאִיהוּ אַבָּא קַרְקַפְתָּא דִתְפִלֵּי שאבא הוא כעין הבתים של התפלין המלבישים את הפרשיות שבתוכם, שהם סוד המוחא סתימאה, וכל שכן שחזר החכמה דא"ק שבו מלובש אור הא"ס ב"ה להאיר במוחא סתימאה דאריך, וְאִתְחַבַּר מוֹחָא דְאִיהִי חָכְמָה בְּאִימָּא ואז נתחבר המוח שהוא חכמה דהיינו אבא באימא בסוד היחוד, כי כאשר גרם אדם הראשון להפריש את הקרקפתא דהיינו את אבא ממוחא סתימאה, זה גרם פרוד גם בין אבא לאימא, לכן כאשר נתקן למעלה, חזרו גם אבא ואימא להתיחד, והיינו שנתלבש אבא באימא. מִיָּד כתוב וַיַּעַשׂ יהו"ה אלהי"ם לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם, ומפרש וְאִינּוּן תְּפִלִּין דְּאִינּוּן מֵעוֹר והם כעין הבתים של התפלין שהם מעור, ור"ל כמו שאדם הלביש את אבא באימא, שהיא גם כן בחינת הבתים של התפלין לאבא, כמו כן הלבישו אבא ואימא את אדם וחוה בכתנות עור, שהיו גם כן בחינת עור התפלין, ומפרש (ה"ג הרמ"ק) בְּהַהוּא זִמְנָא קָמַת תְּשׁוּבָה דְּאִיהִי אִימָּא קַרְקַפְתָּא דִּתְפִלִּין עִם אָדָם באותו הזמן עמדה אימא הנקראת תשובה עם אדם, שהיא בחינת קרקפתא דתפלין המלבישה על אבא, לְאַגָּנָא עֲלֵיהּ וּלְכַסְיָא עֲלֵיהּ להגן עליו ולכסות אותו בכתנות עור, שעל ידי זה נתכסה מעיני החיצונים שבאו להזיקו,דַּהֲוָה עָרוֹם כי היה ערום בלי לבוש של קדושה, כְּגַוְונָא דְאִיהוּ כַּסִּי עַל מוֹחָא עִלָּאָה כמו שהוא כיסה על מוח העליון שהוא אבא, כך כיסתה אימא על אדם.

ואמר עוד רבי שמעון לרבי אלעזר בנו, וּבְרִי ובני חביבי, כָּל מַאן דְּאַנַּח תְּפִלִּין כל מי שמניח תפלין, כְּאִלּוּ כַּסִּי עַל מוֹחָא עִלָּאָה נחשב לו כאילו כיסה והלביש את מוח העליון שהוא אבא באימא, כעין שגרם אדם הראשון בתשובתו, וּבְגִין דָּא שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה לָא זָזָה מִנֵּיהּ ובשביל זה שכינה העליונה שהיא אימא לא זזה מן המניח תפילין כמו מאדם הראשון.

[קסו] זוהר בראשית לו: – וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, רַבִּי חִיָּיא אָמַר, דְּהָא אִתְפַּקָּחוּ לְמִנְדַּע בִּישִׁין דְּעָלְמָא מַה דְּלָא יָדְעוּ עַד הַשְׁתָּא שנפקחו עיניהם לדעת הרעות והעבירות הנמשכות מתאות הגוף שעל ידי זה מתדבקים בהקליפות, כֵּיוָן דְּיָדְעוּ וְאִתְפַּקָּחוּ לְמִנְדַּע בִּישׁ כיון שידעו ונפקחו לדעת התאות והרעות, כְּדֵין יָדְעוּ כִּי עֵרוּמִּים הֵם ומפרש דְּאַבְדוּ זָהֲרָא עִלָּאָה דַּהֲוָה חָפֵי עֲלַיְיהוּ שאבדו זוהר העליון שהיה מכסה ומגין עליהם, וְאִסְתַּלַּק מִנַּיְיהוּ וְאִשְׁתָּאֲרוּ עֲרוּמִּים מִנֵּיהּ ונסתלק מהם ונשארו ערומים ממנו,

(האריז"ל בע"ח שמ"ט פ"ד מפרש, שאדם הראשון היה לו נר"ן דאצילות, והיו מלובשים בג' חשמלים דבי"ע שהם סוד כתנות אור בא', וכשחטא נסתלקו ממנו הנשמה והרוח דאצילות שהם נקראים זהרא עלאה עם הלבושי חשמלי בי"ע, ונשאר רק בבחינת נפש לבדה, ועשה הקב"ה לבוש להנפש מהחשמל הסובב את הגן עדן דעשיה, ועוד עשה להם לבוש אחר מקליפת נוגה והיא סוד כתנות עור). (רמ"ק וכ"פ)

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה ומפרש אִתְדַּבָּקוּ לְאִתְחֲפָאָה בְּאִנּוּן צוּלְמִין דְּהַהוּא אִילָנָא דַּאֲכָלוּ מִנֵּיהּ אחר החטא שנסתלק מהם צל אלהי"ם חיים סוד זהרא עלאה, ואז נתדבקו ונסתופפו בצל המות שהם כחות החצונים המושרשים בצד הרע שבעץ הדעת, דְּאִקְרוּן טַרְפֵּי דְאִילָנָא הנקראים עלי האילן היינו קליפות האילן. וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגוֹרוֹת ומפרש רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֵּיוָן דְּיָדְעוּ מֵהַאי עָלְמָא וְאִתְדַבָּקוּ בֵּיהּ כיון שנודע להם מתאוות עולם הזה ונתדבקו בהם, חָמוּ דְּהַאי עָלְמָא מִתְדַּבַּר עַל יְדָא דְאִנּוּן טַרְפִּין דְּאִילָנָא ראו שעל ידי החטא מסתלק מהאדם השגחת הקדושה, ואז מתנהג על ידי כחות החיצונים שהם בחינת עלי וקליפת האילן, וַעֲבָדוּ לְהוֹן תּוּקְפָא לְאִתְתַּקְפָא בְּהוּ בְּהַאי עָלְמָא ועשו להם חוזק להתחזק על ידם בזה העולם, והיינו ויעשו להם חגורות שהוא לשון חוזק שנתאזרו בכחות החיצונים, וּכְדֵין יָדְעוּ כָּל זְיָינֵי חָרְשִׁין דְּעָלְמָא ואז למדו וידעו כל מיני כשפים שבעולם, וּבָעוּ לְמִחְגַּר זַיְינִין בְּאִנּוּן טַרְפֵּי אִילָנָא בְּגִין לְאַגָּנָא עֲלַיְיהוּ ורצו לחגור ולהתכסות באותם הכחות להגן עליהם, כי חשבו שכשיכנסו תחת רשות החיצונים הם יהיו להם לעזרה, וזהו קיצוץ בנטיעות לצאת מתחת רשות א"ל עליון ולהסתופף בצל הסטרא אחרא. (רמ"ק וכ"פ) 

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּדֵין תְּלַת עָאלוּ בְּדִינָא וְאִתְדָּנוּ אחר החטא ג' נכנסו בבית דין ונדונו, והם הנחש ואדם וחוה, ונתקלל כל אחד בעשרה קללות, וְעָלְמָא תַּתָּאָה אִתְלַטְיָיא ועולם הזה התחתון נתקלל בט' קללות כמו שכתוב ארורה האדמה בעבורך (כמו שכתוב בת"ז תי' ס"ד דף צה ע"ב), וְלָא קָיְימָא בְּקִיּוּמֵיהּ בְּגִין זוּהֲמָא דְנָחָשׁ ולא היה קיום להעולם בשביל זוהמת הנחש, עַד דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי עד שעמדו ישראל אצל הר סיני לקבל התורה שאז פסקה זוהמתו של נחש (כמחז"ל במס' שבת דף קמו ע"א). לְבָתַר אַלְבִּישׁ לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְבוּשִׁין דְּמִשְׁכָא אִתְהָנֵי מִנַּיְיהוּ אחר החטא הלביש הקב"ה לאדם וחוה בלבושים שהעור והיינו הגוף נהנה מהם ולא הנשמה, הָדָא הוּא דִכְתִיב כָּתְנוֹת עוֹר פירוש בגדים שהעור והגוף נהנה מהם ולא הנשמה, ועוד יש לפרש כתנות עור היינו מעורו של נחש שהפשיט אז ממנו, (כי אחד מקללותיו של הנחש שיהיה מפשיט את עורו אחר שבע שנים, כמו שכתוב בסוף הספר בדף רס"ג ע"ב בהוספות אות לד), ובזה העור נתכסו ונתלבשו אדם וחוה, בְּקַדְמִיתָא הֲווֹ כָּתְנוֹת אוֹר קודם החטא היה להם לבוש רוחני שהנשמה נהנית ממנו, דַּהֲווֹ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּהוּ כְּעִלָּאִין דִּלְעֵילָא והיו משתמשים באותו הלבוש כמלאכי מעלה, בְּגִין דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאִין הֲווֹ אַתְיָין לְאִתְהֲנָא מֵהַהוּא נְהוֹרָא לפי שמלאכי מעלה באו ליהנות מאותו האור של כתנות אור, הָדָא הוּא דִכְתִיב וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאלהי"ם וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ פירוש שאדם נחסר רק מעט ממדרגת המלאכים ואז נתעטר בכבוד והדר, היינו בכתנות אור, וְהַשְׁתָּא דְּחָבוּ כָּתְנוֹת עוֹר ועתה שחטאו נתלבשו בכתנות עור, דְּעוֹר אִתְהָנֵי מִנַּיְיהוּ וְלָא נַפְשָׁא שרק עור וגוף האדם נהנה מהם ולא הנפש. (מפרשים) 

לְבָתַר אוֹלִידוּ, בְּרָא קַדְמָאָה בְּרָא דְּזוּהֲמָא הֲוָה אחר החטא הולידו בנים, בן הראשון שהוא קין יצא מזוהמת הנחש, כי תְּרֵין אָתוּ עֲלָהּ דְּחַוָּה וְאִתְעַבְּרַת מִנַּיְיהוּ שנים באו על חוה והם אדם והנחש (בענין בא נחש על חוה שאינו כפשוטו וסוד הענין, מבואר במבו"ש ש' הקליפות פ"ב)

וְאוֹלִידַת תְּרֵין והולידה שני בנים בבת אחת שהם קין והבל, דָּא נָפַק לְזִינֵיהּ קין שרובו היה מזוהמת הנחש יצא להסטרא אחרא, וְדָא נָפַק לְזִינֵיהּ והבל שהיה רובו מזרע קודש של אדם יצא לצד הקדושה, וְרוּחַ דִּילְהוֹן אִתְפָּרְשׁוּ ורוחות שלהם נתפרדו זה מזה, דָּא לְסִטְרָא דָא קין לצד הסטרא אחרא, וְדָא לְסִטְרָא דָא והבל לצד הקדושה, דָּא דָּמֵי לְסִטְרוֹי וְדָא דָּמֵי לְסִטְרוֹי כל אחד היה דומה להצד שיצא ממנו, וגם מִסִּטְרָא דְקַיִן כָּל מְדוֹרִין דְּסִטְרָא דְּזַיְינִין בִּישִׁין וְרוּחִין וְשֵׁדִין וַחֲרָשִׁין אַתְיָין מצדו של קין יצאו כל המדורים עם מיני רוחות רעות, וגם השדים והכשפים באים מצדו, מִסִּטְרָא דְהֶבֶל סִטְרָא דְרַחֲמֵי יַתִּיר מצד הבל יצאו ברואים שהם בחינת רחמים יותר, וְלָא בִּשְׁלִימוּ אבל לא היו בחינת רחמים בשלימות, חֲמַר טַב בַּחֲמַר בִּישׁ כתערובת יין טוב ביין רע, כך יצא הבל מתערובת זרע קודש של אדם עם רוח הטמא של הנחש, וְלָא אִתְתַּקַּן בַּהֲדֵיהּ ולכן לא נתקן העולם על ידו, עַד דַּאֲתָא שֵׁת שהוא היה מזרע קודש של אדם ללא תערובת סיגים וממנו הושתת העולם, וְאִתְיַיחֲסוּ מִנֵּיהּ כָּל אִנּוּן דָּרִין דְּזַכָּאֵי עָלְמָא וממנו נתייחסו כל הדורות של צדיקי העולם, וּבֵיהּ אִשְׁתִּיל עָלְמָא ועל ידו הושתת ונתיסד העולם, וּמִקַּיִן אַתְיָין כָּל אִנּוּן חֲצִיפִין וּרְשָׁעִים וְחַיָּיבֵי עָלְמָא ומקין באים כל החצופים ורשעי העולם. (מפרשים) 

[קסז] חולין ס. – ואמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר {תהילים סט-לב} ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן מקרן כתיב.

פרש"י – שור שהקריב אדם הראשון. כדאמרינן בלפני אידיהן במסכת ע"ז (דף ח.): מקרין מפריס. בשור של אדם הראשון קאי:

[קסח] כנ"ל במדרש (ב"ר כב) פגע בו אדם הראשון א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי.

[קסט] צ"ע מסנהדרין לח: אמר רבי יוחנן בר חנינא שתים עשרה שעות הוי היום שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נידון שתים עשרה נטרד והלך לו. עכ"ל. וכן הגרסה בילקוט שמעוני רמז טו.

מבואר שקין נולד לפני החטא. ואפילו לדעת התוס' שם שירדו ארבע הכוונה לקין ותאומתו. ואילו הבל נולד מאוחר יותר עם שתי תאומות. וצ"ע נ"ל אולי זוהמת הנחש שבא על חוה היה לפני החטא וכשילדה את קין כבר היה בה זהמה, שיצאה בקין ועי"ז הבל יצא נקי ממנה, אבל החטא היה אח"כ.

