מאמר לכו חזו

מספה"ק ליקוטי מוהר"ן

זמן ומקום אמירת התורה:

מאמר לכו חזו על רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי נאמר בחודש אייר שנת תק"ע ששה חודשים קודם פטירת רביה"ק, נאמרה בדרך, בעת נסיעתו לגור באומן.

(ימי מוהרנ"ת ח"א מח)

הקדמה למאמר לכו חזו

מדוע סידר מוהרנ"ת (כנראה בפקודת רביה"ק) מאמר זה כהקדמה לספרו ובפרט שמאמר זה נאמר שנתים אחרי שכבר נדפס הספר[א] עיין שיש"ק ח"א אות רלד שרב אחד מעיר רחוקה שאל חסיד ברסלב שהגיע אליו למה נדפס מאמר לכו חזו בתחילת הלק"מ ולא ידע, וענה הרב שנראה לו שרביה"ק רמז שיש בו נשמת רשב"י, כי רבי שמעון בר יוחאי גמטריא רבי נחמן בן שמחה[ב]

מבואר בספרים שכל חמשת יחידי הדורות[ג] הם נשמת משה[ד] שחוזרת כל פעם לחדש רפואות הנפש לפי חולשת הדור ולפ"ז כל אחד מהם יש בו בחינה שמכח קודמיו עלה עליהם[ה] ובהכרח כך הוא כמבואר בתורה ל' שככל שמחלת הדור גדולה יותר צריך רופא גדול יותר[ו].

וידוע שרשב"י הראשון שגילה סתרי תורה דהיינו פנימיות התורה, ודייקא אחרי חורבן הבית[ז] בתחילת הגלות הארוכה שחכמים אמרו עליה שבודאי תשתכח התורה מישראל בגלות כזו ולא מצאו תרופה אלא מסכת עדויות[ח], דהיינו עוד מסכת של פסקי הלכה, אבל עצה אמיתית לא היה להם. ורשב"י הקדים תרופה למכה בגילוי סתרי תורה שעל ידם לא תשתכח התורה. ורביה"ק שהיה במדרגת תנא כנ"ל השלים את כוונת רשב"י, כי רק על ידי רביה"ק זכה רשב"י להאיר את אור הזוה"ק גם בדור השפל ביותר שלנו, וכפי שמובא מעשה ברשימות ר"ש הורוביץ שרשב"י בא לפיגא אמו של רביה"ק בליל חתונתה וסיפר לה שהשתטח ובכה ופעל שתרד נשמת רביה"ק לעולם על אף הקטרוג הגדול שהיה על זה. וגם הבעש"ט בא וסיפר שרשב"י פעל כנ"ל.

נראה שכוונת רביה"ק במאמר הזה בעיקר להראות שיש בכח צדיקים לגלות סתרי תורה כאלה שעל ידם לא תשתכח התורה דהיינו הקב"ה, אפילו בגלות הנוראה ביותר שהיום (תשס"ז) כבר אלף תשע מאות שלשים ושמונה שנים לחורבן הבית.

וממה שמבואר שזה אפשרי רק על ידי זרעו של יוחאי דייקא, נראה שבאמת גם היום רשב"י הוא זה שעל ידו לא משתכחת התורה, אלא שהיום הוא עושה זאת ע"י רביה"ק, כי רק בכח רביה"ק הוא יכול לקיים הבטחתו כי לא תשכח וכו' דהינו להמשיך זכרון[ט] למקומות כל כך נמוכים.

ועיין ככבי אור חכמה ובינה אות לו שעם התגלות התורות והעצות של רבינו נתחדש כנגדם יצה"ר שנקרא מדמה, וכמבואר בסוף תורה כה שרבינו אמר שצריך לקרא ליצה"ר שם חדש, "מדמה", וביאר בככבי אור הנ"ל ששבעה שמות שנקרא היצה"ר הם כנגד ז' רועים[י] אבל כנגד רבינו כיון שהשלים השגת ספירת הבינה, היצה"ר נגדו הוא מבחי' בינה, שהיא בחי' להבין דבר מתוך דבר ע"י דמוי מלתא למלתא, והמדמה קודם שמכניעים אותו כיון שהוא כח בנפש הבהמית, לכן נוטה ומטה לדמוי מגושם, הפך השכל הזך. ועיין ע"ח שער נ' פ"י שהזכרון הוא מכוחות המדמה וכן מבואר בתורה נד שהזכרון הוא ע"י הכנעת המדמה ועיין תורה קה תנינא שהכנעת המדמה ע"י לימוד התורות של רבינו בעיון, נמצא לפ"ז שרשב"י מוכרח את רבינו כדי להמשיך זיכרון לדורות הבאים מאז התגלות רבינו.

נמצא לפ"ז הכרח גדול להקדים מאמר זה ללקוטי מוהר"ן כי בו מתבאר שמה שאמר רביה"ק (חיי מוהר"ן שמו) שספרוֹ הוא אתחלתא דגאולה, הכוונה שעל ידו ממשיך היום רשב"י זכרון לעולם, כי לדור נמוך כזה לא יכול רשב"י להאיר[יא] זכרון אלא ע"י רביה"ק[יב].

ועומק הביאור בזה יתבאר בפנים עפ"י מה שרביה"ק אמר שרשב"י הוא סוד העירנות ועל עצמו אמר שהוא סוד ההתחדשות (ומבואר בתורה לה שזה דייקא כן ע"י שינה[יג])

 

תפילה על מאמר לכו חזו:

רבונו של עולם הדיבור של הצדיק כולו זרע קודש כולו אלוקות וספרו הוא אתחלתא דגאולה ובכל דיבור שלו מאיר בו זרעו של יוחאי זיכרון תורת משה אפילו למי שנפל לעמקי הקליפות. נמצא שמכל דיבור של רביה"ק בספרו יכול כל אחד לשוב אליך, ולהיזכר בתורתך, שהיא אחדות פשוטה עמך.

ובכן עזרני שגם עלי יפעלו דבריו וגם בי יתקיים על ידו כי לא תשכח מפי זרעו ואזכה לתשובה שלימה.

---

 

רביה"ק פותח את המאמר בפסוק בתהילים מו ט' "לכו חזו מפעלות ה' אשר שׂם שמות בארץ" שרומז לענין סוד שֶׁם האדם שבו רמוז כל סוד מהותו כמבואר בברכות ז: שלמדו מפסוק זה שהשם גורם לאדם את מעשיו^[יד], כי בפסוק זה רמוז כל סוד המאמר, שרוצה לגלות לנו כאן בפתיחת ספרו, מגודל מעלת רבי שמעון, שרמוז בשמו שהוא בחי' הפסוק "עיר וקדיש מן שמיא נחִת" וכן מעלת אביו יוחאי שרמוז בשמו סופי תיבות הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו". וכן ששמו של רביה"ק רומז לנחל נובע מקור חכמה.

 מאמר לכו חזו

לְכוּ חֲזוּ[טו] מִפְעֲלוֹת ה'[טז] (תהילים מו ט)

הִתְגַּלּוּת נִפְלָא מִסּוֹד גְּדֻלַּת הַתַּנָּא הָאֱלֹקִי[יז] רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זַ"ל:

 

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. הִבְטִיחַ שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח[יח] תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ[יט]. כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בתוספתא על מסכת עדויות שהובאה בגמ' שַׁבָּת קלח:[כ]: 'כְּשֶׁנִּכְנְסוּ[כא] רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם[כב] בְּיַבְנֶה[כג] ביום[כד] שמינו את ראב"ע[כה] לנשיא במקום ר"ג אָמְרוּ[כו]: עֲתִידָה תּוֹרָה[כז] שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל[כח] וְאָמַר[כט] רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אחרי כמה שנים[ל] על דברי חכמים אלה שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח[לא]. שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לא כא) "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".[לב] רשב"י למד ש"וענתה השירה הזאת" הכוונה לכל התורה כי כולה נקראת שירה[לג] וכן משמע בפסוק כתבו לכם את השירה הזאת שמשם למדו מצות כתיבת ס"ת על כל אחד מישראל (מהרש"א) וְכַמְבאָר בַּזוהר (נָשׁא קכד:[לד]): 'בְּהַאי חִבּוּרָא[לה] [לו]דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזוהר יִפְקוּן בֵּהּ[לז] מִן גָּלוּתָא'.[לח] עיין ליקוה"ל גבית חוב מיתומים[לט] שמבאר עפ"י תורה יב תנינא איה ועיין ליקוה"ל מנחה ז' נו[מ] כיצד יועיל הזוה"ק לצאת מהגלות ועי"ש אות נד נה כיצד היה התיקון של רשב"י ותלמדיו תיקון לר"ע ותלמדיו ומכוחם דייקא[מא].

וְעַתָּה בּוֹא וּרְאֵה וְהָבֵן[מב]. נִפְלְאוֹת נִסְתָּרוֹת שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה. כִּי עַל כֵּן סָמַךְ[מג] רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַצְמוֹ עַל זֶה הַפָּסוּק כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ. כִּי בֶּאֱמֶת בְּזֶה הַפָּסוּק בְּעַצְמוֹ. מְרֻמָּז וְנִסְתָּר סוֹד הַזֶּה. שֶׁעַל-יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי משמע שכוונת הפסוק שמכח שהוא זרעו של יוחאי[מד] דייקא. שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. עַל יָדוֹ לֹא תִּשְׁתַּכַּח הַתּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. כִּי סוֹפֵי תֵּבוֹת[מה] שֶׁל זֶה הַפָּסוּק כִּי לּא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ הֵם אוֹתִיּוֹת יוֹחַאי וְזֶה שֶׁמְּרַמֵּז וּמְגַלֶּה הַפָּסוּק דהיינו שמשה רבינו כבר רמז בתורה שע"י זרעו של יוחאי לא תשתכח התורה (לקוטי תפילות ח"ב מז). כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, מִפִּי זַרְעוֹ דַּיְקָא הַיְנוּ מִפִּי זַרְעוֹ שֶׁל זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מְרֻמָּז וְנִסְתָּר בְּזֶה הַפָּסוּק. שֶׁהוּא הַתַּנָּא יוֹחַאי. כִּי עַל-יְדֵי זַרְעוֹ[מו] שֶׁל יוֹחַאי שֶׁמְּרֻמָּז בְּזֶה הַפָּסוּק בְּסוֹפֵי תֵּבוֹת[מז] כַּנַּ"ל. שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. עַל יָדוֹ לֹא תִשָּׁכַח הַתּוֹרָה. כִּי בְּזוהר דָּא[מח] יִפְקוּן מִן גָּלוּתָא[מט] כַּנַּ"ל:

 

עתה יבאר רביה"ק סודו של ר"ש בעצמו שמרומז בפסוק אחר

עיין חיי מוהר"ן קפט שם מבואר מתי וכיצד נאמרה התורה הזו ועיין שם שמוהרנ"ת מספר אחרי אמירת המאמר הנ"ל עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי לוֹ[נ] רַבִּי שִׁמְעוֹן  יֵשׁ  לוֹ  גַּם-כֵּן  בְּוַדַּאי  הֲנָאָה  מִזֶּה, הַיְנוּ מִזֶּה הַחִדּוּשׁ הַנִּפְלָא. הֵשִׁיב  הֵן.  אַחַר-כָּךְ  עָנָה וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ הוּא עִנְיָן אַחֵר וכו'

וצ"ע מה התכוין מוהרנ"ת הרי פשיטא שיש לרשב"י הנאה שמגלים שמשה רבינו רמז בתורה שעל ידו לא תשתכח התורה.

גם תשובת רביה"ק שר"ש עצמו הוא ענין אחר (ובשיש"ק הוסיף ענין אחר לגמרי) תמוהה מאד, הרי גם עד כאן דיבר מר"ש בעצמו.

גם צ"ע למה שינה שעד כאן קרא לו רשב"י וכאן ר"ש (ומה שנ"ל עיין בהערה[נא])

וְדַע שֶׁסּוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ. הוּא מְרֻמָּז בְּפָסוּק אַחֵר. כִּי דַּע כִּי הַתַּנָּא הַקָּדוֹש[נב] רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בְּחִינַת (דָּנִיֵּאל ד[נג]): עִ'יר[נד] וְ'קַדִּישׁ[נה] מִ'ן שְׁ'מַיָּא נָ'חִית רָאשֵׁי – תֵּבוֹת שִׁמְעוֹן וְכוּ': בחיי מוהר"ן סימן קפט מובא ההמשך שאמר ועכשיו[נו] יש ננמ"ח[נז] וכו'.. גם כבר נשמע שאמר על עצמו שהוא נהר המטהר מכל הכתמים[נח] (כמבואר בחיי מוהר"ן סימן שלב) מה שסיים בחיי מוהר"ן הנ"ל וכו' מבואר בהשמטות שאמר שגם העיר וקדיש מקבל ממנו[נט].

לבאר כיצד רמוז הענין של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בפסוק הזה ומעלת רביה"ק עפ"י מה ששמעתי מהריצ"ח – עיין בספר דניאל בפסוקים הסמוכים לפסוק הזה ומשמע שם שהמלאך עיר וקדיש מן שמיא נחית להכניע את נבוכדנצר לפ"ז רשב"י הרמוז במלאך הזה הוא הכנגד שיכול לתקן מה שגרם זה להחריב הבית ולהחשיך העולם. ובמצודות שם פירש ער הוא מלאך דין[ס] לשון ערו ערו עד היסוד משמע שבכוחו להמשיך כח גבורה להתגבר על היצה"ר ולהכרית הקליפות, וכמבואר שם בדניאל שכלל פתרון החלום שיתבטלו כל הע' אומות שמרומזים בצלם של נ"נ.

ועיין באיבי הנחל (על תורה יט') כי נ"נ (נבוכדנצר) היה קליפת נגה לכן דיבר ארמית לשון תרגום והחריב ביהמ"ק בחי' לשון הקודש וכנגדו רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי חיבר הזוה"ק בלשון תרגום דייקא להעלות הטוב שבתרגום וזהו שכתוב שם בדניאל "גודו אילנא, ברם עיקר שרשוהי שבוקו" כי האילן רומז לנבכודנצר שאת קליפתו קליפת הכניע רשב"י אבל את בחינת השרשים שהם נצוצות קדושה שבשאר לשונות זה עשה רביה"ק ע"י שציוה להתבודד בלשון אשכנז דייקא.

 

הרה"ח ר' צבי חשין ביאר דבריו ש"עיר וקדיש" הוא בחי' קדש, וקדש דאקרי חכמה, וכתיב בחכמה יסד ארץ, לכן לרשב"י היה כח לתקן הרע ששבחי' על הארץ אבל לא מה שמתחתיה, אבל נחל הנובע מקור חכמה רומז למקור של החכמה דהיינו הכתר והכלל ככל שהאור גבוה יותר בכוחו לרדת נמוך יותר לכן בכוחו לתקן אפילו לתחת הארץ לתקן השרשים. לכן לעיר קדיש מן שמיא נחית נאמר שם בדניאל "ברם שרשוהי שבוק".

עוד ביאר הריצ"ח עומק דברי הבאבי הנחל הנ"ל שרשב"י תיקן בחי' נגה בבחי' התעוררות להתקדש במותר לך (כי מותר הוא הרשות בחי' רשת שתופס את האדם ומפילו לאיסור) ועל זה נאמר אל תתודע ל"רשות" שנראים אוהבים בשעת הנאתו ואין עומדים לו לבסוף כשיצטרך להתברר בכף הקלע לברר כל ה"מותרות".  ורשב"י ע"י שכתב הזוה"ק בלשון ארמית מלכתחילה ולא כתרגום קידש הלשון עד שבו בעצמו מרגישים אש והתעוררות להתגבר על יצרו (כמבואר בשיחות הר"ן שיחה קט) ועי"ז העלה את הטוב שבו.   אבל זה עדין  נקרא בחי' מעל הארץ וכן שומעים בלשון "מן שמיא נחית" שזה בחי' התערותא דלעילא שמאיר בבחי' מרחוק נראה לי ה',   אבל השורשים שבתוך הארץ אותם התחילו האר"י הקדוש והבעש"ט לברר, וכן מובא שעד הבעש"ט היה ידוע תמיד שיש קליפת נגה בין הקדושה לטומאה אבל הבעש"ט גילה שיש עוד קליפה דקה בין הקדושה לנגה.

"ועכשיו יש נחל נובע" וזה בחי' "ועכשיו כל ההתחלות מפורים" שבהשמטה לסוף תורה עד' ח"ב וביאר שם ר' שמואל שפירא זצ"ל שהכוונה לבחי' אתערותא דלתתא שיש בפורים שמקבלים את התורה מרצון (ולא בבחי' כפה עליהם הר כגיגית שזה בחי' פסח אור גדול שמתגלה באתערותא דלעילא שמבטל הבחירה)

דהיינו שעכשיו יש נחל נובע שעל ידו יש אתערותא דלתתא, ועיקר הקו של ממטה למעלה הוא התפילה,  וזהו ועכשיו יש ננמ"ח שמעורר לתפילה ויותר מזה כי רביה"ק אמר שקיבל מהקב"ה שיכול לעזור לבעל בחירה, וזה חידוש גדול כי א"כ היכן הבחירה, דהיינו שרביה"ק יכול לגרום להתערותא דלתתא בחי' נחל נובע שנכנס עמוק תחת הקרקע עמוק בשורשים ומפרה אותם, וזה זיכוך כזה של בחי' רצון איליו יתברך הרבה יותר מסתם רצון, בחי' מה ששאל רביה"ק האם אתה רוצה לרצות? דהיינו עומק הרצון ופנמיות הרצון.

ושורש הכל שרביה"ק נותן כח לגלות את עצם הנקודה הכיסופים שלו את נשמתו, בתפילה, בשפה שלו , שכמו שחושב כך מדבר ומוציא את פנמיות פנמיות הרצון שלו לדבוק בו יתברך.   ותיקון כזה מגיע עמוק יותר לבחי' ניצוצות הקדושים שבע' לשון.  (עיין עוד מה שכתבתי סוף תורה עד תנינא ועכשיו)

ואולי אפ"ל שע"כ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אמר "כי לא תשכח" דהיינו שבכוחו להמשיך זכרון עלמא דאתי בעולם החשוך הזה להנצל מהבלי עוה"ז אבל רבנו אמר "גמרתי ואגמור".

וכן מבואר לקמן שרשב"י עיר קדיש וכו' דהיינו מלאך של דין ואולי ע"כ כוחו בשמירה דייקא לכן לא אמר שיזכרו את התורה אלא שלא תשתכח התורה, אבל רבינו נחל נובע וכו' לשון השפעה שהיא מדת החסד. (וזה בחי' שמור וזכור בדבור אחד רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי ורבינו יחד כי מתלבש ברבנו לתקן דור אחרון)

עוד בענין הפסוק עיר וקדיש כיצד רומז לרשב"י ומעלת רביה"ק בזה עיין שיח שרפי קדש  אָמַר פַּעַם רַבֵּנוּ: "עִנְיַן רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי הוּא עֵירָנוּת" "רַבִּי שִׁמְשׁוֹן עֶר אִיז אַ וַואכֶדִיגֶער" וְעַל שֵׁם הַכָּתוּב: "עִ'יר" וְ'קַדִּישׁ מִ'ן שְׁ'מַיָא נָ'חִית, רָאשֵׁי תֵּבוֹת שִׁ'מְ'ע'וֹ'ן'. (וְעַיֵּן בְּמַרְאֵה מְקוֹמוֹת הָרַב מִטְּשֶׁערִין שֶׁבְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת אוֹת שֵׁינָה א': מִי שֶׁהוּא מְקֻדָּשׁ בְּיוֹתֵר מְרֻחָק מֵהַשֵּׁנָה בְּיוֹתֵר, שֶׁהִסְמִיךְ לָזֶה הָרַב אֶת הַפָּסוּק עִיר-וְקַדִּישׁ הַנִּזְכָּר לְעֵיל).

ועיין במקום אחר[סא] שהענין של רביה"ק הוא התחדשות וכידוע זה דייקא כן על ידי שינה כמבואר בתורה לה[סב]

ונ"ל שכאן טמון עיקר ההבדל ביניהם ומעלת רביה"ק.

כי עיר וקדיש הוא בחי' מלאך שכולו אש להבה להש"י מתחילתו ועד סופו וכלול בו ית' תמיד ופרוש מהבלי עוה"ז לגמרי ומלאכתו נעשית ע"י אחרים כמבואר בגמ' ברכות לה: ועי"ש שהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. וכן עבודתו יג שנים במערה שעל ידה השיג מדרגתו, היא כמו יציאה מהעולם לתיבת נח, עולם הבינה שמעל הטבע, דהיינו כמלאך שכולו קודש וער תמיד.

לעומת זה רביה"ק הגיע למדרגה יותר מזה בלא יציאה מהעולם אלא בתוך העולם כרבי ישמעאל בחי' תורה עם ד"א ולימד איך הדרך ארץ בעצמו יכול להוות קרש קפיצה לעליה תמידית בבחי' ירידה צורך עליה, ובבחי' ביטולה של תורה היא קיומה, אם יודע מתי לעשותו כי א"א להיות תמיד בדביקות ואפשר שהמו"מ יהיה בבחי' אמונה כזו שבתוכו יתעבר שכלו ויזכה להתחדשות נפלאה וחידוש השכל על ידו דייקא (כמבואר בתורה לה הנ"ל). ובבחי' כזו של עבודה ועליה מדרגה לדרגה אפשר להוליך גם אנשים פשוטים למדרגות גבוהות.  גם עיין בזוה"ק בלשונו החריפה על כל מי שאינו בדחילו ורחימו וכמה מגנה את יראת העונש וכן בענין העוון הנורא כתב שאין לו תיקון רואים בחוש שיש בני"א שדייקא ע"י הזוה"ק בגלל ההתלהבות הנפלאה שלו יכול להפיל אותם ודלא כרביה"ק שיש לו חיזוק אפילו למי שעבר שמונה מאות פעמים על כל התורה והורה לנו תמיד לחפש נקודה טובה ולצעוק איה דהיינו עבודות פשוטות ששייכות בכל מדרגה ממש, וצעק בקול גדול שאין יאוש כלל אפילו להנופל בעומק הקליפות, ואדרבה יש בחי' שהוא קרוב יותר לראש המדרגות (כמבואר בתורה רו ותורה יב תנינא) ויכול ברגע להתקשר לשם בצעקת איה אמיתית.

עוד לבאר מעלת רבינו על קודמיו

עיין בעש"ט עה"ת^[סג] והיה אומר, צדיק קטן אוהב רשעים קטנים, וצדיק גדול אוהב רשעים גדולים, אבל משיח יהיה אוהב ומלמד זכות אפילו על רשעים גמורים, (ועי"ז יחזרו בתשובה ועי"ז יהיו נגאלים) וכל מי שמלמד זכות על כל הברואים הוא מבחינת משיח כו' ע"ש.  אבל עיין שם בפרשת קדושים אות ג' משמע שרק על עובר לתאבון יש חיוב ללמד זכות ואם אפשר לדייק משיחה לשיחה אולי אפ"ל לומר כדבריו בעצמו הנ"ל שזה החילוק בין צדיק גדול דהיינו כהבעש"ט למשיח ולפ"ז רבינו שאמר על עצמו שזכה למדרגת משיח לכן ציווה בתורה רפב לדון לזכות אפילו רשע גמור דמשמע אפילו להכעיס.

 

---

 

הוספות למאמר לכו חזו:

בענין מה שלמד רשב"י שכל התורה נקראת שירה

עיין ר' צדוק בספר דובר צדק אות [ה]  מבאר מדוע התורה נקראת שירה.   כידוע דהתורה ציור ודפוס כל מעשה בראשית כמו שכתוב בבראשית רבא פ"א. כי הוא מקור החיות של כל חלקי הנבראים כלליהם ופרטיהם וכל שינוייהם אחד לא נעדר שלא יהיה חלק עצמות חיותו בתוך דברי התורה. וכידוע זה ואין כאן מקומו לבאר הדברים באורך להסבירם אל אוזן שומעת וזה ענין כתבו וגו' השירה ורצה לומר כל התורה כולה ואינו לשון זמר ושיר דעל זה נענש דהמע"ה כמו שכתוב בסוטה (ל"ה.) רק הוראת שיר דבר המקיף סדר והיקף איזה ענין כמו (שבת נ"א ע"ב) כל בעלי השיר יוצאין בשיר. וכן זמר וניגון מקיף כל חלקי התנועות וסידורם. ושירת האזינו מקפת כל הקומות לבני ישראל בכל הדורות וסדר ההיקף הזה נקרא שירה.

וכן מצא הגר"א איך בפסוקי שירת הים מרומזים כל תרי"ג מצוות.

 

בענין הקשר בין רביה"ק לרשב"י

עיין חיי מוהר"ן סימן רכ"ה כְּבָר הִבְטִיחַ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּחַיָּיו וְיִחֵד שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים עַל-זֶה  שֶׁכְּשֶׁיִּסְתַּלֵּק  כְּשֶׁיָּבוֹאוּ עַל קִבְרוֹ וְיִתְּנוּ פְּרוּטָה לִצְדָקָה וְיאמְרוּ אֵלּוּ הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים הַנִּרְשָׁמִים אֶצְלֵנוּ בִּשְׁבִיל תִּקּוּן לְמִקְרֵה לַיְלָה רַחֲמָנָא  לִצְלַן,  אָז יַנִּיחַ רַבֵּנוּ עַצְמוֹ לָארֶךְ וְלָרחַב, וּבְוַדַּאי יוֹשִׁיעַ לָזֶה הָאָדָם  וְאָמַר שֶׁבְּהַפֵּאוֹת יוֹצִיא אוֹתוֹ מֵהַגֵּיהִנָּם אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה אוֹתוֹ הָאָדָם אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, אֲפִלּוּ אִם עָבַר מַה שֶּׁעָבַר. רַק מֵעַתָּה יְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ שֶׁלּא יִשׁוּב לְאִוַּלְתּוֹ חַס וְשָׁלוֹם.

אבל היכן עושים את הפאות זה עושים אצל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, וביאר הריצ"ח כעין הנ"ל כי בחי' לא תשכח שהבטיח רשב"י היינו שתמיד ישאר בחי' פאה דהיינו נקודת יהדות שעל ידה יהיה אפשר לצדיקים האמיתיים למשוך ולהעלות מחוב לזכות. (שמעתי מהר"ר צבי חשין בשם אחיו הר"ר אהרון)

עיין כוכבי אור חכמה ובינה אות א ס"ק מז  גְּאֻלָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיְתָה בְּפֶסַח בְּחִפָּזוֹן בְּלִי שְׁלֵמוּת הָאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא , נִתְקַלְקְלָה קִלְקוּל אַחַר קִלְקוּל עַד שֶׁנִּתְהַוָּה זֶה לְעֻמַּת זֶה הַחֻרְבָּן שֶׁחָל תָּמִיד בְּזֶה הַיּוֹם כַּמּוּבָא בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ הַסִּימָן אַ"ת בַּ"שׁ וְכוּ' וְעַכְשָׁו כָּל תִּקְוָתֵנוּ עַל הַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁמִּזֶּה בְּעַצְמוֹ יִהְיֶה גַּם תִּקּוּן הַגְּאֻלָּה הָרִאשׁוֹנָה, אַךְ עַכְשָׁו יִהְיֶה כָּל הַהַתְחָלָה מִפּוּרִים שֶׁהוּא בְּחִינַת מְחִיַּת עֲמָלֵק כַּמּוּבָן בִּדְבָרָיו זַ"ל (לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ע"ד), וְהָעִקָּר בְּכחַ הָאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא שֶׁל רָאשֵׁי יְחִידֵי הַדּוֹרוֹת שֶׁהוּא אַדְמוֹ"ר זַ"ל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי זַ"ל, שֶׁמְּקַבֵּל מֵאִתּוֹ כַּנַּ"ל וּבִפְרָט עַל יְדֵי עצֶם הַתִּקּוּנִים שֶׁנִּתְקְנוּ בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּתָם (כַּמּוּבָן מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים) שֶׁשְּׁנֵי הַיָּמִים שֶׁל הִסְתַּלְּקוּתָם מְכֻוָּנִים לִהְיוֹת חָל בְּיוֹם שֶׁחָל בּוֹ פּוּרִים (כַּמּוּבָא בִּכְתַב יָד שֶׁל הָרַב מִטְּשֶׁערִין זַ"ל הַמּוּבָא לְהַלָּן) וּבִשְׁנֵיהֶם הַגְדָּלַת הַהִלּוּלָא (יוֹם לַ"ג בָּעמֶר הִלּוּלָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי זַ"ל) וּזְמַן שִׂמְחָתֵנוּ (יוֹם הִסְתַּלְּקוּת אַדְמוֹ"ר יוֹם ד' שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ-כְּמוֹ בְּפוּרִים שֶׁהוּא יוֹם שִׂמְחָה) כִּי בְּכחָם הַקָּדוֹשׁ וְהַנִּשְׂגָּב נֵצֵא מִבֵּין שֵׁ'ן' הָאֲרָיוֹת דְּסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁהוּא זֶה לְעֻמַּת זֶה, וְנִזְכֶּה לִבְחִינַת שֵׁ'ן' הַמּוּבָא בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן פ"ה, שֶׁהוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת שַׁ'בַּת נַ'חֲמוּ (נֶחָמַת הַגְּאֻלָּה) הַמְכֻוָּן גַּם לְרָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁל שְׁמוֹתֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים שִׁ'מְעוֹן נַ'חְמָן זְכוּתָם יָגֵן עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל אָמֵן:

 

שאפילו העיר וקדיש צריך גם כן לקבל ממנו

כוכבי אור חכמה ובינה אות א' ס"ק מ"ד וְהִנֵּה כְּפִי הַמּוּבָן מִדִּבְרֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל שֶׁגַּם הָ'עִיר וְ'קַדִּישׁ מִ'ן שְׁ'מַיָּא נָ'חִית שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְכוּ' נִרְאֶה לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתִּי יֵשׁ לָזֶה שַׁיָּכוּת לְמַה שֶּׁמּוּבָא בְּסִפְרֵי אֱמֶת שֶׁבִּינָה עַד הוֹד אִתְפַּשְׁטַת, וְהַהוֹד הוּא עֲנַף הַבִּינָה, וְיָדוּעַ שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי נִסְתַּלֵּק בִּסְפִירַת הוֹד שֶׁבְּהוֹד, וּבְוַדַּאי גַּם מִשּׁרֶשׁ מִדָּתוֹ הָיָה שַׁיָּךְ לָזֶה וְעַל כֵּן גַּם רַבִּי "שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי" בְּמִסְפַּר ר' "נַחְמָן בֶּן שִׂמְחָה" (זֶה הָרֶמֶז שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם אֲחֵרִים):

 

עוד במעלת רשב"י

עיין בבני יששכר על ל"ג בעומר מבואר שם שלא רק האידרא נכתבה ביום הסתלקותו אלא כל ספר הזוה"ק, ושאז התחיל הארה מסויימת מהאור הגנוז של סתרי תורה. ומבאר שם שמ"בראשית" עד  "וירא אלקים את האור כי טוב" יש לב תיבות והמילה טוב היא הלג לרמז שבלג בעומר מתגלה הטוב להדיא.  וכן בחז"ל המילה טוב מרמזת לאור הגנוז כמו שדרשו "כי טוב לגנזו" והיינו אור שאדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו (ממלכות ועד הכתר) בזה האור רואים מסטירין של יוצר בראשית.  והנה רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי נקרא בוצינא קדישא וספרו נקרא זוה"ק, דהיינו שהוא המנורה וספרו אור המבהיק מסוף העולם ועד סופו סוד "האור כי טוב" הגנוז בתורה, וע"כ מלג בעומר יש טוב ימים למתן תורה.  ולכן השמחה ביום לג בעומר על הציון שלו היא שלא כטבע כפי שנתאמת ע"י אנשי אמת.

ומובא בזוה"ק דף רצא: בעינא לגלאה רזין קמיה קב"ה וכו'… והאי יומא לא יתרחק למיעל לדוכתיה כיומא אחרא דהא כל יומא דא ברשותי קיימא. עכ"ל.   רצ"ל שהיה היום מתארך באורו ולא היה רשות לאור היום להתחשך עד שנתן לו רשב"י רשות וזה יורה כי כל האורות בטלים ומשמשים אל האור כי טוב דהיינו רזין סתימין דאורייתא אשר גנוז בה אור הגנוז לצדיקים והצדיקים המבינים ברזין דאו' הנה מאירים באור הגנוז בה על כן אור היום ההוא היה מתארך ושמר פקודתו של ר"ש.  (משמע שרשב"י באורו האיר את היום ולא נתן לחושך לבוא) ואז כתב ר' אבא את הזוה"ק בפקודתו.

ועיין תורה טו שאור הגנוז היינו בחי' סתרי תורה.  ובספרים מובא דהיינו אור אהבה שבדעת שיתגלה לעתיד לבוא עיין תורה לג. וכפשוטו (שמעתי מהריצ"ח) הכוונה שזה אור שמגלה להדיא בכל דבר איך מסוף העולם ועד סופו מאיר הש"י.  ז"א האמת והתענוג שבעבודה האיר כ"כ עד שמי שתפס משהו כבר ראה את כל העומק של העתיד לבוא שנמצא בכל עבודה.  (ואעפ"כ ע"י הבחירה היה אפשר לעומת זה להרשיע יותר לכן "וימנע מרשעים אורם")  ועוד הוסיף שם עפ"י תורה סא ותורה יט לבאר החילוק בין תא שמע המובא בגמרא לתא חזי שהוא לשון הזוה"ק לשון ראיה בחי' תורה שבכתב. דמובא בהלכות ברכת התורה שעובר לעשייתו צריך ללמוד תורה אלא שפסוק מהתורה יוצא בו גם בלי להבין אבל גמרא אין יוצאין בה אלא אם מבין.  והביאור כי הכתב הוא בחי' קודש הבא מלמעלה אבל תורה שבע"פ הוא כפי הקליטה והבנת הנברא את דברים, דהיינו בחי' שמיעה,  ומובא בספרים שזוה"ק סגולתו גם בלי להבין דהיינו שיש בו קדושה במילים עצמן שהוא למעלה מבחי' שמיעה.  ויש בזה בחי' מעלה יותר גם על הכתב כי הוא גם בחי' קליטת התורה שבכתב שהרי עליה הוא מבוסס ואעפ"כ הוא חזר לבחי' כתב בחי' ראיה דהיינו ראיה שעבר את העוה"ז בחי' נכנס לחושך העוה"ז ויצא בשלום בחי' "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" שהוא למעלה משמיעה וראיה אלא בחי' רואים את הקולות, בחי' שלימות חיבור אהבה ויראה.

ורשב"י אעפ"י ששורשו בשמיעה דווקא (ששמו שמעון מלשון כי שמע ה' וכו') אבל עלה לבחי' התכללות גמורה בחי' בחד קטירא אתקטרנא בקב"ה כמ"ש באדרא זוטא דף רפח. בחי' אני אחד אתך. בחי' ראיה.

ועיין תקנת השבין שמה שנסתרה מעלת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בדורו כיוון שהיה משבט שמעון (ר' צדוק כותב שם כך קבלתי) והוא בחי' לאה בחי' שנואין מעשיה שבנגלה ורק בנסתר נתברר שכיעורה היה יופיה שלא רצתה ליפול ביד עשו.  ולכן "שמע ה'",  ולכן גם הזוה"ק היה נעלם מאות שנים ונתגלה בעקבתא דמשיחא ויתגלה בשלימות רק לעתיד.

 

לבאר עניין המדורות בל"ג בעומר

נראה לי כי הזוה"ק והתקונים שגילה רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אינם שווים לכל נפש ועכ"פ לנשים וילדים אין תפיסה בזה כלל ואולי לכן נהגו להדליק מדורה ובאים כולם אנשים נשים וטף להסתכל במדורה.  ובוודאי גם לרקוד ולשמוח ,ובוודאי עצם הדלקת האש היא גם בחי' נר זכרון לנשמת הצדיק שמתלבש בו ועוד סודות שיש בזה אבל נראה לי לבארו פשוט שרואים בחוש שאפשר להסתכל באש זמן רב, והוא דבר נפלא לראות מציאות כזו של התלהבות לעלות למעלה שלא נחה לרגע, ושורפת כל דבר אחר ומצרפת אותו להתלהבות הזו וכל מיני עץ וקש ואפילו כל מיני אעא דלא סליק ביה נורא כשנזרק למדורה נעשה אש התלהבות, והוא רמז לצדיק שכך הוא כל חייו בוער להשי"ת וניתן לנו מנהג זה ביו"צ של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי לראות איך נראה צדיק אמיתי בפנימיותו כדי שנתחבר אליו ונצטרף למדורה הזו הבוערת בכזו התלהבות להשי"ת.

עוד שמעתי מהרב י"מ ברנר (לג בעומר סז) שאמר שרואים איך שעושים את המדורות של ל"ג בעומר מכל מיני זרדים וסמרטוטים ודברים של הפקר שנזרקים ללא שימוש וצורך, והכל מצטרף ועולה לאש להבה לצדיק רמז לגודל מעלת הצדיק לצרף אפילו הנמוכים ביותר לכבוד שמים.

 

---

 

ספר לקוטי מוהר"ן הוא אתחלתא דגאולה

חיי מוהר"ן שמ"ו מעלת תורתו וספריו הקדושים נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר שֶׁהַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ שֶׁלּוֹ לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן שֶׁיָּצָא בָּעוֹלָם הוּא אַתְחַלְתָּא דִגְאֻלָּה.

וְאָמַר מֵאַחַר שֶׁיָּצָא בָּעוֹלָם אֲנִי חָפֵץ מְאד שֶׁיִּלְמְדוּ אוֹתוֹ, כִּי צְרִיכִים לִלְמד אוֹתוֹ הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁגוּר בְּעַל פֶּה. כִּי הוּא מָלֵא מוּסָר וְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל מְאד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר אֵין עֲרךְ אֵלָיו וכו'.

אַחַר-כָּךְ אָמַר בְּפֵרוּשׁ שֶׁהַלִּמּוּד בְּחִבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים הוּא אַתְחַלְתָּא דִגְאֻלָּה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן.

וְאָמַר שֶׁטּוֹב לִקְבּעַ לְעַצְמוֹ שְׁנֵי שִׁעוּרִים לִלְמד סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, שִׁעוּר אֶחָד פָּשׁוּט לִלְמד בִּמְהִירוּת הַרְבֵּה מְאד כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שָׁגוּר בְּעַל-פֶּה, וְשִׁעוּר אֶחָד לִלְמד בְּעִיּוּן גָּדוֹל. כִּי יֵשׁ עַמְקוּת גָּדוֹל וְנִפְלָא בִּסְפָרָיו. וְעַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר מִזֶּה מֵעִנְיַן עצֶם הָעַמְקוּת הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְהַנּוֹרָאָה מְאד עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית.

עוד שם שמ"ט פַּעַם אַחַת הָיָה מְשַׁבֵּחַ אֶת הַסֵּפֶר שֶׁלּוֹ מְאד, וְאָמַר שֶׁיְּכוֹלִין לִהְיוֹת נַעֲשֶׂה בַּעַל תְּשׁוּבָה גָּמוּר עַל-יְדֵי לִמּוּד הַסֵּפֶר שֶׁלּוֹ. וְהָיָה חָפֵץ וּמִשְׁתּוֹקֵק מְאד שֶׁיַּדְפִּיסוּ סִפְרוֹ עוֹד כַּמָּה פְּעָמִים וְיִתְפַּשְּׁטוּ בָּעוֹלָם. וְאָמַר שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִתְפַּלְּלוּ עַל-יְדֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה. וְאָמַר שֶׁמִּי שֶׁיֵּשֵׁב וְיַעֲסק בִּסְפָרָיו רַק בְּלִי קִנְטוּר וְנִצָּחוֹן, וְיִסְתַּכֵּל בּוֹ בֶּאֱמֶת אָז בְּוַדַּאי יִהְיוּ נִבְקָעִין אֶצְלוֹ כָּל גִּידֵי קַשְׁיוּת לְבָבוֹ. (וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: סֶע וֶועט אִים אַלֶע אָדֶערְן טְרֶענֶען).

וְאָמַר שֶׁכָּל אָדָם צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל לִקְנוֹת הַסֵּפֶר שֶׁלּוֹ. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה לִקְנוֹת וְכוּ' (ימכור כל ספר שיש לו ויקנה הספר שלי ומי שאין לו ספר למכור) יִמְכּר כַּר מִתַּחַת ראשׁוֹ וְיִקְנֶה הַסֵּפֶר שֶׁלּוֹ. וְעוֹד סִפֵּר מִזֶּה וְעַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר עוֹד מִזֶּה.

וְאָמַר שֶׁהַסֵּפֶר שֶׁלּוֹ יִהְיֶה חָשׁוּב מְאד, וִיבַקְשׁוּהוּ וִיחַפְּשׂוּהוּ מְאד וְיֻדְפַּס וְיַחֲזר וְיֻדְפַּס כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים וְיִהְיֶה חָשׁוּב מְאד, רַק נִכְסַפְתִּי לִרְאוֹת זאת וְאֶהְיֶה אֲנִי עוֹמֵד וּמִסְתַּכֵּל וְכוּ'. וְאָמַר שֶׁהַמַּאֲמָרִים שֶׁכָּתַב בְּעַצְמוֹ גַּם הַלָּשׁוֹן לְבַד הוּא מְסֻגָּל מְאד כִּי הֵם כְּלָלִים:

 

מתפרסם לעילוי נשמת: צהלה בת שמואל | עובד בן יצחק | רחל בת ישעיה חנוך העניך | ישעיהו חנוך העניך ב"ר רפאל זצ"ל | מרת הענא ב"ר שלמה זצ"ל | נחמן יוסף ביבל"ח נחום | בנימין זאב ב"ר אברהם נח

 

---

הערות למאמר לכו חזו

[א] כידוע שנדפס בפעם הראשונה בסוף שנת תקסח אלף ספרים.