ונראה שהזוהר סובר כמו המדרש בראשית רבה כב ב' שעלו למטה שנים וירדו שבעה שלפ"ז קין והבל נולדו ביחד.

במדרש תהלים צב ופסיקתא רבתי פרשה מו לא נזכר כלל שחוה ילדה באותו היום.

[קע] * עיין תיקון סט [דף צט:]

[קעא] תיקון סט דף צט: -(פירוש ד') וְעוֹד יש לפרש מה שכתוב וְהָאָדָם יָדַע את חוה אשתו, פירושו יָדַע חוֹבָא דִילֵיהּ ידע את חטאו, (ה"ג והלאה) וְחוֹבָא דְּחַוָּה אִשְׁתּוֹ וגם חטאה של חוה אשתו, שהנחש הטיל בהם זוהמא, ושואל בְּמַאי על ידי מה ידע, ומשיב בְּקַיִן בלידת קין, הָדָא הוּא דִכְתִיב זהו שכתוב וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן ר"ל אחרי שיצא רשע כזה, ידע שהוא מחמת שנמשכו אחרי עצת הנחש, בְּגִין דַּעֲלֵיהּ אִתְּמַר לפי שעל קין נאמר כִּי מִשּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע כי מזוהמת הנחש שהוא מלאך המות, יצא צפע שהוא קין, שהקדים להרוג את הבל אחיו קודם המלאך המות, ולכן נקרא קין בשם צפעוני, שהוא מין נחש קשה וארסי הממית בארסו, ומפרש דְּאִיהוּ זוּהֲמָא דְּאַטִּיל נָחָשׁ בְּחַוָּה שקין יצא מן הזוהמא שהטיל הנחש בחוה, ור"ל כי בחטאו של אדם נכנס בו יצר הרע רוחני, ובחוה נתעבה ונתגלה בבחינת זוהמא ממש, וכאשר נתחבר אדם עם חוה והולידו את קין עיקרו היה מצד זוהמת הנחש.

ועתה מפרש את המשך הפסוק "ותאמר קניתי איש את ה'" שמשמע ששם "קין" הוא לטובה, לכן אמר אמר והוה ידע זוהמא דיליה דאתפשט עד קני חותן משה, וכד חמא גלגולא ותיובתא דיליה תמן דהיינו שיתרו יתגייר ותיפסק ממנו זהמת הנחש של קין ויתברר הטוב שבקין, אמר קניתי איש את ה', כען ידענא ליה דקניתי ליה בקני חתן משה, ורווחנא ליה תמן, ובגין דא אתמר קניתי איש את ה', ודא איהו רזא ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וכו':

[קעב] בראשית פרק ד (ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו: (ו) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: (ז) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ:

צרור המור – ויאמר ה' אל קין במדת רחמים, מה שלא דבר לנביא אלא במדת אלהים, לפי שנגמר בטהרה ביד השם ויפח באפיו נשמת חיים. אבל זה שכמעט זה בא לו מצד זוהמת אמו נגלה לו במדת רחמים, ואמר לו למה חרה לך, אף על פי שלא היה ראוי לדבר עמו על שקרא תגר נגד השם. הלא אם תטיב שאת (פס' ז) כי אין ראוי לחרות אפך כי כל זה עשו לך מעשיך ועל ה' זעף לבך. ולכן אם תטיב מעשיך יתר שאת ומעלה יהיה לך, ואם לאו לפתח חטאת רובץ, ולא די שלא יהיה לך מעלה אלא שיהיה לך חסרון וחטאת. ועם כל זה אתה תמשול בו כי הכל תלוי בך.

ועיין רמב"ן – ועל דעתי, אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך, כי אתה הבכור – וזה טעם למה חרה לך, כי בבשתו מאחיו נפלו פניו, ובקנאתו ממנו הרגו והנה אמר לו למה חרה לך על אחיך ולמה נפלו פניך ממנו, הלא אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך, ואם לא תיטיב לא עמו בלבד תבואך רעה, כי לפתח ביתך חטאתך רובץ להכשילך בכל דרכיך:

[קעג] * בראשית רבה כב ה'

[קעד] בראשית רבה פרשה כב פסקה (ה) ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' מן הפסולת. (משל) לאריס רע שהיה אוכל את הבכורות ומכבד למלך את הסייפות.

[קעה] פרק י' ועי"ש פ"ט כמה דבר עימו עד שהביאו לתשובה

[קעו] תנחומא בראשית פרק י – (עה"פ בראשית ד' יד) הן גרשת אותי וגו' ויאמר לו ה' לכן כל הורג קין וגו' (שבעתים יוקם וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מצאו) יש אומרים שבת נעל בפניו כמ"ש (שמות לא) ביני ובין ישראל אות היא לעולם כשם שלמד שבת זכות על אדם הראשון כך למד על קין. וי"א קרן קבע במצחו.

להבין המדרש עיין עבודת ישראל – פרשת בראשית – וישם ה' לקין אות. במדרש (תנחומא בראשית, י) אות שבת נעל בפניו. דבר אחר קרן עשה לו במצחו. דבר אחר כלב מסר לו לשמרו וכו' עי"ש. ביאור הענין, דהנה הקב"ה אמר לקין נע ונד תהיה בארץ וצריך להבין ענין הקללה הלא הבחירה ביד האדם לבחור לו מקום לשבת ולא ינוד ממקומו. אלא על כרחך צריך לומר שמסך בקרבו רוח עועים ואיזה פחד ושגעון אשר על ידי זה לא נבחר לו מקום לשבת רק להיות נע ונד בארץ. והנה בוודאי אם קין היה יכול להתדבק במחשבתו בבורא יתברך כראוי אז בוודאי סרו מעליו כל הפחדים ונמתקו כל הדינים כמו שנאמר (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו וכו', אלא שזה גוף הקללה שנתבלבלה מחשבתו מדביקתו והיה נע ונד במחשבתו עד שגרמה לו הפחדים ונידוד בארץ. ולכן אמרו במדרש אות שבת נעל בפניו, פירוש שעל כל פנים ביום שבת קודש היה נדבק בבורא יתברך והיתה לו מנוחה כי ביה כל דינים אתכפיין וכל חייבא דגיהנם נייחין:

דבר אחר קרן עשה לו. פירוש קרן הוא לשון בהירות כי לדעה הב' נשאר עליו מהוד שבח על יומא דחולא שיגין עליו קצת מהפחדים ומחיות רעות דבר אחר כלב מסר לו לשמרו. פירוש לדעה הג' לא שמרוהו מצד הקדושה רק מסר לו ענין שמירה מסט"א שלפעמים נעשה נסים גם כן על ידיהם כמו שמצינו בגמרא (מעילה יז ע"ב) ובמדרש פרשת תולדות (ב"ר סג) שעל ידי ארגיניטן נעשו ניסים לרבינו הקדוש וחביריו והרבה שלוחים למקום:

[קעז] בראשית ד טו

[קעח] בראשית פרק ד (יג) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְדֹוָד גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא: (יד) הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי: (טו) וַיֹּאמֶר לוֹ יְדֹוָד לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְדֹוָד לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ: (טז) וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְדֹוָד וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן:

ספר פנים יפות – וישם ה' לקין אות. פירוש רש"י חקק לו אות על מצחו. ובמדרש [תיקו"ז תס"ט קי"ח ע"ב] אות ו"ו, יש לפרש לפמ"ש ומפניך אסתר שנסתלק ממנו צלם אלהים, כמ"ש חז"ל [שבת קנא ע"ב] על פסוק אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו. כי כשנסתלק ממנו צלם אלהים חיה מושלת בו, שכל איש ישראל ששם ה' נקרא עליו כל הבריות יריאים ממנו וכיון שחטא נסתלק ממנו שם ה', וזש"ה ומפניך אסתר, וז"ש בגלות [תהילים מב, ג] מתי אבוא ואראה פני אלהים, ואיתא בכתבים [שער הכונות ענין דרושי הלילה ד"ה] שהארבע מיתות ב"ד נגד ארבע אותיות הוי"ה ב"ה, שהרוצח שדינו בסיף כנגד וי"ו, ובקין שנתחייב הרג נסתלק אות וא"ו לכך הוצרך לרשום אות וי"ו במצחו:

[קעט] עי"ש תנחומא אות ט שגם דבור זה של גדול עווני לא אמר בהכנעה גמורה אלא כמתנצח שבסוף הויכוח א"ל קין להקב"ה כיון שהויר אינן יודעים מהיכן אתה יודע א"ל שוטה שבעולם את כל העולם עני סובל וכו' א"ל קין את כל העולם אתה סובל ועווני אינך יכול לסבול גדול עווני מנשוא מיד א"ל הקב"ה הואיל ועשיתה תשובה צא וגלה וכו'. והיו החיות באות לאכלו ובקש על זה ואז וישם לקין אות ועי"ש תנחמוא אות יא שאחרי כן נעשה קין מלאך המות קל שנים והוא נע ונד בקללה. הרי שלא זכה לאור התפלין אלא לשעה קלה.   (וצ"ע האם קל שנים אלו היו בזמן הקל שנים שפרש אדה"ר מאשתו כי שם בריש תנחומא אות ט' מבואר שהיו בני ארבעים כשהרג קין את הבל, דהיינו צ"ע מתי פרש האם מיד אחר החטא או אחרי שהבל נהרג)

[קפ] בראשית פרק ד (טז) וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְדֹוָד וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן:

רש"י (טז) ויצא קין – יצא בהכנעה כגונב דעת העליונה:   בארץ נוד – בארץ שכל הגולים נדים שם:   קדמת עדן – שם גלה אביו כשגורש מגן עדן שנאמר וישכן מקדם לגן עדן לשמור את שמירת דרך מבוא הגן שיש ללמוד שהיה אדם שם ומצינו שרוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים שנאמר (דברים ד) אז יבדיל משה וגו' מזרחה שמש. דבר אחר בארץ נוד כל מקום שהולך היתה הארץ מזדעזעת תחתיו והבריות אומרים סורו מעליו זהו שהרג את אחיו:

תורה תמימה (טז) וישב בארץ נוד. א"ר יהודה בריה דרב חייא, גלות מכפרת עון מחצה, מעיקרא כתיב והייתי נע ונד ולבסוף כתיב וישב בארץ נוד <כ> [סנהדרין ל"ז ב']:

[קפא] עיין תורה רפו שיש עדן ויש גן ויש שערי גן עדן ומשמע שהם זה לפנים מזה. ולפ"ז קין זכה להיות בגן שהיא חכמה תתאה אבל לא בעדן שם חכמה עילאה עי"ש.  עיין לקמן תיקון סט דף קיט. שתב בתיובתא ונכנס לג"ע וביאר המתוק מדבש שהכוונה ליתרו שהיה התיקון שלו וזכה להתכנס לג"ע. אבל לא קין בעצמו.

[קפב] צ"ע דלעיל משמע שזכה לתפילין דהיינו האות שנתתן לו שיראו ממנו ולא יהרגוהו וכאן מבואר שלא זכה וצ"ע. ואולי זכה כששב בתשובה כידוע שאדם הראשון למד ממנו תשובה אלא שאח"כ איבדם. ועיין לעיל במדרש ב"ר כב יג שאדה"ר שאל אותו מה נעשה בדינך אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. משמע שלא היתה תשובה כראוי ועשו פשרה וממילא גם לא זכה לתפילין ממש אלא לאות ששמרה עליו מהיזק בלבד.

[קפג] עיין ראש השנה יז. [פושעי ישראל בגופן מאי ניהו א"ר קרקפתא דלא מנח תפילין]

[קפד] תענית דף ז: ואמר רב סלא אמר רב המנונא כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה שנאמר ומצח אשה זונה היה לך רב נחמן אמר בידוע שנכשל בעבירה שנאמר היה לך ולא נאמר יהיה לך אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע שנאמר העז איש רשע בפניו רב נחמן בר יצחק אמר מותר לשנאותו שנאמר ועז פניו ישנא אל תקרי ישנא אלא ישנא.

ועי"ש תוספות – מותר לקרותו רשע – אף על גב דאמרי' בקדושין (דף כח.) הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו לזה מותר דודאי נכשל בעבירה ועומד במורדו דהכרת פניו ענתה בו:

ועי"ש מהרש"א – ומצח אשה נמי מורה על העזות בכמה כתובים וה"נ אמרי' במסכת זבחים ציץ מכפר על עזות פנים שנאמר והיה על מצח אהרן וגו' ע"ש:

[קפה] הלשון הזה עמד על תאומתו צ"ע ולא מצאתי לו חבר בשום ספר. גם צ"ע כי בהמשך משמע שהעכו"ם לא עמדו כי הם בחי' הנחש שאין לו רגלים, ולפ"ז קין שעמד משמע שהיה לו רגלים, וזה קשה שהרי מביא ראיה שבגלל שאיבד הבושה לכן נכשל באשת איש דהיינו תאומתו של הבל וא"כ איך עמד. ואולי אפ"ל שכמו שהנחש קודם שנענש על גחונך תלך היה לו עמידה, כן גם קין קודם שהרג את הבל היה לו עמידה. אלא שקצת קשה הלשון שעמד על תאומתו וכו' משמע שבעצם החטא עדיין היה לו עמידה, אלא שגם הנחש בזמן שהחטיא את חוה היה לו עמידה. גם נראה שבאמת קין היה נע ונד מרע לטוב ומטוב לרע ואינו רע גמור בחי' נחש שאין לו רגלים, אלא שכל פעם התגבר עליו היצר בעזות ואיבד את הבושה.   (עיין שער הגלגולים הקדמה לו שיחזקאל הנביא היה מבחי' הרגלין של קין ותיקן את רגליו לכן נאמר לו בן אדם עמוד על רגליך בן אדם הוא קין ועמדו על רגליך כנ"ל עי"ש)

וכבר הקשינו על מה שאמר רבנו שמי שיש בו עזות היא זהמת הנחש שאין לו רגלין, דצ"ע הרי עזות היא שיוצא ממחיצתו א"כ יש לו כח הליכה דהיינו רגלין וכ"ש כח עמידה, ונראה שזה לעומת זה יש רגלין דסט"א ועמידה ברגלין דקדושה היא דעת וזה אין לו למי שיש בו עזות.