[ב] ומצינו דמיון ביניהם עיין חיי מוהר"ן סימן רלה שרביה"ק אמר שהענין שלו הוא לפנות את הדרך שתהיה כבושה לרבים ואמר שגם ר"ש זה ענינו.

[ג] שהם – משה רבינו, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, האריז"ל, הבעש"ט ורביה"ק.

[ד] עיין חכמה ותבונה אות יד שכתב- וגם מכל דברי השל"ה הנ"ל ובשם האריז"ל (שהזכיר שם קודם) נראה מבואר ג"כ בפירוש הכתוב ולא קם וכו' כנ"ל שבכל דור (הולך שהוא דור שבא עד כל הששים רבוא נשמות ישראל) לא נמצא ולא קם עוד בישראל כמשה, אבל הוא בעצמו נתעלה מדור לדור יותר ויותר ממדרגה למדרגה. עי"ש עוד.
גם עיין תפארת שלמה מרדומסק מועדים ל"ג בעומר שהביא את דברי רביה"ק כאן בשם איתא בספרים וכתב שהכוונה לרמוז שרשב"י נשמת משה רבינו. נראה הכוונה שע"י רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי לא תשתכח תורת משה עיין מתוק מדבש בתחילת הספרא דצניעותא שהעתיק לשון תלמיד האריז"ל, וז"ל- איתא בכתבי האריז"ל להיות שרשב"י היה ניצוץ משה רבינו עליו השלום לכן עשה ספרא דצניעותא חמישה פרקים כנגד החמישה חומשי תורה ולהיות שהתורה יש בה נגלה ונסתר לכן גם הוא עשה חמישה פרקים שהוא ג"כ נסתר לנסתרות ואף שבזוה"ק הנגלה הוא הנסתר עם כל זה יש נסתר לנסתרים, והנה חמישה פרקים אלו כוללים כמעט כל הזוה"ק ותיקוני הזוהר וכל קשרי גדרי האצילות והוא תיקון גדול ללמוד בכל יום פרק אחד מספרא דצניעותא כי ידוע שלשון הזוה"ק הוא מסוגל לנשמה ומכל שכן חמישה פרקים אלו, ממש כל תיבה לא יערכנה זהב וכלי פז.

[ה] עיין חיי מוהר"ן סימן שמה (מעלת תורתו אות ו') שאמר שתורותיו אם היו נאמרים אפילו בימי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי היה רעש גדול מאד.
וכן איתא בככבי אור חלק אנשי מוהר"ן אות יא וּפַעַם אַחַת נָסַע (ר"מ שהיה בן בית אצל רביה"ק) בְּיַחַד עִם הָרַב ר' יוּדְיל זַ"ל לַאַדְמוֹ"ר זַצַ"ל וְסִפֵּר הָרַב ר' יוּדְיל זַ"ל שֶׁאִם הָיָה רַבֵּנוּ זַ"ל בְּדוֹר שֶׁל תַּנָּאִים הָיָה גַּם כֵּן חִדּוּשׁ וְעָנָה הָר' מֵאִיר הַנַּ"ל שֶׁהוּא אֵינוֹ מַחֲזִיק אֶת רַבֵּנוּ זַ"ל גָּדוֹל כָּל כָּךְ רַק לִגְדוֹל הַדּוֹר שֶׁל עַכְשָׁו וּכְשֶׁבָּאוּ אֶל רַבֵּנוּ זַ"ל אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל כְּשֶׁאֵין מַאֲמִינִים בִּי לָמָּה נוֹסְעִים אֵלַי

ועיין שיש"ק ח"ב אות תקכח שמוהרנ"ת אמר אם כל מה שקיבל רבי אבא מרשב"י זה מה שכתוב בזוה"ק והתקונים אנו קבלנו מרביה"ק יותר וכן מבואר בהשמטות לסוף המאמר הזה "ועכשיו יש ננמ"ח שגם העיר וקדיש מקבל ממנו". ועיין סוף המאמר בביאור תיבת וכו'.
עיין שעת רצון בפירושו על התחלת הקדמת תקוני הזהר ד"ה לגלאה רזין טמירין דלא איתיהיב רשו לגלאה לון עד דייתי דרא דמלכא משיחא עי"ש בשם שער הגלגולים פרק לג וז"ל אע"פ שבגמ' אמרו וכי אכשור דרי ענני כבוד ובירא תוכיח שחזרו לראשונים ולא חזרו לאחרונים היינו בכללות הדור כולו בכללות אבל לרשומים אנשים רשומים שבדור אפשר דאכשור דרי כ"ש בדורותינו זה עתה שהוא דרא בתראה וצריך לגלות בו חכמת האמת כדי שיבא המשיח כמ"ש בתקונים בזכות הזהר יתגלה משיחא יע"ש.
ועיין ספר אור לשמים – פרשת תצוה – דאיתא בספר "ברית מנוחה" (ניקוד הח' ) מה שנאמר בגמרא (ע' שבת קיב.) אם הראשונים כבני אדם וכו', זה נאמר לדורותם, אבל הדרא בתראה יהי' יותר גדולים מדורות ראשונים.
אמנם נתייחדו רשב"י ורביה"ק בעניין הגאולה, שתיהיה על ידם, ובזה מבאר מוהרנ"ת טעם לשמחה שיש ביום השנה לפטירתם דלא כשאר צדיקים אפילו מיחידי הדורות שהמנהג להספידם ולהתעורר בתשובה וצום ביום היו"צ שלהם, ומבאר בלק"ה כי רק הם השאירו תורות כאלה שעל ידם נצא מהגלות    עיין ליקוה"ל – הלכות הכשר כלים הלכה ד' אות ד' כִּי גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם. וְזֶהוּ תֹּקֶף הַשִֹּמְחָה שֶׁל הִלּוּלָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּתוֹ הַקָּדוֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלִּכְאוֹרָה הָיָה רָאוּי לִבְכּוֹת מְאֹד בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּתוֹ, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן נוֹהֲגִין לִשְֹמֹחַ מְאֹד וְעִקַּר הַשִֹּמְחָה הוּא שֶׁאָנוּ שְֹמֵחִים בְּהַשְׁאָרַת תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִשְׁאִיר לָנוּ סֵפֶר הזוהר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁעַל – יְדֵי זֶה יִפְקוּן מגלותא.)
עוד עיין ספר פוקד עקרים לר' צדוק הכהן מבאר חילוק הנ"ל בין משה רבינו לרשב"י עפ"י מאמחז"ל חכם עדיף מנביא כי החכמה היא תורה שבע"פ נשאר בלב ישראל לעולם, אבל נבואה א"א להיות נשאר בלב ישראל לכן כח הזוהר לעורר את הלב ואילו תורה שבכתב שהיא נובלות של חכמה עליונה משמת משה רבינו נגנזו מעיינות חכמתו ואינו מעורר את הלב.
אמנם גם משה רבינו. עיין תורה כו תנינא שניצוץ משה רבינו נמצא אצל כל יהודי ומזכיר כל אבר ואבר לקיים המצוה השייכת לו. וכנראה יש חילוק בין התעוררות הלב שהיא חיות ממש הפך השכחה, למה שמשה רבינו צריך להזכיר כל אבר בנפרד, שאין זו חיות ממש, אלא כמו קיסתא דחיותא של מת שהיא עמ"נ שיקום בתחית המתים. ואפשר שבאמת דייקא מכח זה יש כח לרשב"י לעורר אותנו ע"י הזוהר, בבחי' דאי לאו משה הקבור אצל כל יהודי לא היה את מי לעורר.
הגה- דברי ר' צדוק צ"ע כי מדברי החסד לאברהם (ב' לה) במאמר חכם עדיף מנביא שכל כח החכמים הוא מכח ניצוץ משה שמתלבש בהם. ולפ"ז לכאורה גם דברי מוהרנ"ת צ"ע דנמצא שרשב"י ורבינו מכח משה השאירו לנו תורה נפלאה כזו שתעורר אותנו וא"כ למה לא נשמח ביום פטירתו.
גם משה רבינו איתא שהוא יהיה גואל האחרון בבחי' מה שהיה הוא שיהיה ר"ת משה וכן עד יבא שילה גמט' משה. ונראה שהכוונה אליו בעצמו ולא מכח התורה שלו, כי עיקר הגאולה משמע שתהיה מכח הנסתר יותר מאשר מכח הנגלה של התורה. והאריז"ל ובעש"ט אולי אפ"ל שהיו המשך של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי כל אחד כפי השייך לדורו. ורביה"ק סיים את הורדת תורת הנסתר עד לעבודה ממש שיכולה להאיר אפילו בקטן שבקטנים וגם מאתים שנה ויותר אחרי שנסתלק רביה"ק. דהיינו ההכנה לגאולה וספרו כבר נקרא אתחלתא דגאולה. ומסתבר שרשב"י בדורו של האריז"ל פעל שלא תישכח התורה ע"י האריז"ל כמו שפועל היום בגאולה שתהיה בכח רביה"ק. כי הוא מארי דנסתר שעל ידה הגאולה.

[ו] ועיין חיי מוהר"ן רעט שאמר שמרשב"י עד האריז"ל היה העולם שקט בלא חידוש וכן ממנו עד הבעש"ט וכן מהבעש"ט עד רבינו. עוד עי"ש באות שעג שהחידוש והתיקון הנפלא שגילה הבעש"ט ועוד כמה צדיקים בעולם ומה שהאירו בתלמידיהם לקרבם להש"י לא החזיק אלא בתלמידים אבל הוא רוצה לתקן דבר שיהיה לו קיום לעד דהיינו באופן שגם התלמידים יוכלו מכוחו לעשות עוד תלמידים שגם הם יעשו תלמידים וכן הלאה באופן שלא יפסק האור לדורי דורות. עוד עיין בזה שיש"ק ח"ג סימן תלד תלה

[ז] כשישים או שבעים שנה אחר החורבן כמבואר באור יקר לרמ"ק כרך א עמ' קלה טור א'. בספר דורות ראשונים מבואר שרשב"י נולד בשנת החורבן שנת תתל והתחבא במערה משנת תתקט ליג שנים ולפ"ז יצא ממנה בתתקכא ונפטר בתתקכג בגיל צג נמצא שרק בגיל צא במשך כשנתים לימד סודות התורה לשאר תלמידים לבד מבנו.

[ח] כמבואר במנחת כהונה שעל תוספתא א' על עדויות עי"ש שמבאר שבגלל הגלות יתמעט הלימוד ולא ידעו לדמות מלתא למלתא כראוי ועי"ז ירבו המחלוקות ולא תהיה הלכה ברורה לכן כתבו הלכות פסוקות במסכת עדויות הביאור נ"ל שמי שיודע לדמות מילתא למילתא יכול במיעוט הלכות לפסוק המוני דינים אבל מי שלא יודע אין לו אלא מה שכתוב מפורש לכן חכמים הוסיפו עוד הלכות פסוקות מפורשות. ולפ"ז נראה שכח רשב"י היה בזה שיכול ללמד סתרי תורה כאלה שעל ידם יזכו לברור המדמה שעל ידם ידעו לדמות מילתא למילתא  ובאמת כל חיזוק האמונה שהוא עיקר היהדות תלוי בברור המדמה כמבואר בתורה ח תנינא אות ז' ואות ח' עי"ש ועיין בליקוה"ל שלוחין ה' שע"כ צריך אדם כל חייו לצעוק ולחפש את הצדיק האמת שיעזור לו בברור המדמה שהכל תלוי בזה עי"ש. גם עיין בזה בתורה נד שע"י ברור המדמה זוכה לזיכרון דקדושה, לזכור את הש"י תמיד.

[ט] בחי' זיכרון בעלמא דאתי המבואר בתורה נד

[י] מה שאמר שז' שמות היצה"ר כנגד ז' רועים דהיינו ז' מדרגות כנגד ז' מדות צ"ע דלא כנגד חמישה יחידי הדורות אמנם זה מוכרח כי ז' שמות הם בגמ' סוכה נב. האחרון שנתן לו שם היה הנביא יואל א"כ בזמן רשב"י כבר היו כל השבע שמות. אבל צ"ע שלפ"ז מאז דוד המלך שהיה הרועה האחרון לא נתחדש כלום עד רבינו וגם משמע קצת שרבינו בחי' רועה שמיני, ויותר צ"ע שהרי רוב שמותיו נתחדשו אחרי דוד ע"י שלמה וישעיה ויחזקאל ויואל ואיך אומר שהם כנגד ז' רועים. וצ"ל שהשמות שנקרא היצה"ר לא נתחדשו בהתגלות כל רועה אלא שכל רועה הנהיג את ישראל במדה אחת וכנגד כל מדה יש ליצה"ר שם אלא שנתגלה שמו מאוחר יותר ע"י הנביאים ורק רבינו גילה שם חדש שנתחדש עם התגלותו.
עוד צ"ע אם המדמה נתחדש כנגד רבינו מדוע ביקש רשב"י שתרד נשמת רבינו כנ"ל הרי בלי רבינו לא היה מתחדש יצה"ר ואז בעצמו יכול היה להמשיך זכרון. וצ"ל שבאמת היצה"ר של מדמה לא מחמת רבינו נתחדש אלא מחמת ירידת הדורות נחלשו המוחות וגבר בחי' שינה בחי' דמיון של שקר (וכנ"ל בשם מנחת כהונה שטעם השכחה מחמת שלא ידעו לדמות מלתא למלתא). אלא שהתרופה לזה היא רק התורה של רבינו כי התרופה של רשב"י כבר אין בכוחה לרפאות חולשת מח כזה. ואחרי שנתגלתה זו התרופה נתגבר היצה"ר הזה עוד יותר וכמבואר בככבי אור חכמה ובינה אות לו הנ"ל.
סוכה דף נב. דרש רבי עוירא ואיתימא רבי יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקדוש ברוך הוא קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך ישעיה קראו מכשול שנאמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי יחזקאל קראו אבן שנאמר והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם

[יא] עיין חיי מוהר"ן רצט …עָנָה וְאָמַר קדֶם שֶׁנִּמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם יְכוֹלִים לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵעַצְמוֹ. אֲבָל אַחַר שֶׁכְּבָר נִמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת בְּשׁוּם אפֶן כִּי-אִם כְּשֶׁזּוֹכִין לְהִתְקָרֵב אֵלָיו.
וכן בכל דור להבין את החומש בפנמיות א"א אלא ע"י הזוה"ק ואת הזוה"ק ע"י האריז"ל ואותו להבין למעשה ע"י הבעש"ט ודרך הבעש"ט לא החזיקה כראוי רק בתלמידיו (כמבואר בשיחות הר"ן) ואח"כ בא רביה"ק שתיקן אור נפלא כזה שגם אחרי מאתים שנה שהיה בוער במתי מעט, פרץ בשנים האחרונות ועושה רעש והמוני לבבות בוערים להש"י בכל העולם מגדול שבגדולים ועד הקטן שבקטנים.