[קפו] * תיקון סט [דף קיב:] [ובפרקי דר"א פרק כא ילקוט שמעוני רמז לח]

[קפז] בראשית פרק ד (ח) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ:

[קפח] עי"ש תרגום יונתן שכפר בעיקר ועיין תורה לו שניאוף וע"ז הם דבר אחד כמובא בזהר כאשר ראה ר"ש נשין יפות אמר אל תפנו אל האלילים.

[קפט] תיקוני זהר דף קיב: – ומיד דלא אתקבל קרבנא דקין, ויחר לקין מאד, ויאמר ה' לקין למה חרה לך דלא מתקבל קרבנך, אם תטיב עובדך בגלגולא, שאת לך בעלמא, ותתקבל בתיובתא, ואם לאו לפתח חטאת רובץ, אמר רבי אלעזר הכא לא צריך לאתכסיא רזא, מאי שא"ת, ולא אתינא לדרשא בהאי קרא, אלא דהא שאת משא איהו ובהפוך אתוון, שאת איהי אש"ת, הכא רמיז דעבר על ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך וכו', דאתא על תאומתו של הבל, ודא איהו ויקם קין אל הבל, קם על תאומתו, ולבתר קטיל לבעלה, כגוונא דמצרי, ורזא דמלה ויפן כה וכה, ואמרו קדמאין מאי ויפן כה וכה, אלא ראה מה עשה בבית:

זוהר בראשית דף לו: – אמר רבי יהודה, מאי דכתיב ויהי בהיותם בשדה, מאי בשדה, דא אתתא, ועל דא קם וקטיל ליה, דהא מסטרא דא ירית לקטלא, מסטרא דסמא"ל דגרים מותא לכל עלמא, וקני קין להבל על נוקביה,

זוהר בראשית דף נד: – ובגיני כך כתיב, ויהי בהיותם בשדה, בשדה דא אתתא, כמה דאת אמר (דברים כב כז) כי בשדה מצאה, וקין קני על נוקבא יתירה דאתילידת עם הבל, דכתיב ותוסף ללדת והא אתמר:

[קצ] פרקי דרבי אליעזר – פרק כא – ר' צדוק אומ' נכנסה שנאה בלבו של קין על הבל אחיו על שנתרצה מנחתו ולא עוד אלא שהיתה תאומתו של הבל יפה בנשים וחמד אותה בלבו ולא עוד אלא שאמר שאהרג את הבל אחי ואקח את תאומתו ממנו שנ' ויהי בהיותם בשדה ואין שדה אלא אשה שנמשלה לשדה ולקח את האבן וטבעה במצחו של הבל והרגו שנ' ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו

ילקוט שמעוני בראשית – פרק ד – רמז לח – (ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה) – ועל מה היו מדיינין א"ר הונא על תאומה יתרה שנולדה עם הבל זה אומר אני נוטלה שאני בכור וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי ומתוך כך ויקם קין. א"ר יוחנן הבל היה גבור מקין שאין ת"ל ויקם אלא מלמד שהיה נתון תחתיו א"ל שנינו בעולם מה אתה הולך ואומר לאבא נתמלא עליו רחמים מיד עמד עליו והרגו מן תמן אינון אמרין טב לביש לא תעביד וכו'.

[קצא] וזהו שאמרה תורה על הבא על אחותו חסד הוא שהותר רק בבנין העולם כמ"ש עולם חסד יבנה כמבואר בירושלמי יבמות סא. חסד הוא – אמר רבי אבין שלא תאמר קין נשא את אחותו הבל נשא את אחותו חסד הוא חסד עשיתי עם הראשונים שייבנה העולם מהן אמרתי עולם חסד יבנה.  ועיין פרקי דר"א פרק כא.

[קצב] שבת קמה: מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? – שלא עמדו על הר סיני. שבשעה [קמו.] שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: גרים מאי? – אמר ליה: אף על גב דאינהו לא הוו, מזלייהו הוו, דכתיב +דברים כט+ את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה וגו'. ופליגא דרבי אבא בר כהנא, דאמר רבי אבא בר כהנא: עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו; אברהם הוליד את ישמעאל, יצחק הוליד את עשו, יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי. עיין ביאור שוטנשטין שם מנין לומדים שבא נחש על חוה ומנין שפסקה זהמתן בהר סיני. ומה פי' מזלם של גרים היה שם ומה הראיה מפסוק את אשר ישנו וכו' הרי נאמר ארבעים שנה אח"כ. עוד עי"ש מה שפסק בהר סיני היא הזהמה שנשארה אחר שפסק מהאבות. ועיין תורה י' בביאור הרבב"ח מה שכתב רבינו עה"פ המה ואביהם.

[קצג] ואע"פ שחזר בחטא העגל כמבואר בזוהר בראשית קכו: משמע בגמ' שבת הנ"ל שהוא חילוק עצום בין מי שכבר בטל ממנו פעם למי שמעולם לא בטל ממנו, או שהזהמה שחזרה ע"י חטא העגל היתה קלושה יותר. עיין ביאור שוטנשטין שם

[קצד] פירוש הכלבו על ההגדה של פסח – אילו קרבנו להר סיני דיינו. ועיין לעיל תורה ז' שהזהמה פסקה מהם ע"י שקבלו תרי"ג עצות וצ"ע. ועיין שבת קמו. שגם שם כבר הקשה הבן יהוידע כן עי"ש

[קצה] כמבואר שם בשבת קמו

[קצו] בראשית פרק ג (יד) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

רש"י – על גחונך תלך – רגלים היו לו ונקצצו:

[קצז] לפי הנ"ל שרגלים בחי' דבור צ"ע עיין פרק שירה פק שישי שהנחש אומר שירה, (תהילים קמה טו) סוֹמֵךְ יי לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים: וצ"ל שאינו מעלת דבור אלא שמציאותו אומרת שירה כמו השמים והארץ. אבל צ"ע כי מובא בסוף פרק שירה שרבי ישעיה תלמידו של רבי חנינא בן דוסא התענה חמש ושמונים תעניות, אמר כלבים שכתוב בהם והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה יזכו לומר שירה. ומדוע לא שאל על הנחש שגרוע ממנו הרבה.  ואולי כי כי היצה"ר נקרא טוב מאד אבל כלב הוא בריה שפלה שבחיות, כמבואר בספרים.

[קצח] ואדרבה היתה אז מעלתו גדולה, כמבואר בסוטה ט: שקודם החטא היה מלך החיות וקומתו זקופה, וזכה שהקב"ה ידבר עמו ועד היום נשאר בו רושם הדבור הזה שעל כן זיווגו פנים בפנים כמבואר בבכורות ח.  עיין בראשית רבה פרשה כ' אות ג' ואות ה'.

סוטה ט: אמר הקב"ה אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה ועכשיו {בראשית ג-יד} ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה אני אמרתי יהלך בקומה זקופה עכשיו על גחונו ילך.

[קצט] ועיין לעיל שרגל הוא הדבור ולדבור זוכים ע"י שמעלים אותו לשרשו בשרש הגבורות בבינה. וע"י הדבור מתעוררים לתשובה ומתקנים המדות עד שזוכים לתשובה שלימה לבושה שהיא התפילין ולדבקות בו ית'. וישראל זכו לדבור בשירת הים, ולתשובה שלימה במתן תורה. היתה עמידתם עם רגלים ודבור אבל הגויים נשאר בהם זהמת הנחש שמופקע מהודאה ושבח דהינו מדבור קדוש אין לו רגלים מצד מהותו, ואדרבה הרגלים שהיו לו קודם החטא הם כנראה היו רק רגלים של חיגר שעל כן היה צריך לרכב על הגמל כמבואר בפרקי דר"א.

[ר] צ"ע א"כ כיצד יתכן שהקב"ה אמר אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה. ואולי כיון שרצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין כדי שיהיה שכר גדול יותר למי שמתגבר על הרע. סבר שהנחש יהא מלך החיות, ויתגבר על יצרו. דממה שנענש מבואר שהיה לו בחירה ולא כשאר חיות, והיה מחשבה בתחילה שיתגבר על יצרו, וכשחטא הוכיח שהוא רע בעצם ולא רוצה להתגבר על יצרו, לכן נענש להיות בלא בחירה ובלא קומה ובלא רגלים ודבור.

[רא] ונ"ל שבזה תתורץ קושיית התולדות יצחק כאן שכתב – ויש להקשות, למה לא הזכיר בקללתו שיהיה אלם, שזאת היתה קללה גדולה, ונראה לי שאחר שקלל אותו בשיאכל עפר כל ימיו, בכלל זה האלמות, שמי שיאכל עפר ולשונו לועס לעולם עפר, אי איפשר שידבר, שלשונו תהיה עבה וגסה ועפרוריית, ומזה אומרים חכמים ז"ל על האומר דבר שאינו הגון, עפרא בפומיה,כמו שאמרו עפרא בפומיה דאיוב [ב"ב טז א], שמי שפיו מלא עפר לא יוכל לדבר, ולא ראיתי בכל המפרשים תשובה כלל לזאת הקושיא:

[רב] ששיקר להקב"ה השומר אחי אנכי. גילה שהוא השקר שאין לו רגלים.

[רג] מדרש תנחומא בראשית – פרק ט -כיון שאמר לו הקב"ה אי הבל אחיך א"ל לא ידעתי השומר אחי אנכי אתה הוא שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי משל למה"ד לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש לבקר תפשו השוער א"ל למה גנבת את הכלים א"ל אני גנב ולא הנחתי אומנתי אבל אתה אמונתך בשער לשמור למה הנחת אומנתך ועכשיו אתה אומר לי כך ואף קין כך אמר אני הרגתי אותו בראת בי יצה"ר אתה שומר את הכל ולי הנחת אותו להרגו אתה הוא שהרגתו שנקראת אנכי שאלו קבלת קרבני כמותו לא הייתי מתקנא בו.

[רד] עיין תנחומא בראשית פרק ט' –  אָמַר לוֹ: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַתָּה סוֹבֵל וַעֲוֹנִי אֵינְךָ יָכוֹל לִסְבֹּל. גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא. אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וְהוֹדֵיתָ וְעָשִׂיתָ תְּשׁוּבָה, צֵא וּגְלֵה מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֵׁב בְּאֶרֶץ נוֹד. כְּשֶׁיָּצָא כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ, הָיְתָה הָאָרֶץ מִזְדַּעְזַעַת מִתַּחְתָּיו וְהָיוּ חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת מִזְדַּעְזְעוֹת וְאוֹמְרוֹת מַהוּ זֶה. אוֹמְרוֹת זוֹ לָזוֹ, קַיִן הָרַג אֶת הֶבֶל אָחִיו, וְגָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו נָע וָנָד תִּהְיֶה. וְהֵן אוֹמְרוֹת, נֵלֵךְ אֶצְלוֹ וְנֹאכְלֶנּוּ, וְהָיוּ מִתְכַּנְּסוֹת וּבָאוֹת אֶצְלוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת וְאָמַר, אָנָּה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח, אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אַתָּה וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ, אֶשֹּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם, גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ (תהלים קלט, ז-י).

מאידך עיין תיון סט דף קיח: שם אומר על קין רַשִּׁיעַיָּא לָא שַׁלִּיט בְּהוֹן מוּסָר אֶלָּא נָטְרִין דְּבָבוּ,

[רה] בתשכט הוקף בסוגרים (בזוהר) (כי לשון זה אינו בזהר אלא בפרש"י שם)

[רו] בראשית ד טו

[רז] פרש"י שם בסוף דבריו – החזיר מוראו על הכל

[רח] בתשכט – כמ"ש [בזוהר]

[רט] נראה שהכוונה לדף קיח: עי"ש ע"י ששב בתשובה קיבל אות ו' להגן עליו.

[רי] תיקון סט דף קיח: (עם ביאור מתוק מדבש)– וּבְגִין דָּא ובשביל זה כַּד שָׁמַע דְּבַאֲתַר עִלָּאָה דָא הֲוָה תַלְיָא הֶבֶל כששמע קין שנשמתו של הבל היתה תלויה ומושרשת במקום עליון בשכינה העליונה והתחתונה, מִיָּד וַיּאמֶר קַיִן אֶל יהו"ה גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא ומפרש הָכָא תָב בִּתְיוּבְתָּא וְאִתְחַרַט כאן באלו הדבורים שב קין בתשובה ונתחרט על שהרג את הבל, ותשובתו עשתה רושם, בְּגִין דָּא ובשביל תשובתו וַיָּשֶׂם יהו"ה לְקַיִן אוֹת היא אות ברית מילה, ואמר הָכָא רָמַז אוֹת בְּרִית מִילָה דְקַבֵּיל יִתְרוֹ כאן רמז הקב"ה לקין אות ברית מילה שיקבל עליו יתרו כשיתגייר, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ שנאמר בו וּבְנֵי קֵנִי חוֹתֵן משֶׁה היינו "קני", על שם שֶׁנִּפְרַד מִקַּיִן כמ"ש וְחֵבֶר הַקֵּנִי נִפְרָד מִקַּיִן ור"ל שביתרו נפרד קין מזוהמתו ונעשה נק"י, וּבְיִתְרוֹ אִתְתַּקַּן קַיִן מֵחוֹבֵיהּ וביתרו כשנתגייר ונימול נתתקן קין מעונו, ואכלו אהרן וכל זקני ישראל לחם עמו בסעודת ברית שלו.