[יב] עיין חיי מוהר"ן סימן שמו וסימן שמט ובהשמטות שם הפלגה עצומה בגודל החיוב לרכוש את הספר ליקוטי מוהר"ן וללמוד בו יותר מכל ספר אחר ואפילו הוא עני ביותר חייב לקנותו.

[יג] הביאור בזה עיין בסוף התורה בביאור תיבת ועכשיו וכו'. ושם הקשיתי מתורה ס' אות ב' בסוד הזקן דקדושה שהוא התחדשות בכל רגע דהיינו דייקא הפך השינה המבוארת שם באות ו' שהיא בחי' זקן דסט"א. ושם באות ב' ממה שהדגיש העניין שכל יום מתחיל צר ונגמר רחב ביארנו שאין זה סיפור מציאות אלא הוראה וביאור עניין ההתחדשות שכל יום צריך לחשוב את הרוחב של אתמול לצר וממנו להתחיל ולהרחיב ולא ח"ו להתחיל שוב מהצר של אתמול.  והתירוץ בקיצור פשוט שבתורה ס' דיבר בכלליות היום ובתורה לה דיבר בפרטיות בתוך היום עצמו.

[יד] עיין בעש"ט עה"ת בראשית קלב השם הוא הנשמה ועיין תורה סו שתי רוחות שיש לכל אדם הן הבכח והבפועל והכוונה שם לנשמה ולנפש האדם נמצא שבשם האדם טמון הבכח של כל מה שצריך להוציא לפועל בחייו. ועיין ליקוה"ל סעודה ד' ו' שבשם של האדם נחקק ונכתב כל מעשיו כי השם הוא הנפש, עי"ש שנקט לדוגמא שמו של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שבו חקוק כל מעשיו.

[טו] מה שנקט "חזו" דייקא אולי לרמוז למדרגת ספר הזוה"ק שכלפי הגמרא ששם הלשון תא שמע, כי אינו דומה הרואה לשומע, כי אמונה סתם היא במדרגת השמיעה שמאמין למה ששומע מאחרים, אבל יש מדרגת אמונה גדולה שהיא כאילו רואה את הדבר, (כמובא בשם מוהרנ"ת נפתחו השמים ואראה מראות אלקים ר"ת אמונה) ורשב"י יש בכח תורתו לחזק את האמונה אצל ישראל כאילו רואים, לכן בכל הזוה"ק נקט לשון תא חזי, דהיינו בא וראה.
וזהו מפעלות ה', כי המפעלות עצמן אפשר לראות, אבל לדעת היטב שהם נעשו ע"י ה', לזה צריך אמונה, וכאן בפסוק הזה אומר דוד המלך "לכו חזו מפעלות ה'", רמז למדרגת אמונה גדולה שמאמין כאילו רואה בעיניו שמפעלות אלו הן מפעלות ה'.

[טז] המשך הפסוק "אשר שם שמות בארץ" נראה שרומז שבשמו של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי דייקא רמוז הכל,  ועיין גמ' ברכות ז: מנלן דשמא גרים א"ר אלעזר דאמר קרא "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ" אל תקרי שמות אלא שֵמות  דהיינו שרביה"ק פותח בפסוק זה לרמוז על סוד השמות של רשב"י ורביה"ק שבהם רמוז מהותם ובזה פתח רביה"ק כי ספרו של הצדיק הוא שכלו ונשמתו ופניו כמבואר בתורה קצב ממילא שורש הספר טמון בשם הצדיק.
והשם טומן בתוכו מהות האדם, וזהו שכאן נלמד על רביה"ק ועל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי משמם וכן על אביו של רשב"י יוחי יוד ואו חי, שזרעו (דהיינו ו') הנמשך ממוחו (דהיינו י'), על ידו דייקא לא תשכח התורה (דהיינו חי) עיין תורה לז חיים ומוות בחי' זכרון ושכחה, וזהו שעל ידי יוד ואו חי דהיינו אבא ובן נמשך חיים וזיכרון היפך השכחה שהיא מוות כמובא שנגזר על המת שישתכח. (ריצ"ח)
ועיין ליקוה"ל דברים הבאים בסעודה ד' ו' הנ"ל שמאריך שם לבאר ענין השם שהוא בחי' ה"נפש חיה הוא שמו" והשם מקבל חיות משמו ית' ועי"ז יש לו כח להחיות את האדם ולקשר נפשו לגופו כי השם הוא עיקר החיבור בין העליונים לתחתונים, ובשם נגבל כל חיותו וענינו ומהותו וְזֶה בְּחִינַת מַעֲלַת זִכְרוֹן  שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים,  … כְּשֶׁאָנוּ  מַזְכִּירִין שֵׁם הַתַּנָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי.  בְּזֶה הַשֵּׁם כָּלוּל כָּל מַעֲשֵׂי זֶה הַתַּנָּא שֶׁהָיָה שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים בַּמְעָרָה וְחִבֵּר סֵפֶר הַזוה"ק. וְכָל הַמַּעֲשִׂיּוֹת הַנִּזְכָּרִים מִמֶּנּוּ. כֻּלָּם כְּלוּלִים בְּזֶה הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי.  וְכֵן בִּשְׁאָרֵי שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים.
ועיין שער הגלגולים – הקדמה כג – וז"ל:  וכמו שנשמות הקדושות כל אחת ואחת יש לה שם ידוע, כפי בחי' אבר שממנו חוצבה, וכמו שארז"ל על פסוק אשר שם שמות בארץ, אל תקרי שָמות, אלא שֵמות. כך כל נצוץ ונצוץ שבקליפה, יש לה שם ידוע בפני עצמו. ונמצא כי היצה"ר שבאיש הזה, אינו כעין היצה"ר של האיש האחר. ונמצא כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כמ"ש אשר שם שמות בארץ, כפי מקום האבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע, ולכן ארז"ל שמא גרים.
עוד עיין פירוש לספר היצירה המיוחס לרבינו סעדיה גאון סוף פ"ה שע"י חישוב שם האדם ושם אמו אפשר לדעת באיזה ככב ומזל נולד.

[יז] צ"ע מה הכוונה אלקי. ועיין לקמן שנקט התנא הקדוש אולי אפ"ל אלקי רומז לבחי' שהשלים למטה להיות כמו החלק אלוק שלמעלה בבחי' משה משה המבואר בתורה סו ומה שנקט בהמשך התנא הקדוש אולי כיון שבא לרמוז שמו דהיינו מהותו בפסוק עיר וקדיש לכן נקט תנא הקדוש דייקא.

[יח] עיין תורה נד שבכח הצדיק אפשר לזכות לברור המדמה עד שזוכה לזיכרון תמידי בעוה"ב, דהיינו דבקות מכח מוחין המאירים מהבינה העליונה שנקראת עולם, ועי"ז זוכה להבין רמזי הקב"ה שמצמצם עצמו ושולח אלינו בכל רגע בכל דבר.
ופשוט שאין הכוונה שכל ישראל לא ישכחו את התורה שהרי זה מעולם לא היה אלא שבכח תורת הצדיק ניתן הבחירה להיות בכל דור צדיקים חיים שעל ידם מי שידבק בהם לא ישכח את התורה.

[יט] צ"ע היכן אמר שעל ידו דייקא הרי רק אמר שיש ראיה מפסוק בתורה שלא תשתכח התורה. אמנם גם אמר שע"י ספר הזוה"ק יצאו מהגלות. ואמנם עיקר הגלות היא שכחת התורה.
ושמעתי לתרץ (ריצ"ח) שע"י "אדם כי ימות באהל" דהיינו באהל התורה, אזי "זאת התורה אדם". דהיינו שאדם יכול להיות אחד עם התורה וכמו שאמר רשב"י "בחד קטירנא אתקטירנא" אחד כזה כשדורש בתורה, אזי הבטחת התורה זה כאילו שהוא המבטיח.

[כ] שבת דף קלח: … דאמר רב עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא הוי אומר הפלאה זו תורה.   תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' וכתיב ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו דבר ה' זו הלכה דבר ה' זה הקץ דבר ה' זו נבואה ומאי ישוטטו לבקש את דבר ה' אמרו עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא ואין מבין אם טהורה היא ואם טמאה היא בהדיא כתיב ביה מכל האוכל אשר יאכל אלא לידע אם ראשונה היא ואם שניה היא ואין מבין הא נמי מתניתין היא כדתנן השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה שהתנור תחילה מסתפקא להו הא דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה ותיהוי פת ראשונה אמר ליה לא אמרינן ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין באויר כלי חרס תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא מכל האכל אשר יאכל אוכלין מטמאין באויר כלי חרס ואין כלים מטמאין באויר כלי חרס תניא רבי שמעון בן יוחי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד.
עי"ש רי"ף על עין יעקב ששואל למסקנה שידעו את הברייתא שהככר שהיה עם השרץ בתנור הוא ראשון או שני ומספקא ליה אי כמלא דמי או לא, היינו דאמר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי דלא ימצא הלכה ברורה ומאי איכא בינייהו
עיין תוס' רי"ד כאן לבאר מאי שלא ימצאו הלכה ברורה שע"כ נשנתה תוספתא זו בתחילת עדויות שגם היא מתחילה ממחלוקת הראשונה שהיתה בישראל בין ב"ש לב"ה והבינו שכ"ש בעתיד שירבו עוד יותר כי בזמן הסנהדרין כשהיתה מחלוקת הושיבו עליה סנהדרין וקבעו הלכה עפ"י רוב אבל כשגברו גזרות השמד בישראל לא יוכלו לעסוק בתורה כראוי ורבו הספקות.
צ"ע לדברי הגמ' שהשכחה תיהיה בהלכות טומאה וטהרה למאי נפ"מ הרי כשאמרו זאת כבר חרב הבית וכ"ש שדברו על העתיד שבו לא ינהגו הלכות טומאה וכ"ש טומאת שרץ לשום ענין.
ועיין הקדמת הרמב"ם לטהרות  שכותב שסתם תורה הכוונה להלכות טומאה וטהרה, עוד כותב שם על הגמ' כאן שזה נתקיים כבר בדורות שלפניו וכ"ש בדורו אפילו ראשי ישיבות מתקשים בהלכות טומאה וטהרה. וז"ל שם "הנה כבר התבאר לך שהענין קשה בעצמו ואפילו בזמנים הקודמים. והבן אמרם עתידה תורה שתשתכח מישראל משתכחת דיני הטומאה והטהרה.. וכו'…   והנה התורה בסתם הוא הלימוד בטומאה וטהרה וידיעת דינם. וכן ג"כ אמרו בטומאות וטהרות הן הן גופי תורה והוא המביא לרוח הקדש כמו שאמרו (עכו"ם דף כ.) וטהרה מביאה לידי קדושה כו':"
דהיינו שכיון שדיני טומאה וטהרה הן הן גופי תורה לכן גם כשלא נוהג טומאה וטהרה צריך לדעת את דיניה על בוריים. ועל ידם זוכה לרוח הקדש דהיינו זכרון דקדושה הנ"ל, וממילא בשכחת דיניה נשכח ח"ו גם הש"י.  ונראה לבאר יותר כי אדרבה מצד הנגלה של ההלכות אזי עוד אכשרה דרא ואפשר שילמדו יותר וכדאיתא בגמ' תענית כד סוף ע"א שרבה שאל מדוע בימי רבי יהודה אע"פ שלמדו פחות תורה וגם מה שלמדו לא הבינו אעפ"כ הקב"ה היה שומע תפילתם ומיד כשבקשו ירד גשם. ומבואר שם שלראשונים היה לב דהיינו שהתורה זככה את ליבם יותר ועי"ז היה להם יותר מסירות נפש, וזה עיקר שכחת התורה דהיינו מצד איכות הלימוד עד כמה רושם יעשה בלב ולא הכמות והפלפול. ועיין ערובין נג. שרוחב ליבם של ראשונים ביחס לאמוראים היה הרבה יותר כמעט בלא אפשרות להשוואה, עד שנקט שם כיחס פתח אולם ביהמ"ק לנקב מחט קטנה. (ראיתי בזה מאמר יפה ספר שעורי דעת יוסף יהודה ע"י א בלוך פרק חומר וצורה עמ' 27 ובעיקר בעמ' 29 30)

[כא] כשנכנסו וכו' אמרו – צ"ע דמשמע שאמרו כן בגלל הכניסה לכרם. ושמעתי מתרצים שבלשכת הגזית היו יושבים כגורן וכמבואר במשנה סנהדרין פ"ד מ"ג וכשיושבים כגורן עגול רואים זה את זה (בחי' אהבה כמבואר בתורה קפג ועיין שיחות הר"ן סימן צא שלזכות לתורה צריך להיות באהבה עם כל אחד מישראל) וכאן כשראו שיושבים שורות ישרות ככרם שלא רואים זה את זה הבינו רמז שתשתכח התורה.
וצ"ע מנין שכרם אינו שורות בחצי עיגול ועוד האם רק ביבנה ישבו שורות הרי מלשכת הגזית עד יבנה גלתה הסנהדרין לחנות ולירושלים ולמה שם לא אמרו שתשתכח ואם תאמר שרק ביבנה התחילו לישב שורות צ"ע למה. ואולי בכל גלויותיה של הסנהדרין ישבו שורות ודווקא ביבנה נקרא כרם כי שם היו שורות רבות (כך משמע בסמ"ג עשה נב שהיו שם שורות תלמידי חכמים רבים ולכך נקרא כרם:) ובשאר מקומות היו פחות. וא"כ אין ראיה לחידוש הזה.
אבל צ"ע אולי כיון שכרם דינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב (כלאים ד ו) ולא משכחת כן בחצי עיגול.  מאידך עי"ש (כלאים ו א) שגפן מודלית דהיינו עריס נקרא כרם גם כשהן שורה אחת (ודווקא הרגליות בעינן שתים כנגד שתים להקרא כרם) והכי נמי מסתברא לדמות חכמי ישראל לעריס יותר מהרגליות כי בחכמתם נשענים ומדלים עצמם על אשלי רברבי אילנות גדולים.
גם בפרי עץ חיים שבועות פ"א משמע שהכרם ביבנה היה בעיגול כגורן. וקשה על התירוץ הנ"ל.
עוד גם מבואר במפרשים על התוספתא בעדויות א' א' שבאמת האמירה שעתידה תורה להשכח לא תלויה בכרם אלא להפך בגלל שראו שתיהיה שכחה לכן נכנסו לכרם ביבנה לברר הלכות פסוקות שהן כל מסכת עדויות.
עכ"פ אם צדקו דבריהם שכרם דווקא שורות ישרות יש להוסיף שרשב"י כשבא לתקן זאת ולחבר את החיבור שעל ידו לא תשתכח התורה ישב באידרא דייקא ועיין בחומש (במדבר טו כ) שתרגום של גורן הוא אידרא.  וכן אמר בפירוש אנן בחביבותא תליא מלתא, וכנ"ל שבגורן רואים זה את זה בבחי' חביבות.   עוד עיין בזה שתי הערות הבאות ובסוף השניה מהן יתורץ הכל לענ"ד.   עוד נ"ל להעיר עיין תורה קפג שהצדיקים שבעולם יושבים בעיגול ועי"ש שזה בחי' סנהדרין שיושבים כגורן עגולה. משמע שאינו ענין של סדר אלא עיגול מצד המהות ותלוי באהבה שביניהם, דהיינו שלא הסדר מלמד על האהבה אלא האהבה מלמדת על הסדר וכשיש אהבה לא משנה הסדר. וצ"ע לפ"ז לענינינו.

[כב] לכרם – למה נקרא כרם עיין תפ"י על משנה כתובות ד' ו' הבית המדרש שם נקרא כרם מדהיו יושבים שם חכמי ישראל בקביעות כגפנים נטועים שורות שורות ומביניהם יוצא יין התורה משמח לב. ועיין עדויות ב' ד' ובתפ"י שם שהיו שם שורות שורות של תלמידים ככרם וגם עי"ש תויו"ט שהביא טעמו של הרמב"ם שישראל נקראו כרם בישעיה ה' כרם היה לידידי ועי"ש בליקוטים שמבאר טעם שהביא התיו"ט עוד ראיה כי טעם דכרם הוי שורות לא ניחא ליה שהרי הרבה זרעים זורעים בשורות ומאי שנא כרם.  ועין סמ"ג עשה נב משמע מדבריו שכיון ששם היו תלמידים רבים לכן דייקא שם נקרא כרם.       לדעה שנשתנה סדר סידור המושבים בסנהדרין ביבנה צ"ע למה שינו מנהג של דורות פתאם דבר שלא מצינו כזה אלא ע"י נביא ומסתמא סודר מעיקרא כגורן עפ"י רוח קדשו של דוד המלך ככל סדר וצורת בנין בית המקדש כמ"ש דברי הימים-א פרק כח (יט) הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יְדֹוָד עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית:   עיין הערה הבאה בסיכום.
מה שרבים למדו שכרם דהיינו שורות ישרות דייקא אינו מוכרח ומבואר כנ"ל להפך בפרי עץ חיים שבועות פ"א וז"ל- והנה ט"ו באב, בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. כמבואר סוף תענית, וסוד הזיוגים יונקת מבינה, סוד יוה"כ, כמ"ש הנושא אשה לשם שמים, עונותיו נמחלין לו. וסוד כרמים, כטעם כי כרם י"י צבאות בית ישראל, כי כרם גימט' י' הויו"ת. ועוד פי' בעיגול, כמו כרם ביבנה, שכולם רואין זאת לתוספת צניעות.
ועיין בניהו בן יהוידע ברכות סג – כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה. נראה לי בס"ד הא דקרו לבהמ"ד בשם כרם, כי עסק התורה עושה תיקון ביצירה שהוא בחינת שם הוי"ה, ועשר פעמים הוי"ה עולה כרם, מה שאין כן המצות עושים תיקון בעשיה. אי נמי נ"ל כרם נקרא על נטיעה של גפנים, ובענבים יש אכילה ויש שתיה, כן בעסק התורה לימוד הגרסה ידמה לאכילה, ולימוד הסברה והעיון שיוצא מן הגרסה ידמה לשתיה, כי היין יוצא מן הענבים, ועל לימוד זה נאמר [משלי ט' ה'] ושתו ביין מסכתי, ומה שנקראת שם העיר יבנה נראה לי בס"ד זכתה לשם זה שהוא אותיות בינה, שהיה בה קיבוץ חכמים יודעי בינה במשך כמה דורות, גם יבנה לשון בנין שהחכמים נקראין בנאין:  עיין עוד בהערה הבאה ובסופה הסיכום תירוץ על הכל לענ"ד.

[כג]ביבנה – צ"ע מדוע רק ביבנה נקרא כרם הרי עשר פעמים נדדה סנהדרין מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים וכו' ומאושא לשפרעם כמבואר בר"ה לא.  ובשום מקום לבד מיבנה לא נקרא כרם.
ועיין ר' צדוק תקנת השבין אות טו – (גיטין נ"ו ע"ב) דר' יוחנן בן זכאי ביקש מאספינוס ליתן לו יבנה וחכמיה ועל שם זה נקרא יבנה שהם העוסקים בבנינו של עולם.  ועיין סדר הדורות שרבי"ז לא היה נשיא אלא ב' או ג' שנים, וכשנפטר גלתה סנהדרין לאושא ומשם אחרי עשר שנים שוב חזרה ליבנה ונראה שהכנוי הכרם ביבנה לא היה בזמן ריב"ז אלא אחרי שחזרה סנהדרין מאושא ליבנה בנשיאות ר"ג ואולי דווקא מאותו זמן שהורידו את ר"ג ומינו את ראב"ע כמבואר בברכות שאז נתנו לכל מי שרוצה להכנס ונכנסו רבים לכן נקרא כרם ובאותו זמן נתחברה מסכת עדויות והרבה ספיקות ומחלוקות שהיו עד אז נמנו והכריעו בהן להלכה. הכנוי כרם ביבנה נמשך כל זמן היות הסנהדרין שם עד שגלתה שוב לאושא ומשם לשפרעם. בזמן שהיתה ביבנה היו רשב"י ותלמידי ר"ע האחרונים צעירים עדין ואפילו רשב"י כשהוזכרו דבריו כששאל בפני ר"ג ורבי יהושע ערבית רשות או חובה לא נזכר בשמו אלא "מעשה בתלמיד אחד" (ברכות כז:), ממילא ברור שלא אז אמר רשב"י שלא תשתכח התורה אלא מאוחר יותר כשגלתה סנהדרין לשפרעם.  (עיין נעימות נצח) וצ"ע כי בשבת לג: מסופר שר"ש וחבריו תלמידי ר"ע ישבו בכרם ביבנה ודנו במחלת האסכרא מדוע מתחלת בפה וכו' הרי שכבר נזכרו בשמותיהם שם. ושם בהמשך כדי לבאר מדוע ר"י נקרא ראש המדברים בכל מקום מספרת הגמרא את המעשה שר"ש דיבר בגנות מלכות רומי ולכן הוצרך לברוח למערה. אמנם מדנקרא שם רבי שמעון ולא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי משמע שזה היה לפני המערה וצ"ע ראיתי לרבי דניאל פריש בביאור השיר בר יוחאי שלמד שהכל היה בכרם ביבנה וגם המעשה שדברו על מלכות רומי וכו' אבל בפשטות אפשר שזה רק סיפור שהיה מתקופה אחרת כדי לבאר מדוע ר"י נקרא ראש המדברים בכל מקום וצ"ע.

 

ולסיכום נ"ל ברור שהסנהדרין ביבנה נקרא כרם רק ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריא לנשיא וכן גם משמע בירושלמי ברכות פ"ד הל' א ולפי זה גם מה שהסמ"ג פירש שנקרא כרם על שם שהיו שם רבים אינו חולק על ביאור הגמרא שנקרא כרם כיון שישבו שורות ככרם, אלא שבאמת בסנהדרין ישבו תמיד כחצי גורן ומסתמא לא שינו ממנהג שנהגו בו דורות, אבל כיון שהוסיפו הרבה ספסלים, ביום שמינו את ראב"ע לנשיא עיין בבבלי ברכות כח. שנחלקו ד' או ז' מאות ספסלים, נמצא שהחצי עיגול של הגורן נעשה כל כך גדול עד שלא ניכר בו שהוא חצי עיגול אלא נראה כשורות הכרם. ובאמת כשראו זאת חכמים שכבר אינו כמו שהיה פעם כחצי עיגול באופן שראו היטב זה את זה, ראו בזה רמז לשכחת התורה, ומיד נתעוררו שעל כל פנים יש בזה קצת נחמה כי ברוב דעות יוכלו לפסוק הרבה הלכות, מה שבעתיד כפי שחזו כנ"ל יתמעטו הלבבות ולא יוכלו לפסוק ואמנם כך עשו כידוע שמסכת עדויות שכולה להלכה נפסקה אז באותו מעמד. והכנוי הזה לסנהדרין נשאר כל זמן שהיתה ביבנה כדמשמע מכמה מעשיות שהיו אח"כ ועדין כינו את הסנהדרין הכרם ביבנה ויש דעות שגם כשר"ש ברח למערה עדין היו שם.  ואולי אפשר לומר שראב"ע ור"ג שנחלקו את מי להכניס לבית המדרש בזה בעצמו נחלקו האם החביבות שיש בין מעט חכמים שכולם תוכם כברם חשוב ומועיל יותר מרוב דעות, שכמובן בא על חשבון החביבות הזו.   ואם מותר לומר מדובר במחלוקת בין נשיא בחור בן טז כמבואר בירושלמי לבין נשיא זקן ומסתמא נסיונו של ר"ג לימד אותו מה יקרה אם יתרבו הלומדים כל כך ואיזה שכחה תיגרם על ידי זה כי החביבות שבין הלומדים יסוד גדול בהשפעת החכמה אליהם.    ואעפ"כ ראב"ע הצעיר מאהבת התורה שלו והרוח החדשה שהכניס בסנהדרין בהתמנותו הכריע שאעפ"כ צריך להכניס כל מי שרוצה ואולי גם ידע ששכחה ממילא תבוא שהרי הבית כבר נחרב וידעו ברוח קדשם אורך הגלות שעומד להיות. ובאמת בבבלי ברכות כח. מבואר שמשמים הסכימו עימו ולא עם ר"ג.

[כד] בסדר הדורות איתא שהיה מג שנים אחרי החורבן וצ"ע מאידך שיטת הסדר הדורות היא שהכרם ביבנה היה בזמן הבית (עי"ש תנאים ואמוראים אות ג').

[כה] ועיין ירושלמי מסכת ברכות דף ל"ג ע"א (שם גם מובא המעשה הזה בפ"ג סוף הלכה א) דתנינן תמן ביום שהושיבו את ראב"ע בישיבה תמן תנינן זה מדרש דרש ראב"ע לפני חכמים בכרם ביבנה וכי כרם היה שם אלא אלו תלמידי חכמים שהיו עשוין שורות שורות ככרם.

[כו] עיין חיי מוהר"ן קפ"ט שרביה"ק דיבר מהגמ' הזו אמר כְּשֶׁאָמַר אֵיזֶה תַּנָּא: עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל – עָנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: לָאו, וכו' וכן בימי מוהרנ"ת ח"א אות מח כתוב שאמר אֵין דּוֹר יָתוֹם, כִּי תַּנָּא אֶחָד אָמַר (שבת קלח:): "עֲתִידָה תּוֹרָה, שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְֹרָאֵל, וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, שֶּׁלֹא תִּשְׁתַּכַּח.

[כז] לכאורה נראה שהנושא כאן הוא התורה שעליה היו מצטערים, ולא על ישראל שישכחו ויהיו בלי תורה. אלא על התורה שתשתכח ולא ילמדו אותה, דאל"ה הל"ל עתידים ישראל לשכוח את התורה.  ואולי יתבאר עפ"י פסחים סח: והאמר רבי אלעזר אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי:   וכן בעבודה זרה דף ג [ואמר רבי שמעון] בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו (והיינו דאמר חזקיה) [ואמר חזקיה] מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה. אבל באמת אין ערך לתורה ולא לעולם שמתקיים על ידה אלא בשביל ישראל שיתקרבו להקב"ה.   עיין ריש תורה יז ועיין מדרש רבה איכה הקדמה פסקה ב ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי כתיב (ירמיה ט"ז) ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב. כי העיקר שישראל יחזרו למוטב.

[כח] עי"ש בגמ' שבת הנ"ל שרב למד זאת מפסוק בדברים כח "והפלא ה' מכותך" ופירש אותו עפ"י פסוק בישעיהו כט "הנני יוסיף להפליא וכו' ואבדה חכמת חכמיו וכו'". וצ"ע הרי חי אחרי רשב"י מדוע עדין סבר כחכמים ובפרט למ"ד שהוא רבי אבא שבזוה"ק. ומדוע לא למד כחכמים מפסוק מפורש בעמוס ח' "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו". ונראה כיון שבאמת אין מחלוקת וגם רשב"י ידע שתשתכח התורה והעיצה שלו אינה שלא תשתכח אלא שאעפ"כ לא יהיה ניתוק מהקב"ה.  עוד אולי אפ"ל טעם שרב למד מהפסוק בישעיהו כי בפסוק הזה רמוז גם כיצד רשב"י יתקן את שכחת התורה, כי מבואר בו הטעם לשכחת התורה – דכתיב  (יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: (יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר: הרי מבואר ששכחת התורה היא בגלל שאין יראה ומתפללים בלא לב ובלא כוונה, ומבואר בתורה סז אות ח' שהתיקון לזה הוא לכבד את הצדיק ולבוא לשמוע תורה מפיו, וזו הסיבה שרשב"י אמר שלא תשתכח תורה מישראל וחכמים לא ירדו לסוף דעתו כי רק הוא ידע מעלת הצדיקים שהם אוצר של יראת שמים שיש בכוחם להחזיר למי שבא אליהם ומכבדם את היראה ואהבה וכוונת הלב בתפלה שעי"ז גם תצא ותתגלה התורה מהכיסוי הנפלא שעליה.