וממשיך ואמר וְעוֹד יש לדרוש בקני חותן משה, כי בְּהַהוּא זִמְנָא קַבֵּיל לֵיהּ באותו הזמן קבל עליו קין את עונשו, בְּגִין דְּאַחֲזֵי לֵיהּ בְּנוֹי דְקֵנִי חוֹתֵן משֶׁה דַּהֲווֹ עֲתִידִין לְמֶהֱוֵי בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית לפי שהראה לו הקב"ה בשביל תשובתו, כי עתידים בני קני חותן משה להיות בלשכת הגזית בסנהדרי גדולה (כמבואר במס' סנהדרין דף קד רע"א), ובזה ראה שתשובתו נתקבלה, אָמַר אז אמר קין וְכִי לְחַיָּיבָא קַבֵּיל קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּתְשׁוּבָה וכי לרשע כמוני קבל הקב"ה בתשובה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לַצַּדִּיקַיָּיא כל שכן לצדיקים אם יכשלו באיזה חטא ויעשו תשובה, בודאי תשובתם תתקבל, מִיָּד וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יהו"ה פירושו בְּהַאי נָפַק מִן דִּינָא בהכנעה יצא מגזרת דינו, וְקַבֵּיל עֲלֵיהּ כָּל מַה דְּאִתְגַּזַּר בֵּיהּ וקבל עליו כל מה שנגזר עליו.

והיינו דִּכְתִיב זהו שכתוב וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד, ומפרש מַה דְּאָמַר לֵיהּ נָד מה שאמר לו הקב"ה נע ו"נד" תהיה בארץ, שַׁוִּי עֲלֵיהּ ו' נתוספה על נד אות ו' של היסוד, שהוא אות ו' של ברית מילה שנימול יתרו, וְאִתְעֲבִיד נוֹד ועל ידי זה נעשה נוד, וְדָא אִיהוּ דְאִתְּמַר בֵּיהּ וזהו שנאמר בו וַיָּשֶׂם יהו"ה לְקַיִן אוֹת היינו אות ו' של אות ברית מילה שנימול יתרו לְבִלְתִּי הַכּוֹת אוֹתוֹ כל מוצאו, דְּאִם הֲוָה נָד שאם היה רק נד בלא אות ו', אִתְּמַר בֵּיהּ אז נאמר בו וְהָיָה כָל מוֹצְאִי יַהַרְגֵנִי, אבל וּבְגִין דְּתָב בִּתְיוּבְתָּא וְקַבֵּיל עֲלֵיהּ אוֹת בְּרִית ולפי ששב יתרו בתשובה ונתגייר וקבל עליו אות ברית שנימול, על ידי זה שַׁוִּי עֲלֵיהּ אוֹת ו' לְשֵׁזָבָא לֵיהּ שם הקב"ה על קין אות ו' של הברית להציל אותו מכל המזיקים שרצו להורגו, וְלֹא עוֹד ולא רק לזה זכה, אֶלָּא דְשַׁוִּי לֵיהּ קִדְמַת עֵדֶן אלא שהקב"ה שם אותו קדמת עדן, כמ"ש וישב בארץ נוד קדמת עדן, דִּבְגִינֵיהּ כי בזכות תשובתו זָכָה לְגַן עֵדֶן ור"ל אחר שנתקן ביתרו ובניו זכה לגן עדן. (הגר"א וכ"מ ומפרשים)  

הנה מפורש כאן שהאות שנתן הקב"ה לקין היתה אות ו', ודע שבזהר פרשת בראשית (דף לו ע"ב) אמר בסתם שניתן לו אות אחת מכ"ב אותיות התורה, ושם בביאורינו (כרך א עמ' תנה) כתבנו, כי המק"מ מפרש שהיא אות ט', והרמ"ק מפרש שהיא אות י', והכתם פז ציין לתיקון ס"ט דף קיז ע"א (לעיל בביאורינו עמ' רלד, ועמ' רמד), שהיא אות ברית מילה, דהיינו שנמול קין, והוא כמפורש כאן שהקב"ה שם בו אות ו' המורה על אות הברית.

[ריא] בראשית רבה פרשה כב אות יג -וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' (בראשית ד, טז), מֵהֵיכָן יָצָא, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְבוּ אָמַר הִפְשִׁיל דְּבָרִים לַאֲחוֹרָיו וְיָצָא, כְּגוֹנֵב דַּעַת הָעֶלְיוֹנָה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, יָצָא כְּמַפְרִיס וְכִמְרַמֶּה בְּבוֹרְאוֹ. רַבִּי חָמָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמַר, יָצָא שָׂמֵחַ,

[ריב] בראשית רבה פרשה כב אות יב – (בראשית ד, טו): וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הִזְרִיחַ לוֹ גַּלְגַּל חַמָּה, אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה לְאוֹתוֹ רָשָׁע הָיָה מַזְרִיחַ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גַּלְגַּל חַמָּה, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהִזְרִיחַ לוֹ הַצָּרַעַת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות ד, ח): וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת וגו'. רַב אָמַר כֶּלֶב מָסַר לוֹ. אַבָּא יוֹסֵי בֶּן קֵסָרִי אָמַר קֶרֶן הִצְמִיחַ לוֹ. רַב אָמַר עֲשָׂאוֹ אוֹת לְרוֹצְחָנִים. רַבִּי חָנִין אָמַר עֲשָאוֹ אוֹת לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר תְּלָאוֹ בְּרִפְיוֹן וּבָא מַבּוּל וּשְׁטָפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז, כג): וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר וַיָּקָם קַיִן וגו'.

[ריג] עיין עלים לתרופה מכתב קיח-  וסוף-כל-סוף יתהפך הכל לטובה, ויקויים: "ביום ההוא יבוקש ויחופש עוון ישראל" (ירמיה נ, כ) – כדי להפכם לזכויות, "ואיננו" (שם, שם) – שיהיה נכללים באין. בני הנשמע כזאת?! אבל באזנינו שמענו זאת מפיו הקדוש בעצמו, מפי מי שזכה לתורת ה' ולתפילת ה' ממש, ולא היה לו ממי להתבייש כלל: (-מובא שיש"ק ח"ג סעיף כ"ח).

שמעתי מר"נ בעת שאמר אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ התורה מענין תורת ה' ותפילת ה' – אמר: שצריכין לבוא לביטול כזה, עד שיזכה לתורת ה' ולתפילת ה', ושיוכל לומר "יהי רצון מלפני": (- אבני"ה ברזל, שו"ס מרבינו, סעיף ס"ז).

בעת שאמר וגילה התורה הנפלאה שבליקוטי-מוהר"ן סימן כ"ב – מענין תורת ה', ומענין תפילת ה' – השליך רבינו הקדוש זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה ראשו לאחוריו בהשתוקקות נפלא, ואמר: "איך זוכים ללמוד כמו שהקדוש-ברוך-הוא לומד, ולהתפלל כמו שהקדוש-ברוך-הוא מתפלל: (-גנזי אבא, מכתב קי"ב; מובא בשיש"ק ח"ג, סעיף ס"ה).

[ריד] בכורות דף נז: ור' העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה לפני רבי במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החי אמר רבי נתגלה טעמא של משנתינו. חזירין שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים בבית המסס שלו. פעם אחת נפל ארז אחד שבמקומנו ועברו שש עשרה קרונות על חודו אחת. פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים. ומי שדיא ליה והא כתיב כנף רננים נעלסה אמר רב אשי ההוא מוזרתא הואי:

פרש"י – ועוד העיד דבר זה פעם אחת כו' על חודו – על צידו ברוחבו שהוא עב כל כך שעברו עליו י"ו קרנות זו בצד זו על חודו כלומר ברוחבו של אילן:  ובכת"י הוסיף רש"י שעברו על עביו כעין שנפל, שעביו חד ועגול ואם היה משופה היה רחב יותר.

מהרש"א – ושאמרו פעם א' נפל ארז כו' ועברו כו'. כלפי מ"ש בנדרים דפלפול וחידוד של התורה לא ניתנה רק למשה אבל הוא בעין טוב נתן לישראל ולתלמידיו גם פלפול התורה וע"כ לא יבא שום תלמיד לעומק ושורש ענין בלי רב המלמדו כמו משה ליהושע ויהושע כו' וע"ז אמר כשמת משה שהוא הארז האחד שנפל אז אח"כ עברו עליו מדור לדור עד ט"ז קרנות שהוא משל לט"ז דורות דמקבלין זה מזה על חידושו ופלפולו שניתן כבר למשה.

[רטו] עיין רמב"ן במדבר ז' ב' שקרונות הם עגלות (וצ"ע אולי נקרא קרון כי היא עגלה מקורה)

[רטז] עיין תורה קיב שהאדם צריך כל חייו להתפלל שיזכה פעם אחת אפילו רק פעם אחת בחייו לדבר דבור אמת לפני ה' ית' ועיין בספר עונג שבת עמוד תטו שכתב שאמרו אנ"ש שהזוכים זוכים לזה בשעת ירידה דייקא. ואולי אפ"ל שמכאן ראיה לדבריהם שהתנא זכה לאור התפילין שזוכים לו ע"י תיקון הדיבור כנ"ל דייקא בשעת ירידה שהיתה לו.  וכן איתא בחז"ל שבת קיט: וחגיגה יד. וגיטין מג. דרש (רבה בר רב הונא): כתיב [ישעיהו ג' ו'] והמכשלה הזאת וכו'. מאי והמכשלה הזאת? – דברים שאין בני אדם עומדין עליהן אלא אם כן נכשל בהן.

[ריז] מדבוריו התעורר לתשובה – כנ"ל באות ה' שזה בחי' שז"א מתקנא במלכות פה ולוקח הרשימו.

[ריח] זוהר בראשית דף נב: – כגוונא דא עד לא חבו ישראל, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חיויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו, וכדין אתאחידו באילנא דחיי וסלקו לעילא ולא נחתו לתתא כדין הוו ידעין וחמאן אספקלריאן עלאין ואתנהרין עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע, וכדין חגר לון קב"ה חגורין דאתוון דשמיה קדישא, דלא ייכול לשלטאה עלייהו האי חויא, ולא יסאב לון כקדמיתא, כיון דחטאו בעגל, אתעבר מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין, ואתעברו מנייהו אינון חגירו מזיינין, דאתעטרו משמא עלאה קדישא, ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין, וגרמו מותא לכל עלמא. ולבתר מה כתיב (שמות לד ל) וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, תא חזי מה כתיב בקדמיתא, (שם יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה, וכלהו חמאן זהרין עלאין ומתנהרין באספקלריא דנהרא, דכתיב (שם כ טו) וכל העם רואים את הקולות, ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין, דכתיב (שם טו ב) זה אלי ואנוהו, לבתר דחטו פני הסרסור לא הוו יכלין למחמי, דכתיב (שם לד ל) וייראו מגשת אליו.

[ריט] זוהר כי תשא דף קצג: – כְּגַוְונָא דָּא עַד לָא חָאבוּ יִשְׂרָאֵל כעין זה עד שלא חטאו ישראל במעשה העגל, בְּשַׁעְתָּא דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְּסִינַי אִתְעֲבָר מִנַּיְיהוּ זוּהֲמָא דְּהַאי חִוְיָא בשעה שעמדו ישראל על הר סיני סרה ופסקה מהם זוהמת הנחש הקדמוני, דְּהָא כְּדֵין בִּטּוּל יֵצֶר הָרַע הֲוָה מֵעָלְמָא כי אז היה ביטול יצר הרע מן העולם, וְדָחוּ לֵיהּ מִנַּיְיהוּ ודחו אותו מהם לגמרי, וּכְדֵין אִתְאֲחִידוּ בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי ואז נאחזו בעץ החיים שהוא ז"א, וּסְלִיקוּ לְעֵילָּא וְלָא נַחֲתוּ לְתַתָּא ועלו למעלה בהשגתם להשיג את צד הטוב שבעץ הדעת, ולא ירדו למטה לחקור ולהשגיח בקליפות, דהיינו בחלק הרע שבעץ הדעת, כְּדֵין הֲווֹ יָדְעִין וַהֲווֹ חָמָאן אַסְפַּקְלַרְיָאן עִלָּאִין אז היו יודעים והיו רואים מראות העליונות דז"א, וְאִתְנַהֲרָן עֵינַיְיהוּ וְחָדָאן לְמִנְדַּע וּלְמִשְׁמַע והאירו עיניהם והיו שמחים לדעת ולשמוע קול העליון של ז"א, וּכְדֵין חָגַר לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חֲגִירִין דְּאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא ואז חגר אותם הקב"ה בחגורות של אותיות משמו הקדוש, דהיינו ד' אותיות שם הוי"ה היו מאירות על כל אחד ואחד מישראל לשומרו, והיינו אות י' על ראשו ב' ההי"ן על ב' זרועותיו ו' על גופו, דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ הַאי חִוְיָא כדי שלא יוכל הנחש לשלוט עליהם, וְלָא יְסָאַב לוֹן כִּבְקַדְמִיתָא ולא יטמא אותם כבתחילה, כדרך שפיתה וטימא הס"מ את אדה"ר וחוה.

הנה על מש"כ ועתה הורד עדיך, מפרש התרגום אונקלוס, וכען אעדי תקון זינך, וכתב הרמב"ן שדעתו כדעת המדרש שחגר להם הקב"ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע וממלאך המות, והם שמותיו של הקב"ה.

כֵּיוָן דְּחָטוּ בְּעֶגְלָא אִתְעֲבָרוּ מִנַּיְיהוּ כָּל אִינּוּן דַּרְגִּין וּנְהוֹרִין עִלָּאִין כיון שחטאו בעגל סרו ונסתלקו מהם כל אותם ההשגות של המדרגות ואורות העליונים דז"א, וְאִתְעֲבָר מִנַּיְיהוּ חֲגִירוּ מְזַיְּינִין דְּאִתְעַטָּרוּ מִשְּׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה ונסתלקו מהם אותם החגורות המזוינות שנתעטרו משם הקדוש העליון של שם הוי"ה, וְאַמְשִׁיכוּ עֲלַיְיהוּ חִוְיָא בִּישָׁא כְּמִלְּקַדְמִין והמשיכו עליהם את כח הנחש הרע שהוא המלאך המות כבתחילה כמו ע"י חטא אדה"ר, וְגָרִימוּ מוֹתָא לְכָל עָלְמָא וגרמו שוב המיתה לכל העולם, וּלְבָתַר מַה כְּתִיב ואח"כ מה כתוב וַיַּרְא אַהֲרן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה, וְהִנֵּה (דף קצד ע"א) קָרַן עוֹר פָּנָיו פרש"י לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו פרש"י בא וראה כמה גדול כחה של עבירה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה מהו אומר, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים, ומשעשו את העגל אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא בא וראה מה כתוב בתחילה וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה והיינו וְכֻלְּהוּ חָמָאן זָהֲרִין עִלָּאִין כולם ראו בים אורות עליונים דז"א, וְאִתְנָהֲרִין בְּאַסְפַּקְלַרְיָאה דְּנַהֲרָא והאירו באספקלריא המאירה, כעין שהשיגו במתן תורה דִּכְתִיב וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת שהשיגו את הקולות של ז"א, וְעַל יַמָּא הֲווֹ חָמָאן וְלָא דָּחֲלִין וגם על הים ראו את כבוד ה' ולא יראו, דִּכְתִיב זֶה אל"י וְאַנְוֵהוּ פי' שהראו באצבע זה אל"י ולא יראו, אבל לְבָתַר דְּחָבוּ פְּנֵי הַסַּרְסוּר לָא הֲווֹ יָכְלֵי לְמֶחֱמֵי אחר שחטאו אפילו את קירון עור פני הסרסור שהוא משה לא היו יכולים לראות, כי מַה כְּתִיב וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.

הנה אצל הים קודם שנתקרבו להר סיני ששם פסקה זוהמתן, היה מעלתם יותר גדולה ממעלתם אחר שחטאו בעגל, להורות שאחר החטא ירדו למטה יותר ממה שהיו קודם קרבתם להר סיני.

וְתָא חֲזֵי מַה כְּתִיב בְּהוּ בא וראה מש"כ בהם וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חֹרֵב דהיינו דְּאִתְעַבְרוּ מִנַּיְיהוּ אִינּוּן מְזַיְּינִין דְּאִתְחֲבָרוּ בְּהוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי שסרו ונסתלקו מהם אותם הכלי זיין דהיינו אותיות השם הוי"ה שנתחברו בהם בהר סיני, שהיה להם לשמירה כעין כלי זיין, בְּגִין דְּלָא יִשְׁלוֹט בְּהוּ הַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא כדי שלא ישלוט בהם הנחש הרע.  כֵּיוָן דְּאִתְעַבָר מִנַּיְיהוּ כיון שסר ונסתלק מהם השם הוי"ה מַה כְּתִיב, וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאהֶל פרש"י לשון הוה הוא, לוקח אהלו וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה פרש"י אמר מנודה לרב מנודה לתלמיד, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר שאל מַאי הַאי קְרָא לְגַבֵּי הַאי מהו הסמיכות של פסוק ויתנצלו, לפסוק ומשה יקח את האהל, ואמר אֶלָּא כֵּיוָן דְּיָדַע משֶׁה דְּאִתְעַבְרוּ מִנַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן זַיְינִין עִלָּאִין אלא כיון שידע משה שסרו ונסתלקו מישראל אותם כלי זיינים העליונים שהם ד' אותיות השם הוי"ה, אָמַר הָא וַדַּאי מִכָּאן וּלְהָלְאָה חִוְיָא בִּישָׁא יֵיתֵי לְדַיָּירָא בֵּינַיְיהוּ אמר הרי ודאי מכאן ולהלאה הנחש הרע יבא וישים דירתו ביניהם, וְאִי יְקוּם מַקְדְּשָׁא הָכָא בֵּינַיְיהוּ ואם יעמוד המקדש שהיא סוד השכינה ששורה באהל כאן במחנה ביניהם, יִסְתְּאָב תטמא ח"ו מאחיזת הנחש, לכן מִיָּד וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, בְּגִין דְּחָמָא משֶׁה דְּהָא כְּדֵין יִשְׁלוֹט חִוְיָא בִּישָׁא מַה דְּלָא הֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא לפי שראה משה שמעתה ישלוט בהם הנחש הרע בכח גדול יותר ממה ששלט בהם לפני קרבתם להר סיני כשעדיין לא פסקה זוהמתן.

[רכ] עד כאן הראייה מהזוהר. ועיין תרגום שמות לג ה' עה"פ ועתה הורד עדייך מעליך. ועי"ש רמב"ן פסוק ו'.

[רכא] עיין רמב"ן שם פסוק ו' שכתב – ואונקלוס שתרגם בעדי, תקון זין, דעתו כדברי האומר בבראשית רבה (עיין שמו"ר מה ב) זינאות חגר להם, כלומר שחגר להם הקב"ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות, כמו שדרשו (שמו"ר לב א) חרות על הלוחות (לעיל לב טז), חירות ממלאך המות, והם שמותיו של הקב"ה, והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל, וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם:

[רכב] צ"ע מה הואילו האורות שקבלו הרי למעשה חטאו בעגל מיד. ונראה כיון שרק הערב רב חטאו בעגל, ובני ישראל חטאם היה רק שלא מיחו. אמנם הערב רב מתו כולם אז (אור החיים שמות לב יא). ועל כן לא ניטל מישראל האורות רק אחרי ארבעה חדשים. כנ"ל שאז התקיים ויקח משה את האהל ויצא מהמחנה. וכפי שיבואר לקמן.

[רכג] כמבואר בגמ' שבת פח: טענת משה למלאכים מדוע אין להם צורך בתורה, כלום יצה"ר יש בכם. שם דף פט.

[רכד] לעיל ריש אות ו' עה"פ "ויתנצלו את עדיים" שהם הכתרים שקבלו כשאמרו "נעשה ונשמע", וביאר רבנו שם שהם אור התפילין שנטלו מישראל וכשניתנו למשה קרן עור פניו.

[רכה] ונראה שזה שאומרת התורה מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה. ושואלת הגמ' (ברכות לג:) אטו יראה מילתא זוטרתא היא וכו', ותרצו אין לגבי משה היא דבר קטן. וקשה מה תרצו עדיין לכלל ישראל זה לא דבר קטן. וביאר הבעש"ט (פ' עקב אות יא) שהכוונה אין לגבי משה דהיינו מי שהוא לגבי משה דהיינו שמתקרב אליו וירא ממנו (כמו שדרשו "את" לרבות ת"ח) עי"ז בנקל יזכו ליראה מה'. ויראה היא הבושה כנ"ל מנדרים כ. והיא אור התפילין כנ"ל.

[רכו] עיין אור החיים כאן שמבאר שעל כן לא ידע משה כי קרן עור פניו כי כל זמן שהיו הלוחות בידו סבר שהאור הוא מהן ולא ממנו.

החת"ס כאן כתב שלא ידע כי הלוחות האירו מאור פניו של משה רבנו. ואפשר שגם רבנו יודה לזה כי אור הלוחות הכוונה לתורה שלמד רבנו בכתיבתן, אבל האבנים עצמם אפשר שהאירו אור חוזר מפני משה.

[רכז] גם בדפו"ר ותרלד- לקירון אור, ומתרלו- לקירון עור (כלשון הפסוק כי קרן עור)

[רכח] מה שנקט אור מבואר לעיל שהכוונה לאור התפילין ועיין תיקון נה. היא שמלתו לעורו דא משכא דתפילין והיינו וילבישם כתנות עור ומבואר בבראשית רבה כ' יב שבתורתו של ר"מ כתיב כתנות אור וא"כ אפשר שהכי נמי קרן אור פניו של משה דהיינו כתנות אור כנ"ל בתיקונים דהיינו אור התפלין הבוקע בעור נעשה בחי' אור.

[רכט] עיין שיש"ק ח"ה סימן סט שכשרבינו אמר הענין שקרן עור פני משה אמר זאת בהתלהבות עצומה עד שכיסה פניו באיזה מטפחת כדי שלא יראו את פניו המאירים והלוהטים.

[רל] שמות רבה פרשה מז פסקה ו' – ומשה לא ידע כי קרן עור פניו ומהיכן נטל משה קרני ההוד רבנן אמרי מן המערה שנא' והיה בעבור כבודי ר' ברכיה הכהן בשם רבי שמואל אמר הלוחות היו ארכן ו' טפחים ורחבן ו' והיה משה אוחז בטפחיים והשכינה בטפחיים וטפחיים באמצע ומשם נטל משה קרני ההוד ר' יהודה בר נחמן בשם רשב"ל אומר עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קימעא והעבירו על ראשו וממנו נעשו לו קרני ההוד שנא' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו:

[רלא] כמבואר בשפתי חכמים שם שבלוחות שניות זכה לקרני הוד יותר מבלוחות ראשונות. ולפי רבנו זה מבואר נפלא כי לאור התפילין זוכים ע"י בושה דייקא בבחי' ארז נפל במקומינו, לכן דייקא ע"י שבלוחות ראשונות אמר לו הקב"ה רד כי שיחת עמך הביזיון הזה עורר אותו לתשובה שעל ידה זכה לאור תפילין גדול יותר.

צ"ע עיין דברים רבה ג' יב שקרן עור פני משה רבנו מזיו לוחות הראשונות. זה לשונו שם – רבי שמואל בר נחמן אמר מן הלוחות נטל משה זיו הפנים עם שנתנו לו הלוחות מכפים לכפים משם נטל זיו הפנים כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטלן ושיברן אמר לו הקב"ה כשסדרת לישראל נתתי לך שכרך זיו הפנים ועכשיו שברת את הלוחות.

[רלב] שמות פרק לד (כח) וַיְהִי שָׁם עִם יְדֹוָד אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים: (כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד משֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ: (ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:

מלבים -(כט) ויהי ברדת, שעור הכתוב ויהי ברדת משה מהר סיני וירא אהרן, ומ"ש ושני לוחות הוא מאמר מוסגר, ונתן טעם מדוע לא ידע משה כי קרן עור פניו, מפני ששני לוחות העדות היו ביד משה וחשב שהאור הנוצץ ומזהיר הוא מן הלוחות, ולא ידע שהוא מן פניו, ויש דעה לחז"ל שקבל קרני הוד מן הלוחות, וע"כ כל עוד שהיו בידו חשב שהאור הוא אור הלוחות, ובאר ג"כ שהקירון כבר היה בדברו אתו, שמזיו השכינה ואורה נאצל להאיר פניו, כמ"ש (תהלים ד) נסה עלינו אור פניך ה', רק שגם אז לא הרגיש כי האור הזה היה לפני אור ה' כאור הנר לפני אור החמה, ובזה קיים לו מ"ש וראה כל העם אשר אתה בקרבו [שכוון על דור המדבר] את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך דוקא [כי עי"כ יראו מגשת אליו, כי אור זה היה מטיל אימה ופחד על לבושי חומר, כאשר יפחדו הנביאים בעת הנבואה בראותם המלאך המנבא אותם, כמו שהיה בדניאל, עד שהוצרך המלאך לחזקו לבל יירא, וכן לא יכלו לגשת אליו עד שקראם],….

[רלג] צ"ע לעיל ביאר שקרן אור פני משה ע"י ויקח את האהל שהם האורות שניטלו מישראל וניתנו לו. ואילו כאן מבאר שקרן מאור הלוחות ע"י שחידד שכלו בלימוד תורה ארבעים יום כשקבל את הלוחות השניות.

ובאמת גם כאן צ"ע שהתחיל מחגירת זינא עילאה דהיינו תפילין לכל ישראל וממשיך במשה שקרן עור פניו מהלוחות. כי באמת מה שקבלו ישראל ניטל מהם וניתן למשה רבנו כנ"ל.

ונראה כי תחילה היה הכוונה שכל ישראל יזכו לאור התפילין תמיד ע"י שפסקה זומת הנחש מהם כשבאו להר סיני, ובחטא העגל איבדו מעלה זו אבל יכולים לקבל זאת ממשה רבנו ועל כן משה רבנו קיבל אותן אורות שניטלו מישראל, אמנם בפועל קיבל זאת בהר סיני ע"י הלוחות השניות.

[רלד] לעיל תורה לד אות ו'

[רלה] בבא בתרא דף יד.

[רלו] בבא בתרא דף יד. – והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה.