עתידה תורה שתשתכח – עיין ליקוה"ל מנחה ז' אות נו (שהובא בתורת נתן אות ב') שרשב"י וחבריו היו תיקון לר"ע ותלמידיו שמיתתם היה בחי" מיתת ז' המלכים בחי' שבירת הכלים. והביאור נ"ל כי ר"ע ותלמידיו רצו להאיר אור בחושך הגלות שהולך ובא, אבל כל אור חדש שבא בפעם הראשונה אין כח בכלים לקבלו, בבחי' אין אדם עומד על דברי תורה אלא ע"י שנכשל בהם, וזה בחי' שבירת לוחות ראשונות, כי חיזוק הכלים הוא מהאור עצמו ורק ע"י שנשברים אזי יכולים להתחזק מהרשימו שנשאר ואז יכולים לקבל האור, לכן רשב"י וחביריו כבר היו בבחי' תיקון כלפי ר"ע וחביריו.
(ואולי אפ"ל שמגודל מעלת ר"ע שהוציא לאור תעלומות תורה שבע"פ ועוד נטע את שרש הסוד בתל תילים של הלכות על כל קוץ וקוץ להאיר חשכת הגלות שאחר חורבן הבית לכן היו לו כד אלף תלמידים דייקא כי כד מורה על כל הצדדים וצידי צדדים (כידוע שיש ו' צדדים ויב אלכסונים ולכל אלכסון שני צדדים לכן כשרוצה הגמ' להפליג בקושיא או תירוץ נוקטת כד קושיות על כל חידוש או כד תירוצים על כל קושיא כמבואר במעשה פטירת ר"ל ב"מ פד. ובמעשה ברשב"י וחותנו רפב"י כשיצא רשב"י מהמערה שבת לג:) דהיינו שכפי כל הצדדים שגילה ר"ע בתורה כך תלמידים היו לו אבל עדין לו היו להם הכלים כראוי לכל האור הנפלא הזה, עיין תורה ק' כשחכמתו גדולה ממעשיו אין דעתו נוחא עם הבריות אלא התורה מרתחא ביה. אבל רשב"י צמצם את האור של ר"ע כמובא בגמ' גיטין סז. וכן אמר רבי שמעון לתלמידיו בניי שנו מדותי שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא)
עי"ש בתורת נתן הנ"ל הערת הרב נתן צבי קניג ז"ל שהחכמים ביבנה ראו ברוח קדשם שר"ע וחביריו ינסו להאיר בחושך ובסוד השבירה לא יצליחו ולכן סברו שהתורה תשכח מישראל כידוע שמשם נמשך שכחת התורה כי שבירת הלוחות בחי' שבירת הכלים כידוע ומשבירת הלוחות נמשך שכחת התורה כמבואר בערובין נד ורשב"י היה התיקון שלהם הוא המשיך את האור מחדש.
בירושלמי פ"א ה"ב מובא שרק ר"ע השיג מעלתו של רשב"י כמו שאמר דייך שאני ובוראך מכירין כוחך. (אמנם זה היה קודם שהיה במערה). כי ידוע שהכלל שצדיק הדור האמיתי קשה לעמוד על דעתו וכמבואר בסוף המגילה ורצוי לרוב אחיו. גם אחי יוסף הצדיקים לא ירדו לסוף דעתו של אחיהם הצדיק. ועיין תורה קמ שהנהגת הצדיק היא הפך ההגיון שלנו ורק בתלמידים מתגלה כפי ההגיון שלנו בבחי' חותם שהו אהפך הנחתם.

[כט] ואמר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי  – עי"ש שאחרי דברי הגמ' על התוספתא דעדויות של דברי רבנן מביאה הגמ' ברייתא אחרת תניא רבי שמעון בן יוחי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד.
שמעתי מדייקים שרביה"ק שינה לשון הגמרא כי בגמרא תניא רשב"י אומר, ולשון רביה"ק ואמר רשב"י. וידוע הכלל שכתוב אמר אחרי השם הכוונה שחולק על דברי הראשון וכשכתוב אמר לפני השם אינו חולק ולפ"ז רביה"ק שינה לומר שאין מחלוקת דהיינו שגם רשב"י מודה שתשתכח התורה וכמבואר בנביא כנ"ל אלא שאת הפנמיות והמאור שבה הוא יחזיר ע"י הזוה"ק.
וכן מבואר בליקוה"ל שאין מחלוקת, עיין הלכות גבית חוב מיתומים הל' ג' יט' (מובא בתורת נתן אות א). שמבאר עפ"י תורה יב ח"ב "איה"  וכותב שם "ובאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים (ר"ת אחד) ושניהם אמת", כי גם רשב"י ידע שתשתכח התורה,  אלא שבכח הצדיק אזי גם בתוך עוצם השכחה אעפ"כ ע"י השכחה בעצמה שהיא בחי' איה שאין יודעים מהתורה ומכבודו כלל אעפ"כ עי"ז בעצמו יכולין לחזור להשי"ת ע"י הבקשה והחיפוש לבד.  וכל זה בכח וזכות תורתו של רשב"י שהוא גילה סתרי תורה וכל הסתרי תורה הם בבחי' המאמר הסתום שהוא בראשית.
עיין גם תורה נ"ו אות ד' שדייקא בהסתרה כשמהפכים אותה לדעת ע"י שמבין שגם שם יש אלוקות אזי נהפכת ההסתרה לתורה גבוהה מאד דייקא ומשמע שם שאע"פ שע"י השכחה נתהפכו הצרופים אעפ"כ ע"י החיפוש נהפכת ההסתרה בעצמה לדעת גבוה מאד בחי' קרבת ה' אפילו יותר ממה שאפשר ע"י התורה הנגלית ועיין מזה בליקוה"ל ר"ח הלכה ג' עפ"י תורה רו שזה סוד העיבור וסוד חצות שדייקא בהסתרה והחושך היותר גדול שם נמצא בכח הקירוב היותר גדול.
עיין לעיל בסוף הערה ד"ה שבת דף קלח שם נתבאר שעיקר השכחה שדברו עליה היתה שכחת תורת הנגלה שאז דייקא על ידה היו זוכים לכל המדרגות ועל שכחת הנגלה נראה ברור שגם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי הודה שתיהיה, אלא שהבטיח שיש עוד עצה להתקרבות להש"י למי שנפל לשכחת תורת הנגלה, והיא מבוארת בתורה נו שמחמת העוון ווהשכחה נתהפכים הצרופי תורה שבנגלה ונסתר ממנו הש"י בהסתרה ובהסתרה שבתוך ההסתרה עד שנשכח ממנו לגמרי ואעפ"כ יש כח בהצדיק הדור להאיר דעת בישראל שידע שאפילו במקומו הנמוך בשאול תחתיות ממש נמצא עימו הש"י ועי"ז מתבטלין כל ההסתרות ונעשה מהם תורת ה' ממש ואין הכוונה שחוזר להשיג תורת הנגלה אלא שאע"פ שתורת הנגלה עדין חשוכה אצלו אבל מכח הדעת שזכה להשיג שאפילו בחשך הגמור נמצא הש"י בזה מתקשר לתורת ה' שאע"פ שא"א להשיג תורת ה' אבל ע"י דעת ניתן להרגיש אותה ולהאמין ולכסוף אליו ית' דייקא מתוך החושך וחוסר הבנת התורה ולצעוק איה בכח גדול וכמבואר בתורה יב תנינא שעי"ז חוזר וקושר עצמו למקום הגבוה ביותר, וכן מבואר בתורה רו טעיתי כשה אובד שלפעמים הריחוק ביות רמביא לקרוב גדול ביותר אלא שהוא בבחי' אחור באחור שאז הקשר הוא ע"י החיפוש וגעגועים וצעקת איה הנ"ל.

[ל] עיין ר"ה כה משמע שרבן גמליאל היה נשיא כשהסנהדרין הייתה ביבנה בפעם השניה וכן משמע בגיטין נו: ובפרש"י שם  לפ"ז משמע שהנשיא בכרם יבנה היה ר"ג מהחבורה הראשונה שאחר החורבן
ועיין ברכות כז: מעשה בתלמיד אחד ששאל תפילת ערבית רשות או חובה את רבי יהושע ואת רבן גמליאל ואח"כ מבואר שם שהוא רשב"י אלא שהיה צעיר אז לכן לא נזכר בשמו כי היה מחבורה שלישית שאחר החורבן מתלמידי ר"ע שהיה מחבורה שניה
ומסתמא שלא היה אז בכוחו לחלוק עליהם אלא אחר שנפטרו ומסתמא אחר שיצא מהמערה אז אמר על דבריהם שאמרו כמה עשרות שנים קודם שעתידה תורה להשתכח אמר הוא שלא תשתכח
גם מזה שנקרא רשב"י ולא רבי שמעון משמע שהיה אחר צאתו מהמערה כמבואר בספרים על"ת של בעלז בשם ספר בן יוחאי (עיין מאמר בזה מאורות הף היומי שבת לג תשסה)

[לא] עיין הריצ"ח שיעור של התחזקות לבאר מהו בחי' שכל הנקנה במדריגה שלנו מדבר מאזמרא נקודה טובה ושלפעמים האיה היא הנקודה דהיינו שכואב לו שלא מוצא בעצמו טוב,  בסוף השיעור ביאר שזה בעצמו היה גם בכרם ביבנה שמצד אחד אמרו עתידה תורה שתשתכח דהיינו ג' דברים נבואה הלכה וקץ ואמנם כן היה ורשב"י אמר ח"ו שתשתכח וכו', אין הכוונה שהוא יחזיר הג' דברים האלה אלא הפירוש שהוא יגרום שיהיה לנו שכל הנקנה במדריגה הנמוכה יותר בבחי' רצון ובחי' איה וחיפוש.
ועיין שהזוה"ק בעצמו אומר שבעתיד תשתכח התורה – זוה"ק ח"ג אחרי מות דף נח/א  תא חזי, זמינין דרי בתראי דייתון, דיתנשי תשתכח אורייתא מבינייהו, וחכימי לבא יתכנשון לאתרייהו (ס"א לאדרא קדישא), ולא ישתכח מאן דסגיר ופתח יקשה קושיות ויתרץ, ווי לההוא דרא, ומכאן ולהלאה לא יהא דרא כדרא דא של רשב"י, עד דרא דייתי מלכא משיחא, ומנדעא יתער בעלמא וידיעתה יתעורר בעולם, דכתיב (ירמיה לא לג) כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.

[לב] עיין ערבי נחל נשא – ביאור הדבר, דחכמים סבירא ליה שברוב הגלות התורה משתכחת, והא דכתיב כי לא תשכח סבירה ליה דלא על כל התורה קאי, אלא מקרא נדרש לפניו, וקאי על שירת האזינו דבה מיירי קראי התם, ואותה שירה לבדה הוא דלא תשכח ור"ש סבירה ליה דמקרא נדרש לפני פניו וקאי וענתה השירה על כל התורה וכל התורה נקראת שירה, וקאמר עלה דלא תשתכח אפילו ברוב הגלות, לכאורה צ"ע אם כל הטעם כיון שסוברים מקרא נדרש לפניו א"כ מה היו עושים אם היו רואים ברוח קדשם שלא תשתכח. אבל באמת חכמים אמיתיים הם והתורה שלהם זה דבר אחד וכדמצינו כ"פ בפרט אצל רביה"ק אלה ואלה דברי אלקים חיים מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.   עיין תורה נו כי שניהם מקבלים מהשמים. ותנאים תורתם שלימה כל אחד כפי חלקו בתורה.

[לג] ליקוה"ל הלכות ראש חדש הלכה ה לא כִּי עִקַּר קִיּוּם הַתּוֹרָה הוּא עַל – יְדֵי זֶה שֶׁעוֹשִׂין מִתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת וְכַנַּ"ל, כִּי כָּל שִׁירַת הַאֲזִינוּ נֶאֶמְרָה כְּדֵי לִזְכּוֹת בְּאַחֲרִית הַיָּמִים לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בְּעִנְיַן, "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי וְכוּ' וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לָעַד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ". כִּי שִׁירַת הַאֲזִינוּ זֶה בְּחִינַת תְּפִלָּה, שֶׁהִוא בְּחִינַת שִׁירָה וְזִמְרָה, בְּחִינַת עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה שֶׁבָּהֶם יָסַד דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, סֵפֶר תְּהִלִּים וְכַנַּ"ל, הַיְנוּ שֶׁעַל – יְדֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת כָּלַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אֶת כָּל הַתּוֹרָה בְּתוֹךְ בְּחִינַת שִׁירָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת תְּפִלָּה. וְעַל – יְדֵי זֶה הֵאִיר בָּנוּ הֶאָרָה הַזֹּאת לִזְכּוֹת וְלַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת, שֶׁעַל – יְדֵי זֶה עִקַּר קִיּוּם הַתּוֹרָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, בְּחִינַת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְכוּ', כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ וְכוּ' וְכַנַּ"ל:

[לד] רעיא מהימנא ספר במדבר פרשת נשא דף קכד. (שנמצא בדף קכו. של הזוה"ק) כגוונא דא יתעביד לנסאה לון לישראל בפורקנא בתרייתא כעין זה יעשה הקב"ה לנסות את ישראל לפני הגאולה האחרונה כלומר כדי לברר את הנשמות הקדושות מן הנשמות הטמאות ינסה הקב"ה את ישראל ע"י שיכביד עליהם עול הגלות והצרות והצדיקים המאמינים בה' שכל הצרות הם רק נסיונות והם לטובה אלו יתלבנו ויטהרו מטומאתם ויתדבקו בקונם ביתר שאת בתשובה ותפילה והרשעים יצאו מכלל ישראל וישתמדו ויאבדו מתוך הקהל ולא יראו בטוב ה', הדא הוא דכתיב (דניאל יב י) יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, דאינון מסטרא דטוב, וקיימין בנסיונא, והרשיעו רשעים, אינון מסטרא דרע, ויתקיים בהון (יחזקאל יג ט) ואל אדמת ישראל לא יבאו, וקטיל לון וארץ העמים הורגת אותם:  והמשכילים הם הצדיקים יבינו מסטרא דבינה שיש להם נשמה מבינה דאצילות דאיהו אילנא דחיי שהוא עץ החיים כי שם עיקר החיים והמוחין דז"א בגינייהו אתמר (שם) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזוהר המשכילים יאירו בזה החיבור שלך שהוא ספר הזוה"ק הזה, כלומר ע"י הבנת הסודות בספר הזוה"ק (ובכללו גם ספר רעיא מהימנא כי אליהו אמר זאת לרע"מ) מן זוהרא דאימא עלאה הארת אמא דאצילות הנקראת תשובה.   ואלה שזכו לסודות ספר הזוה"ק באלין לא צריך נסיון הם לא צריכים נסיון ולא יכבד עליהם עול הגלות באחרית הימים כי יזדככו ע"י קדושת ספר הזוה"ק ובגין דעתידין ישראל גם אלה שעסקו תמיד בפשטי אורייתא גם הם באחרית הימים עתידים למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא ברחמי ויתקיים בהון יי' בדד ינחנו דהיינו במדת הרחמים ואין עמו אל נכר שלא יהיה עוד שום קטרוג על ישראל.
צ"ע מדוע השמיט רביה"ק את הסיפא "ברחמי".