[רלז] כמ"ש צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה [תהלים צב יג]

[רלח] במהדורת תשכט עשה פסיק אחרי בשבחו של הצדיק (וכך נשאר בכל המהדורות) ולפ"ז רוצה לומר בכלליות שסיפר בשבחו של הצדיק ומתחיל בפרטיות לספר שהיה צדיק בדורו שנפל וכו' משמע לאו דווקא הצדיק הגדול שבדורו, אבל מוהרנ"ת לא עשה שם פסיק ולפ"ז רוצה לומר שהתנא סיפר בשבח צדיק שהיה צדיק בדורו משמע שהיה צדיק מכל הצדיקים שבדורו וכן משמע לעיל שכתב שהמדרגה שאליה שנפל גם היא מדריגה גדולה לערך שאר הצדיקים.

[רלט] מתרלו – מדריגת

[רמ] עיין תורה נו שתורתם היתה מן השמים בבחי' דברי אלקים חיים. וגם ידוע שדור התנאים הוא הדור שהיה אחרי תקופת הנביאים ומבואר בר' צדוק (צדקת הצדיק צג) שהיו בבחי' חכם עדיף מנביא.  עיין גמ' בבא בתרא יב: ופרש"י ושיטה מקובצת שם ודרשות הר"ן דרוש יב שכפשוטו זוכה להשגות גדולות יותר.  ואע"פ שרבי ישמעאל בן סתריאל היה בסוף תקופת התנאים שהרי העיד לפני רבי ורבי כידוע חתם המשנה בסוף תקופת התנאים. אבל עדותו אפשר שהיתה על צדיק מדור קדום ואפילו אם צדיק בדורו הרי היה עדיין תנא.

[רמא] כנ"ל נראה שרמז על עצמו ועיין חיי מוהר"ן אות רמז שאמר על עצמו חדוש כמוני עדין לא היה בעולם. עוד שם סימן שפא אם רשב"י היה שומע תורתי היה גם כן חדוש גם אז.  ובשבחי הר"ן שמעולם לא עמד על מדרגה אחת, רק תיכף השתוקק למדרגה העליונה ממנה. ועיין שיש"ק ח"א סימן שטו שרבי יודל ז"ל תלמיד רבנו אמר על רבינו שאם היה בימי התנאים היה גם כן חדוש, עי"ש. שעל זה אמר שמי שלא מאמין בזה מדוע בא אלי.

[רמב] שמות פרק יב (כג) וְעָבַר יְדֹוָד לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְדֹוָד עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:

תרגום אונקלוס (כג) ויתגלי יי לממחי ית מצרים ויחזי ית דמא על שקפא ועל תרין ספיא ויחוס יי על תרעא ולא ישבוק לחבלא למיעל לבתיכון לממחי:

[רמג] חודו לשון חידוד השכל כך פי' מהרש"א שם

[רמד] מדרש רבה בראשית פרשה סח פסקה ט – ויפגע במקום ר"ה בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו מן מה דכתיב (שמות לג) הנה מקום אתי הוי הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו א"ר יצחק כתיב (דברים לג) מעונה אלהי קדם אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולמו ואם עולמו מעונו מן מה דכתיב (תהלים צ) ה' מעון אתה הוי הקב"ה מעונו של עולמו ואין עולמו מעונו א"ר אבא בר יודן לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס שנאמר (חבקוק ג) כי תרכב על סוסך.

[רמה] בפשטות הוא מקומו של עולם הכוונה לסוד החלל הפנוי שבו נבראו העולמות וכמבואר בתחילת עץ חיים שראשית הבריאה היתה שהקב"ה צמצם את אורו האין סוף לצדדים כדי שיהיה מקום לבריאת העולמות. והדבר צ"ע כיון שמדובר קודם בריאת העולמות דהיינו מעל הזמן והמקום איך שייך לומר שם מקום וצדדים והתפנות מצד לצד. אלא מוכרח שהכל רומז למושגים רוחניים מופשטים. וההגדרה ששמעתי בזה מהריצ"ח היא שהמקום כאן פירושו שנתן מקום לומר שהוא לא קיים, דהיינו שהמקום הוא בחי' אפשרות שניתן מקום שתתקבל סברא כזו לומר שהוא ית' לא נמצא, וזה המקום לעולמות דהיינו זו האפשרות שניתן להעלים אותו, כי העולמות הן בעצמן העלמת התגלותו ית'. וזה הכוונה שהוא מקומו של עולם שאע"פ שצמצם עצמו מהעולם הוא נשאר מקום העולם ורק נתן מקום לומר שאינו.

[רמו] לפי האמור לעיל בהגדרת המושג מקומו של עולם, צ"ע איך אפשר לומר שמקום הוא השגות אלוקות הרי המקום הוא בדיוק ההפך דהיינו האפשרות לומר שאינו קיים, ואילו השגות הן להשיג עד כמה הוא דייקא נמצא מאד, דהיינו עיקר ההשגות הן ההתגברות על בחי' המקום הנ"ל. ונראה לומר שאדרבה לכן נקרא מקום כי עיקר ההשגה היא להשיג שגם במקום העולמות שמשם כביכול צמצם עצמו שם דייקא הו אמקומו של עולם, כי הוא זה שנתן בעולמות מקום לומר שהוא נעלם משם.

ואולי גם אפ"ל כי עיקר השגתו היא להשיג שאיני משיג כמבואר בתורה פג תנינא שזו עיקר החכמה, לכן נקרא רחוק, כמ"ש אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, נמצא עיקר ההשגה היא להשיג שהוא המקום של ההעלמה, דהיינו שההעלמה היא דייקא ההשגה בגדולתו, בבחי' תכלית הידיעה שלא נדע. .

[רמז] דהיינו שרבינו דורש במקומנו כמו במקום שלנו דהיינו שרומז לשני דברים אחד שבמקום רומז שנפל בבחי' השגות אלוקות ושלנו רומז שאחרי הנפילה הוא במדרגתנו.

[רמח] עפ"י הנ"ל שהכוונה ליחס בין צדיק הדור לשאר צדיקים שבדור, נראה לבאר כי כל צדיק הדור הוא כלפי הדור גבוה מעל גבוה שהרי בכוחו לתקן את דורו והכלל שתיקון שייך רק על ידי מדרגה שעדין לא נפגמה ביחס לדורו.

[רמט] תיקוני זהר דף כד. תקונא שביעאה: בראשית, יר"א בש"ת,

[רנ] תיקון ז' בדף כד.

[רנא] תיקוני זהר תיקון ד' דף יח: – תלת גווני עינא אינון תלת אבהן, דאתמר בהו אלה ראשי בית אבותם, בת עין דאיהי דקיקא זעירא, דא שכינתא דאשתתפת באבהן, ועלה אתמר שמרני כאישון בת עין, וכלא ברזא דבראשית, תמן ראש"י תמן ב"ת:

[רנב] בתשכט – תמן ראשי (כלשון התיקונים)

[רנג] שמות פרק ו (יד) אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן:

[רנד] * תיקון ד' בדף יח:

[רנה] שמות יג טז,  דברים ו' ח'

[רנו] שמות פרק יג (טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרָיִם:

[רנז] גם בדפו"ר גוונין ובת, ומתרצו – גוונין דעינא ובת

[רנח] פרפראות לחכמה – אות ו:‏ – עשות חפציך ביום קדשי וכו' (ישעיה נ"ח) לכאורה אין לו שייכות כל כך למה שמבואר למעלה, שתיקון הדיבור הוא על ידי לימוד התורה בעניות ובדחקות, וכאן מבאר דבר חדש שהתיקון הוא על ידי שממשיכין מקדושת שבת על ימי החול. אך באמת שניהם עולים בקנה אחד, כי כמו שעל ידי שלומדין תורה (שהיא בחינת שלימות כל התיקונים הנ"ל) בעניות ודחקות שהוא בחינת לילה שאז שלטנותא דקץ כל בשר וכו', על ידי זה דייקא מכניעין סטרא דקץ כל בשר תחת הדיבור של הקדושה, ואז נתתקן הדיבור בשלימות וזוכה לכל הנ"ל כמו כן בימי החול שאז שולט זוהמת הנחש קץ כל בשר, ואז דייקא כשזוכה להמשיך קדושת שבת, על ידי זה דייקא נדחה זוהמת הנחש וכו', ונתתקן הדיבור וזוכה לתשובה ולבושה שהיא בחינת תפלין בחינת קדושת שבת ומחמת זה בעצמו שבת לאו זמן תפלין הוא, כי הוא בעצמו אות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין צ"ו), כי תפלין הם סימן על דביקות כנ"ל באות א', היינו אם הוא דבוק בהשם יתברך כל כך עד שהבושה והיראה נתגלתה על פניו, ובשבת אין צריכין לזה כי קדושת שבת בעצמו גורם לזה, כי שבת הוא בחינת תיקון הדיבור וביטול זוהמת הנחש קץ כל בשר, והוא בחינת מוחין בחינת תשובה בחינת יראה בחינת בושה בחינת תפלין כנ"ל:‏

[רנט] ישעיה פרק נח (יג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְדֹוָד מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר:

[רס] פרי עץ חיים שער שבת פ"ג. ומשנת חסידים מסכת יום שישי פ"ז אות א'

[רסא] פרי עץ חיים – שער השבת – פרק ג – שבת אותיות בשת, כי ראוי לאדם להתבושש מקדושת שבת.

משנת חסידים – מסכת יום הששי – פ"ז אות א' – ומאחר שכבר קרא הפרשה ועבר מהיום עד שעה חמשית יש יכולת לקבל במורא ובשת פנים תוספת שבת שהם אותיות בשת דמתחילת שעה חמשית מתחלת קדושת שבת להתגלות כי בסופה מתחיל עלית העולמות

[רסב] עיין לק"ה ערובי תחומין ה' יז – כִּי בְּשַׁבָּת עוֹלִים כָּל הָעוֹלָמוֹת לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתָן, וְכָל צִמְצוּם וְצִמְצוּם שֶׁל כָּל עוֹלָם וְכָל דַּרְגָּא, הַכֹּל נִתְעַלֶּה וְנִתְרַחֵב בְּמַעֲלוֹת גְּדוֹלוֹת וְאָז אֵין צְרִיכִין לְאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא שֶׁהָאָדָם יַמְשִׁיךְ רוּחְנִיּוּת אֱלֹקוּתוֹ לְתוֹךְ צִמְצוּמִים, כִּי אָז נִתְגַלֶּה אֱלֹקוּתוֹ בְּהִתְגַּלּוּת גָּדוֹל עַל יְדֵי אִתְעֲרוּתָא דִלְעֵילָא לְבַד, כַּמּוּבָא בַּכְּתָבִים שֶׁזֶּה מַעֲלַת קְדֻשַּׁת שַׁבָּת, שֶׁעֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת שֶׁצְּרִיכִין לְהַעֲלוֹתָם בַּחֹל עַל יְדֵי מַעֲשֶֹה הַתַּחְתּוֹנִים עַל יְדֵי קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, אֲבָל בְּשַׁבָּת עוֹלִים מֵאֲלֵיהֶם בַּעֲלִיּוֹת גְּדוֹלוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּלִי אִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא כְּלַל, כִּי בְּשַׁבָּת נִתְגַּלֶּה אֱלֹקוּתוֹ מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁיִּתְגַּלֶּה אֱלֹקוּתוֹ לֶעָתִיד בְּלִי צִמְצוּמִים שֶׁל עַכְשָׁו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ. וְעַל כֵּן אָז הוּא רַק שְׁבִיתָה וְנַיְחָא וְאֵין בּוֹ שׁוּם בְּרִיאָה וּמְלָאכָה, וְעִקָּר הוּא מַה שֶּׁבְּשַׁבָּת עוֹלִין הָרַגְלִין שֶׁהָיוּ נֶאֱחָזִין בָּהֶם הַקְּלִפּוֹת בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה וּבְשַׁבָּת עוֹלִין מִן הַקְּלִפּוֹת בִּבְחִינַת אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶיךָ וְכוּ', וְעַל כֵּן אָז בְּשַׁבָּת הָאֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁשַּׁבָּת הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה וְכַנַּ"ל, וְעַל כֵּן אָז בְּשַׁבָּת אֵין שׁוּם טִלְטוּל וּנְסִיעָה:

[רסג] ילקוט שמעוני על התורה רמז רכב – רבי יצחק אומר הואיל ושבת קרויה אות ותפלין קרויין אות לא יתן אות בתוך אות, או יתן אות בתוך אות אמרת לא תדחה שבת שהיא קרויה אות וברית לתפלין שאין קרויין אות וברית אלא אות בלבד, ר' עזריה אומר הואיל ושבת קרויה אות ותפלין קרויין אות לא יתן אות בתוך אות, או יתן אות בתוך אות, אמרת לא תדחה שבת שחייבין עליה כרת ומיתת בית דין לתפלין שאין חייבין עליהן לא כרת ולא מיתת בית דין.

[רסד] תקונא שתין וארבע [דף צה:] עשר לוטיא לייט לחוייא בגין דגרים דאתפרש שכינתא דאיהי עשיראה מבעלה ועשר לאדם ועשר לחוה ותשעה לארעא דחבאת לצדיק דאיהו תשיעאה כלהו חאבו לעשיראה וארעא לצדיק.

[רסה] כנראה מצד הכלל שברוחניות כל בחי' כלולה מכל הבחינות.

[רסו] עיין תורה יא אות ד וְזֶה: "מִשְׁכָּן מִשְׁכָּן" שְׁתֵּי פְּעָמִים שְׁתֵּי פְּעָמִים ל"ט, כִּי ל"ט מְלָאכוֹת גָּמְרִינַן מִמִּשְׁכָּן (שַׁבָּת מט:). וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת בְּרִיתוֹ, אַף – עַל – פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַל"ט מְלָאכוֹת הֵם בִּבְחִינַת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, הַיְנוּ מִשְׁכָּן בְּבִנְיָנֵהּ, בְּחִינַת ל"ט אוֹרוֹת; אַךְ מִי שֶׁפּוֹגֵם בַּבְּרִית הַמְּלָאכוֹת שֶׁלּוֹ הֵם בִּבְחִינַת מִשְׁכָּן בְּחֻרְבָּנֵהּ, בִּבְחִינַת ל"ט מַלְקוֹת (תִּקּוּן מח), בְּחִינַת (דְּבָרִים כה): "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ וְלֹא יוֹסִיף", הַיְנוּ בְּחִינַת פְּגַם הַבְּרִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת תּוֹסָפוֹת כַּנַּ"ל:

ועיין תורה נו אות ט וְיֵשׁ נָחָשׁ, שֶׁעַל יָדָהּ בָּא עַצְבוּת רוּחַ (ה). הַיְנוּ בְּחִינַת ל"ט מְלָאכוֹת, שֶׁהוּא זֻהֲמַת הַנחש.

ועיין תורה קנט אַךְ כְּשֶׁמַּגִּיעַ לִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם כְּשֵׁרִים, אֲזַי נַעֲשֶׂה הֶפֶךְ מִזֶּה, שֶׁנַּעֲשֶׂה אֶצְלוֹ מֵאֵלּוּ הַתּוֹרוֹת ל"ט מְלָאכוֹת, שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ אַדְּרַבָּא חֵשֶׁק נִמְרָץ וְהִתְעוֹרְרוּת חָדָשׁ לִיגִיעוֹת וּטְרָחוֹת וַעֲבוֹדַת הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא הַהֶפֶךְ מַמָּשׁ מִטַּ"ל תּוֹרָה הַיְנוּ ל"ט מְלָאכוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ג): "בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם": וְזֶה הוּא בְּחִינַת יָמִין וּשְׂמֹאל שֶׁיֵּשׁ בְּהַתּוֹרָה כַּנַּ"ל, הַיְנוּ כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְאָדָם כָּשֵׁר נַעֲשֶׂה מִזֶּה טַל תּוֹרָה כַּנַּ"ל, הַיְנוּ בְּחִינַת יָמִין וּלְהֵפֶךְ נַעֲשֶׂה ל"ט מְלָאכוֹת זֶה הוּא בְּחִינַת שְׂמֹאל, כִּי בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה הָעוֹלָה לְהַשְּׁכִינָה נַעֲשֶׂה מֵהַיָּמִין וּשְׂמֹאל מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם, שֶׁפַע רוּחָנִיּוּת וְשֶׁפַע גַּשְׁמִיּוּת, וּבְזֶה הַלִּמּוּד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת אֶל הַשְּׁכִינָה כַּנַּ"ל וְנִתְפַּזֵּר בָּאֲוִיר כַּנַּ"ל, נַעֲשֶׂה מֵהַיָּמִין וּשְׂמֹאל מֵהָאֵשׁ וּמִמַּיִם. טַל, אוֹ ל"ט מְלָאכוֹת, לְפִי מַהוּת הַמְקַבְּלִים, כַּנַּ"ל:

[רסז] עיין תורה ב תנינא אות [ו] וְעַי"ז שֶׁמַּמְשִׁיכִין קְדֻשָּׁה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, עי"ז נִתְגַלֶּה הָאַחְדוּת הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ. כִּי בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל הֵם פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, שֶׁבְּכָל יוֹם נִבְרָא פְּעֻלָּה מְשֻׁנָּה, וְזֶה כְּנֶגֶד הַשֵֹּכֶל הָאֱנוֹשִׁי, לְהָבִין זֹאת בְּשֵׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי, שֶׁפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת יִהְיוּ נִמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה, כִּי בַּשֵֹּכֶל הָאֱנוֹשִׁי אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין זֹאת. רַק ע"י שַׁבָּת שֶׁאָנוּ זוֹכִין, שֶׁנָּתַן לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַתָּנָה גְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת י:): 'מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ', עי"ז נִתְגַלֶּה אַחְדוּת הַפָּשׁוּט. כִּי שַׁבָּת מוֹרָה עַל אֱמוּנַת הַיִּחוּד, שֶׁאָנוּ מַאֲמִינִים, שֶׁכָּל הַפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת נִמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ, שֶׁבָּרָא כֻּלָּם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל וְשָׁבַת בְּשַׁבָּת. נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי שַׁבָּת נִתְגַלֶּה אַחְדוּת הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ.

[רסח] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ז' ד"ה זכור ושמור ועיין גם ביצה טז. דרשה עה"פ (יתרו כ' ז') זכור את יום השבת.

[רסט] עוד אולי אפשר לקשר לכאן כיון תחילת הכל בתיקון הדבור עיין תורה ב' תנינא שמבואר שם שלשון הקדש ושבת הן דבר אחד נמצא ע"י שמירת הדבור גם בימי החול ממשיך אליהן קדושת שבת.

[רע] עיין תורה ב' תנינא אות [ה] וּשְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר הוּא בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כִּי כָל לְשׁוֹנוֹת הָעַמִּים הֵם חֲסֵרִים, וְאֵין לָהֶם שְׁלֵמוּת, כִּי נִקְרָאִין לְשׁוֹן עִלְּגִים (יְשַׁעְיָה ל"ב), וְאֵין שְׁלֵמוּת רַק לִלְשׁוֹן – הַקֹּדֶשׁ. וּלְשׁוֹן – הַקֹּדֶשׁ הוּא מְקֻשָּׁר לְשַׁבָּת, בִּבְחִינַת (שָׁם נ"ח): "וְדַבֵּר דָּבָר" 'שֶׁלֹּא יְהֵא דִּבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חֹל' (שַׁבָּת קי"ג). בִּבְחִינַת (בַּמִּדְבָּר ו): "כֹּה תְבָרְכוּ" 'בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ' (סוֹטָה ל"ח) שֶׁבִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ נִכְלָל בְּרָכָה וּקְדֻשָּׁה, כִּי הַלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ מְקֻשָּׁר לְשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּרָכָה וּקְדֻשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ב): "וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ" וְכוּ'. וע"כ ע"י שֶׁלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ מְקֻשָּׁר לְשַׁבָּת, ע"כ ע"י שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר שֶׁהוּא בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, עי"ז מַמְשִׁיכִין הַשִֹּמְחָה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל:

[רעא] תקדישם – הלשון צ"ע ונ"ל שהוא מלשון להקדיש דהיינו כמו שמקדישים דבר חול לגבוה, דהיינו מבדילים ומרימים אותו מהחול את הקודש.

[רעב] כמבואר בסנהדרין כט (הובא בפרש"י בראשית ג' יד) שזה הטעם שהקב"ה לא שאל את הנחש מדוע החטיא את חוה אלא מיד העניש אותו כיון שאין מלמדים זכות על המסית ומדיח לע"ז.

[רעג] חגיגה דף יב: תניא רבי יוסי אומר אוי להם לבריות שרואות (את השמים מעליהם) ואינן יודעות מה רואות (שיש שבעה רקיעין), עומדות (על קרקע) ואין יודעות על מה הן עומדות (שהיא על עמודים והעמודים על מים וכו'), הארץ על מה עומדת? על העמודים, שנאמר "המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון", עמודים על המים, שנאמר "לרוקע הארץ על המים", מים על ההרים, שנאמר "על הרים יעמדו מים", הרים ברוח, שנאמר "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח", רוח בסערה, שנאמר "רוח סערה עושה דברו", סערה תלויה בזרועו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ומתחת זרועות עולם".

וחכמים אומרים על שנים עשר עמודים עומדת, שנאמר "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל.  ויש אומרים שבעה עמודים, שנאמר "חצבה עמודיה שבעה".  רבי אלעזר בן שמוע אומר על עמוד אחד וצדיק שמו, שנאמר "וצדיק יסוד עולם".

ועיין שם מהרש"א ששואל וכי משום שאינם יודעים כל זה יהיה אוי להם? ומתרץ שהכל מרמז על עבודת ה' וכח הבחירה דברים שהעולם עומד עליהם עי"ש.

(עוד עי"ש ביאור יפה של הבן יהוידע על העמוד אחד שעליו עומד העולם דהינו אותיות שאחרי עולם הן פזמן דהיינו שיר והלל להש"י)

[רעד] חולין דף פט. -ואמר רבא ואיתימא רבי יוחנן אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן כתיב הכא ונחנו מה וכתיב התם תולה ארץ על בלימה. אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה. רבי אבהו אמר מי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר ומתחת זרועות עולם.  אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון יכול יגיס דעתו ת"ל מישרים תשפטו בני אדם.

[רעה] עיין ליקוטי תורה קהלת פ"י לקוטי הש"ס ואלה המלכים קהלת יעקב ערך ארץ מגלה עמוקות אופן קף

[רעו] כמבואר באבות (א' ב') על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח, ועבודה היינו תפלה, שהיא חיבור אליו ית' (בחי 'נפתולי אלקים נפתלתי בחי' צמיד פתיל כמבואר בתורה פד תנינא) חיבור בחי' דעת בחי' עומד על דעתו.

[רעז] איכה פרק ב (יט) קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָ \{בַלַּיְלָה\} לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת:

תרגום יונתן – (יט) קומי כנשתא דישראל שדריא בגלותא עסוקי במשנה בליליא ארום שכינתא דיי שריא לקבליך ובפתגמי אוריתא כשירו שפרפרא שריא היך מיא עקמומית ליביך והדרי בתיובתא וצלאי בבית כנשתא כל קביל אפי יי טולי לותיה בצלו ידיך על נפשת עולמיך דצחין בכפנא בריש כל מחוזין:

תורה תמימה – (יט) קומי רני בלילה וגו'. תנא ר' חייא, כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמרות שפכי כמים לבך נוכח פני ה' <עב> [תמיד ס"פ ד']:

תורה תמימה <ביאורים>‏ <עב> דתפלה קבועה הלא ליתא בראש אשמורת, ולכן קאי אתורה דלא איברא לילה אלא לגירסא:

[רעח] עיין פרפראות לחכמה – אות ח' – שם, כמו שכתוב שפכי כמים לבך וכו' עיין איכה ב' קומי רוני בלילה וכו' שפכי כמים לבך וכו' ותרגומו קומי וכו' עסוקי במשנה בליליא וכו' ובפתגמי אורייתא וכו' שדיאו היך מיא עקמימיות לבך והדרי בתיובתא וצלאי וכו' מכוון לענינינו:‏

[רעט] אע"פ שגם התפלה מרוממת כחז"ל עה"פ כרום זולות שהיא מדברים שברומו של עולם אלא שהעולם מזלזלין בה. וצ"ל שהר רומז לדבר המרומם בגלוי ואילו התפלה מרוממת בסתר

[רפ] משלי פרק ח (טו) בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק:

מצודות דוד (טו) בי מלכים ימלוכו – על ידי תתקיים מלכותם אם יתנהגו במשפט התורה. יחוקקו צדק – על ידי עשו חוקים צודקים וישרים:

[רפא] עיין גיטין סב. – אמר להו (גניבא לרב הונא ורב חסדא) שלמא עלייכו מלכי שלמא עלייכו מלכי. אמרו ליה מנא לך דרבנן איקרו מלכים? אמר להו דכתיב {משלי ח-טו} בי מלכים ימלוכו וגו'.

[רפב] * מובא בפרש"י שם עפ"י בראשית רבה נ' יא [ועי"ש שהמדרש מביא לזה ראיה מהפסוק בשיה"ש ב' מדלג על ההרים וכתיב במיכה ו' שמעו הרים. ועיין מי הנחל שציין לתרגום על איוב יד יח ואולם הר נופל. גם עיין מדרש בראשית רבתי וירא כ' א' ד"ה ר' אבין]

[רפג] צ"ע מה בכך שאברהם נקרא הר לענין שלנו. ונראה שכיון שקשה אם הרים היא התורה חסר כאן שלב שהרי התפילה אינה מכח התורה לבד אלא מכח החוט של חסד שנמשך על הלומד תורה מתוך הדחק לכן מבאר רבינו שבהרים רמוז גם התורה וגם החוט של חסד שנמשך בבקר על הלומד תורה.

[רפד] וכנ"ל שהוא כח אלוקי ולא טכני, כי אע"פ שגם תוכי מדבר אבל זה עניין תכני בלבד שרוח עולה מהראה לגרון ומרעיד את מיתרי הקול וחמש מוצאות הפה מחתך הקול לדבור, וכמו שאדם מזיז ידו בלא מחשבה אלא הרצון בעצמו מניע אבריו כרצונו הכי נמי היה לכאורה ראוי שגם הדבור יהיה כן ובאמת אינו כן, והראייה מאדם שנברא ע"י ספר היצירה לפי מה שידוע בעולם שאת אבריו מניע כמו כל אדם אבל דבור אין לו. (ובאמת מסברא צ"ל אפשר ללמדו לדבר כמו תוכי). וכנ"ל בשם טל אורות שהדבור הוא כח אלוקי. ומשמע אפילו דבור של גוי. שהרי ויפח באפיו נאמר על אדם הראשון. ממנו יצאו כולם.

[רפה] חז"ל דרשו בגמ' שתורת חסד היא שלומד על מנת ללמד. אבל כאן נראה שהכוונה שלומד בלילה להכרית את הקץ כל בשר בזמן שליטתו, כדי לזכות בבקר לחוט של חסד, שעל ידו יסתלק הקץ כל בשר ויצא הדבור בשיר ושבח להקב"ה.

ואולי גם כמבואר בתורה ה' אות ה' שהתגברות היא בכח מדת החסד לכן תורה שלומד מתוך התגברות על מניעות נקראת תורת חסד בחי' תורה בכח. וכח הוא חסד כמ"ש יש אל ידי ושם א-ל הוא בחסד כמ"ש חסד אל כל היום.

[רפו] וכמו ששמעתי מהריצ"ח לעניין עבירה. שאמרו באבות (ד' ב') (ב) בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. נמצא שהמציאות שלנו היא בעברה, ומיד כשאנו עומדים על דעתינו צריך לתת לב לברוח ממנה.  והכי נמי הדיבור הוא מציאות של רוח סערה ומיד כשאדם עומד על דעתו צריך לחשוב כיצד ראשית כל לבלום את פיו בבחי' סור מרע וכיצד לקשור את הרוח סערה הזאת למלכות פה הקדושה בבחי' אסרי לגפן עירו בחי' רוח סערה עושה דברו. כנ"ל באות ב.

[רפז] בראשית א' לא

[רפח] פסקא י' דא מלאך המות, ועיין גם פסקא ה' וז' ולעיל תורה י' אות ג' וע"ח שער לז סוף פ"ב

[רפט] כידוע טעם לבריאת העולם כדי להטיב לברואיו שתתגלה מדת טובו ית' וכידוע מתנת חינם מעורר בושה אצל המקבל כמבואר בגמ' שבת קד למה ד' פונה מהג' עי"ש ובחז"ל מכונה נהמא דכסופא (לחם של בושה) לכן כדי שההטבה תיהיה שלימה ברא הקב"ה עולם שבו יש בחירה שעי"ז שייך שכר לבוחר בטוב. (ואע"פ שאין יחס כלל בין הבחירה לשכר שזה בעולם של גבול וכליון ואילו השכר נצחי אעפ"כ ההטבה שם היא באיזה יחס לנצחון של האדם את יצרו בעולם הזה)

[רצ] כמבואר בתורה יב תנינא שחיות הקליפות הטמאות מבראשית מאמר סתום שהוא בבינה עילאה שם דינין מתערין דהיינו שרש הדנים שם הם קדושים ורק כשיורדים בהשתלשלות למטה נעשים רע והסתרה.

[רצא] ישעיהו כה ח', בלע ענין השחתה (מצודת ציון)

[רצב] מנחות דף מד. ואמר ריש לקיש כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני:

[רצג] זוהר ויגש דף רי. – תָּא חֲזֵי בא וראה מש"כ בֵּית פַּרְעה, דָּא הוּא סִימָנָיךְ לְעֵילָא זהו סימן למעלה על הבינה, בֵּיתָא דְּאִתְפְּרָעוּ וְאִתְגַּלְּיָין מִנֵּיהּ כָּל נְהוֹרִין וְכָל בּוּצִינִין שהיא בית שמשם נפרעו ונתגלו ונראו כל האורות של החסדים וכל הנרות של הגבורות שהיו נעלמים בה, כָּל מַה דַּהֲוָה סָתִים מִתַּמָּן אִתְגְּלִי וכל מה שהיה סתום ונעלם משם נתגלה, ועל כן נקראת הבינה בית פרעה שהוא לשון פריעה וגלוי כמו כי פרעה אהרן. 

[רצד] כמבואר באור נערב לרמ"ק ח"ז (הביאור בזה כי שמים הם זעיר שמקבל את המוחין מבינה לכן נקרא שבינה רוכב על זעיר וכנ"ל באות ה' תפילין בחי' אמא על ברא.

[רצה] נראה שהכוונה לנה"י דאמא שנעשים חב"ד לזעיר.

[רצו] פי' ירה עם הכולל גי' גבורה

[רצז] מתרצו – הדיבור

[רצח] בבא בתרא דף טז: – כתנאי וה' ברך את אברהם בכל מאי בכל רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת רבי יהודה אומר שהיתה לו בת אחרים אומרים בת היתה לו לאברהם ובכל שמה.

[רצט] בראשית כד א' – וה' ברך את אברהם בכל.

[ש] שבת דף פח. דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי. פרש"י – אוריאן תליתאי – תורה נביאים וכתובים, לעם תליתאי כהנים לוים וישראלים: על יד תליתאי – משה תליתאי לבטן, מרים אהרן ומשה: ביום תליתאי – לפרישה:

[שא] נחמיה פרק ט (ז) אַתָּה הוּא יְהֹוָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם:

[שב] עיין ספר דרך ה' – ח"ב פ"ד – בענין ישראל ואומות העולם – …והיה הזמן הזה מאדה"ר עד זמן הפלגה. והנה כל אותו הזמן לא חדלו צדיקים דורשים האמת לרבים, כגון, חנוך מתושלח שם ועבר, ומזהירים אותם שיתקנו את עצמם. וכיון שנתמלא סאתם של הבריות, בזמן הפלגה, שפט במדת משפטו ית' היות ראוי שיגמר זמן ההשתדלות השרשיי, ויהיה קצם של הדברים, שיקבע מה שראוי ליקבע בבחינת השרשים, לפי מה שכבר נתגלגל ונהיה עד עת הקץ ההוא. ואז השגיח ית"ש על כל בני האדם, וראה כל המדריגות שהיה ראוי שיקבעו בם האנשים ההם כפי מעשיהם, וקבעם בם בבחינתם השרשיית כמ"ש. והנה כפי מה שהונחו הם, כן נגזר עליהם שיהיו מוציאים התולדות, כפי מה שכבר שוער שהיה ראוי לשרש ההוא. ונמצאו כלם מינים קבועים בעולם, כל אחד בחוקו וטבעו, ככל שאר המינים שבבריות, וניתן להם להוציא תולדותיהם בחקם ובחינתם ככל שאר המינים. ואמנם נמצאו כלם לפי המשפט העליון, ראוים לישאר במדריגת האנושית השפלה שהגיעו לה אדה"ר ותולדותיו מפני החטא, ולא גבוהים מזה כלל. ואברהם לבדו נבחר במעשיו ונתעלה, ונקבע להיות אילן מעולה ויקר, כפי מציאות האנושית במדריגתו העליונה, וניתן לו להוציא ענפיו כפי חקו. ואז נתחלק העולם לע' אומות, כל אחד מהם במדריגה ידועה, אבל כלם בבחינה האנושיות בשפלותו, וישראל בבחינת האנושיות בעילויו. והנה אחר הענין הזה נסתם שער השרשים, והתחיל הגלגול וההנהגה בענפים, כל אחד לפי ענינו. ונמצא שאע"פ שלכאורה נראה ענינינו עתה וענין הקודמים שוה, באמת איננו כך. אלא עד הפלגה היה הזמן שרשי האנושיות, ונתגלגלו הדברים בבחינה זו. וכשהגיע קץ זמן זה, נקבע הדבר כפי המשפט, והתחיל זמן אחר שהוא זמן הענפים, שעודנו בו עתה:

[שג] בדפו"ר פיר', ובתשכט- פירוש

[שד] עיין חסד לאברהם מעין א נהר כה – והנה ענין זה יהיה כי לצד צפון של מחיצות הללו יש נקב אחד שהוא פתח אחד לצד הקליפות, וזה הנקב הוא סמוך לפתח היכל לבנת הספיר, ודרך אותו נקב הוא התפשטות אותה הקליפה בא"י בלילה, אשר אז ניתן רשות להתפשט אבל לא כולה וז"ס הלילה, ונקב זה נקרא נוקבא דתהומא רבא, ודרך אותו נקב הוא דחיית הרשעים אל בין הקליפות, ודרך אותו הנקב הוא כניסת כל הרשעים לגיהנם, וכל הנדחה ממקום הקדוש ידחה דרך אותו נקב, ועל אותו נקב התפלל דוד המלך ע"ה באמרו ואל תאטר עלי באר פיה, שח"ו כשידחה איזה רשע דרך אותו נקב ונסתם פיו עליו והוא יורד לגיהנם לבין הקליפות נוח לו שלא נברא, והוא נמשך בהם והם שולטים עליו עד יתרצה כשכיר יומו, ולנקב זה נאמר באר צרה נכריה, גם נאמר עליו אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס בל יתמוכו בו, וזהו גיהנם הרוחני היורד מדרגה אחר מדריגה עד למטה, ואותו נקב הוי נסתם ביום ונפתח בלילות עד חצות לילה, ואותו פתח הוא התפשטות החיצונים בא"י בלילה ולא כולם, אלא אותן הידועים לשלוט בלילה וכמ"ש במקומו, ולכן בלילה נוטה עשן המערכה אל צפון למזון החיצונים, בסוד הפסוק בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, ועל אותו נקב אמר הכתוב מצפון תפתח הרעה, והנה בשעת חרבן בית המקדש נפתח הפרצה מרובה מאותו נקב וכל הגוים פרצו פירצה בעו"ה מכל סביבותינו, ואח"כ סתם השי"ת פרצה הגדולה ונשארת כמות שהיתה בראשונה:

[שה] חיי מוהר"ן שסב

[שו] ספר חיי מוהר"ן – אות שסב – (כג) הַתּוֹרוֹת וְהַמַּאֲמָרִים שֶׁבִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים הֵם כְּלָלִיּוֹת, וְכָל מַה שֶּׁאַתָּה מְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם אַתָּה מוֹצֵא בָּהֶם טַעַם נִפְלָא וְחָדָשׁ וּמָתוֹק לַחֵךְ וּמֵאִיר עֵינַיִם מְאֹד, וְיֵשׁ בָּהֶם עַמְקוּת גָּדוֹל בְּדֶרֶךְ פְּשָׁט וּבְדֶרֶךְ סוֹד וְנִסְתָּר. כִּי כָּל הַתּוֹרוֹת יֵשׁ בָּהֶם סוֹדוֹת נִסְתָּרִים וְנִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאֹד מְאֹד. וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זֹאת:‏

‏גַּם בְּכָל מַאֲמָר יֵשׁ כַּוָּנוֹת שֶׁל מִצְווֹת, שֶׁכָּל מַאֲמָר שַׁיָּךְ לְאֵיזֶה כַּוָּנוֹת הַמְבֹאָרִים בַּכְּתָבִים בְּ"עֵץ חַיִּים" וּפְרִי עֵץ חַיִּים. כְּגוֹן הַתּוֹרָה שֶׁל מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים (בְּלִקּוּטֵי א' סִימָן ל"ג) יֵשׁ בּוֹ סוֹד כַּוָּנַת לוּלָב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִזְכָּר בּוֹ דָּבָר מִמִּצְוַת לוּלָב, וְכֵן בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים" כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּוָּנַת קִדּוּשׁ (עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שפז), וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָרֵי הַמַּאֲמָרִים. וְשָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר, שֶׁרָצָה לַעֲשֹוֹת פֵּרוּשׁ עַל הָעֵץ חַיִּים, אַךְ פֵּרוּשׁ פָּשׁוּט אֵינוֹ נִצְרָךְ, רַק צְרִיכִין לוֹמַר תּוֹרָה שֶׁיִּהְיוּ פֵּרוּשׁ, וּכְבָר אָמַרְתִּי כַּמָּה תּוֹרוֹת הַשַּׁיָּכִים לָעֵץ חַיִּים. גַּם שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר, שֶׁזֶּה סָמוּךְ גָּמַר הָעֵץ חַיִּים וְרָאָה שֶׁהוּא כֻּלּוֹ מוּסָר. וְכֵן כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ בְּהַסֵּפֶר, כְּגוֹן "מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה" (בְּלִקּוּטֵי א, סִימָן ד), "אַשְׁרֵי הָעָם זַרְקָא" (שָׁם, סִימָן לה) וְעוֹד כַּמָּה תּוֹרוֹת שֶׁאָמַר בְּאוֹתָן הָעִתִּים, וְכֻלָּם הֵם סוֹד כַּוָּנוֹת תְּפִלִּין. וּבִפְרָט הַתּוֹרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ בִּלְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה בְּעַצְמוֹ אָמַר שֶׁיְּכוֹלִים לְדַקְדֵּק בָּהֶם כְּמוֹ בַּמִּקְרָא, כִּי יֵשׁ שָׁם כַּוָּנוֹת הַרְבֵּה כִּי לִפְעָמִים הוּא חוֹזֵר וְכוֹפֵל הַדְּבָרִים שֶׁנִּדְמֶה שֶׁהוּא לְלֹא צֹרֶךְ, וּבֶאֱמֶת יֵשׁ שָׁם לְדַקְדֵּק בָּזֶה כִּי יֵשׁ שָׁם כַּוָּנָה גְּדוֹלָה. גַּם אָמַר שֶׁהַתּוֹרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ בִּלְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה בְּעַצְמוֹ מְסֻגָּל כִּי הוּא כְּלָלִיּוֹת. וְעִקַּר הוּא הַמּוּסָר וְהַהַנְהָגוֹת טוֹבוֹת וְעֵצוֹת טוֹבוֹת הַיּוֹצֵא מֵהֶם מִכָּל מַאֲמָר וּמַאֲמָר, מִלְּבַד הַנִּסְתָּרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם וְכוּ' וְכוּ' כַּנַּ"ל וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר יוֹתֵר בִּכְתָב כִּי אִם כָּל חָד כְּפוּם מָה דִמְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ:‏

[שז] מתרצו – כלולין

[שח] תורה ה'

[שט] תורה ד'

[שי] תורה ו'

[שיא] תורה לג

[שיב] תורה לד, ותורה טו, עיין לק"ה תפלין ג', ועיין חיי מוהר"ן סימן תקי, ולפ"ז שאפשר שהן כט תורות שנאמרו בשנת תקסב ותקסג.

[שיג] תורה לה