[לה] נראה שמלבד הפשט הפשוט שהכוונה למה שכתוב בזוה"ק רמז כאן לחבורתו של רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שהיו מחוברים באהבה שמתוך זה יצא ספר הזוה"ק דהיינו שהחיבור ביניהם הוא ספר הזוה"ק ספר שמחבר את ישראל להקב"ה בחי' זכרון וגאולה הפך השכחה והגלות.

[לו] רביה"ק השמיט כאן מילה חבורא דילך דהיינו ששם בזוה"ק רעיא מהימנא שהוא משה רביה"ק ביקש מאליהו הנביא שיעזור לו לבאר המצוות ואת המאמר הזה אומר אליהו הנביא למשה רביה"ק שבחיבור שלו דהיינו דברי רעיא מהימנא שבזוה"ק על ידם יצאו מהגלות ברחמים כמבואר שם ועי"ש במתוק מדבש שלאו דווקא ע"י רעיא מהימנא אלא ע"י כל הזוה"ק כולו וגם הרעיא מהימנא ורביה"ק שהשמיט את המילה דילך נראה כי רצה לומר שהם דברי רשב"י על החיבור שלו, כנראה כי הנכתב בזוה"ק נקרא על שם רשב"י מאחר שרשב"י הביאו, ואע"פ שהזוה"ק נכתב ע"י תלמידי רשב"י שישים שנה אחרי פטירתו, הם כתבו הכל בשמו.

[לז] עיין ילקוט ידיעות האמת לרמח"ל דף רצג מבאר שהזוה"ק הוא בחי' תיבת נח ומבאר שיש בחי' בריחה מהסט"א ויש בחי' יציאה ותמיד קודמת הבריחה ליציאה והבריחה היא אל הארת הבינה בחי' בע"ת ומבאר שמי שיתדבק עצמו לספר הזוה"ק אזי ינצל מחבלי משיח כיוון שהם נועדו לגרום לאדם בריחה אבל כיוון שרשב"י כבר ברח למערה וחיבר הזוה"ק אזי כל הדבק בזוה"ק זה בעצמו נחשב לו בריחה וצריך רק יציאה בנחת.
ועיין מזה בהרחבה כאן בסוף החיבור מה שהעתקתי מספר אדיר במרום של הרמח"ל

[לח] צ"ע הרי מבואר בגמ' ששכחת התורה הכוונה לידיעת ההלכה ומה יועיל בזה הזוה"ק ואולי כשההלכה ברורה זה מסוגל שגם האמונה תהיה ברורה והמחלוקת להפך גורם לפיזור הדעת וחולשת האמונה (כמבואר בתורה סב) וזה עיקר מה שכאב לנביא ועל זה מועיל הזוה"ק שהוא בחי' הארת הבינה שעי"ז זוכין לאמונה ותשובה.    גם עיין חיי מוהר"ן שמג שרביה"ק אמר שאם לא היה יוצא הלקוטי מוהר"ן לעולם היה עושה הלכות פסוקות על השלחן ערוך לבאר כל דין בהלכה פסוקה או להציג הלכה כמי בכל דין. ומשמע שם שזה דבר קל למי שבקי ביג' מידות שהתורה נדרשת בהם ומשמע מדבריו שכיון שיצא הלק"מ כבר א"צ לזה

[לט] עיין ליקוטי הלכות חשן משפט הלכות גביות חוב מהיתומים הלכה ג אות יט  ומבאר שם מוהרנ"ת שדייקא אחרי הסתלקותו יותר ויותר לבחי' "איה" מאיר הצדיק עוד ועוד יותר משם הארה לגלות אלוקותו גם בבחי' ההסתרה היותר גדולה. וזה נרמז בשירה בעצמה שכתוב "איה אלוקימו וכו'" שזהו וענתה השירה כי לא תשכח כי עי"ז לא תשכח ובאמת בפסוק עצמו אפשר למצא תקווה שהרי יהיה רעב לא ללחם כי אם לדבר ה' משמע שעל אף ההסתרה שתיהיה אבל זה יכאב ויציק עד כדי כך שילכו ויבקשו דבר ה' וזה בעצמו כבר רמז לבחי' כי לא תשכח. אבל להבטיח שזה יועיל זה יכול היה רק רשב"י. שבכח תורתו שיגלה אזי הכאב הזה יהפך לצעקת "איה" ועי"ז דייקא יהיה אפשר להתקשר לבחי' אפילו גבוהה יותר מאשר ע"י מה שנשכח.   וזה בחי' נחמה בחי' "מחשבה אחרת" על אותו דבר דהיינו שע"י השכחה בעצמה נעשה כי לא תשכח גבוה יותר כמבואר בתורה יב ח"ב עי"ש. (רי"ץ כה 5)

[מ] ליקוטי הלכות או"ח – הלכות תפלת המנחה הלכה ז אות נו) וְעִקַּר הַתִּקּוּן הָיָה עַל – יְדֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וַחֲבֵרָיו שֶׁאָמַר תַּמָּן יָאוּת הֲוֵי לְמִדְחַל אֲנָן בַּחֲבִיבוּתָא תַּלְיָא, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (בְּהַתּוֹרָה חֲדִי רַבִּי שִׁמְעוֹן סִימָן סא עַיֵּן שָׁם), כִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי עָסַק בָּזֶה בְּיוֹתֵר לְתַקֵּן הַצִּמְצוּמִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לְתַקֵּן בְּחִינַת כֵּלִים לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הָאֵין סוֹף לְגַלּוֹת אֱלֹקוּתוֹ בָּעוֹלָם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת כָּל סֵפֶר זוה"ק בִּפְרָט הָאִדְרָא רַבָּא וְאִדְרָא זוּטָא. שֶׁעַל – יְדֵי זֶה הִמְשִׁיךְ וְתִקֵּן וְגִלָּה צִמְצוּמִים נִפְלָאִים שֶׁהֵם בְּחִינַת מִצְחָא וְעֵינִין וְתִקּוּנֵי דִּיקְנָא קַדִּישָׁא וְכוּ', שֶׁכֻּלָּם בְּחִינַת צִמְצוּמִים נוֹרָאִים לְהַשִּיג עַל – יְדֵי זֶה אוֹר הָאֵין סוֹף כַּיָּדוּעַ וּמוּבָן לְכָל מְחַצְּדֵי חַקְלָא. וְעַל – כֵּן אָמַר בְּזוהר דָּא יִפְקוּן מִן גָּלוּתָא. כִּי עַל – יְדֵי תִּקּוּן הַצִּמְצוּמִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, עַל – יְדֵי זֶה עִקַּר תִּקּוּן הַתְּשׁוּבָה שֶׁעַל – יְדֵי זֶה עִקַּר הַגְּאֻלָּה כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזוה"ק לֵית מִלְּתָא דָּא תַּלְיָא אֶלָּא בִּתְיוּבְתָּא. וְעַל – כֵּן הִבְטִיחַ שֶׁהַתּוֹרָה לֹא תִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ (וּכְמוֹ שֶׁגִּלָּה אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל זֶה, עַיֵּן בִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר) וְעַל – כֵּן נִסְתַּלֵּק רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּלַ"ג בָּעֹמֶר, וְנוֹהֲגִין בְּאֶרֶץ – יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְּדוֹלָה בְּהִלּוּלָא דִּילֵיהּ, מַה שֶּׁלִּכְאוֹרָה הָיָה רָאוּי לִבְכּוֹת וּלְהִצְטַעֵר מְאֹד עַל הִסְתַּלְּקוּתוֹ. אַךְ בְּוַדַּאי מִנְהַג יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה, כִּי כָּל הַשִּמְחָה הִיא מַה שֶּׁזָּכִינוּ שֶׁהָיָה צַדִּיק וְקָדוֹשׁ כָּזֶה שֶׁגִּלָּה תּוֹרָה נוֹרָאָה כָּזֹאת וְתִקֵּן תִּקּוּנִים כָּאֵלֶּה בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, עַד שֶׁעַל – יְדֵי זֶה אָנוּ בְּטוּחִים שֶׁלֹּא תִּשָּׁכַח הַתּוֹרָה מִפִּי זַרְעֵנוּ. וְזֶה גָּמַר דַּיְקָא עַל – יְדֵי הִסְתַּלְּקוּתוֹ, שֶׁאָז דַּיְקָא תִּקֵּן הַפְּגָם שֶׁל תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁמֵּתוּ קֹדֶם זְמַנָּם. וְגִלָּה אָז הָאִדְרָא זוּטָא, מִלְּבַד מַה שֶּׁגִּלָּה כָּל יְמֵי חַיָּיו הָאִדְרָא רַבָּא וְסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא וְכָל סֵפֶר זוה"ק, שֶׁעַל – יְדֵי כָּל זֶה הִמְשִׁיךְ תִּקּוּנִים כָּאֵלֶּה שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עַד הַסּוֹף כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לָשׁוּב יוּכַל לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ מִכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא עַל – יְדֵי תִּקּוּן הַצִּמְצוּמִים שֶׁתִּקֵּן בְּחַיָּיו וּבִפְרָט בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּתוֹ הַקָּדוֹשׁ, כִּי גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם, וְכַמְבֹאָר לְעֵיל לְעִנְיַן הִסְתַּלְּקוּת מֹשֶׁה בְּשַׁבָּת בְּמִנְחָה עַיֵּן שָׁם:  כִּי עַכְשָׁו כָּל קִיּוּם הַתּוֹרָה וְכָל תִּקְוָתֵנוּ הוּא עַל – יְדֵי גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ, וּכְמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזוה"ק אִלְמָלֵא תְּפִלַּת הַצַּדִּיקִים הַמֵּתִים עַל הַחַיִּים לֹא הֲוֵי עָלְמָא מִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ רִגְעָא חֲדָא. וְכַמְבֹאָר לְעֵיל מִזֶּה שֶׁמֵּאַחַר שֶׁכְּבָר הָיוּ אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם וְגָמְרוּ הַתִּקּוּן בִּשְׁלֵמוּת, אַף – עַל – פִּי שֶׁהֻכְרְחוּ לְהִסְתַּלֵּק מֵחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן וּמֵחֶטְאֵי הַדּוֹרוֹת, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁכְּבָר הָיוּ וְנִסְתַּלְּקוּ הֵם חוֹזְרִים וּמַמְשִׁיכִים אוֹר הָאֵין סוֹף בְּתִקּוּנִים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכְלוּ הַכֹּל לְהִתְתַּקֵּן וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל.

[מא] עיין לק"ה מנחה ז' אותיות נד נה נו – מבואר שם שכ"ד תלמידי ר"ע היו צריכים לגלות את התורה של ר"ע בעולם ע"י שיחדשו בתורתו ויעשו לה כלים ובגלל התגברות הדינים פגמו בזה שלא היתה אהבה ביניהם ועל כן מתו. עוד עי"ש בהמשך שמבאר שמיתתם היתה בחי' סוד מיתת המלכים בחי' שבירת כלים ורשב"י וחבריו כל הצלחתם לתקן היה מכח שתלמידי ר"ע כבר האירו בעולם את תורת ר"ע ואע"פ שמתו אבל נשאר רושם שעל ידו הצליחו רשב"י וחבריו לעשות כלים לתורת ר"ע. משמע שכמו שקודם לעולם התיקון קדם עולם הנקודים והשבירה כך בהכרח היה שהתגלות תורת ר"ע בפעם הראשונה תיהיה בבחי' עולם הנקודים שהיה אור גדול והכלים לא החזיקוהו ונשברו ורק בפעם השניה נתחזקו כבר הכלים מחמת שכבר היה פעם האור הזה בעולם.
ועיין מה שכתבנו בתורה סא בעניין אבן השתיה עפ"י תפארת יהונתן (איבשיץ) שהיא בחי' עצם הלוז שנשאר מעולם התוהו הכי נמי בעניין רשב"י וחבריו הצלחת רשב"י לחדש חדושים נפלאים של על ידם לא תשתכח תורה מישראל כמבואר במאמר לכו חזו, זה מכח תלמידי ר"ע שהיו בחי' דינים ותוהו ביחס לרשב"י וחבריו בעניין תורת ר"ע ונמצא שלתמידי ר"ע הם בחי' אבן השתייה של תורת ר"ע שמכוחה היו כל חדושי התורה נפלאים של רשב"י. דהיינו שתלמידי ר"ע היו בחי' זרע שנזרע בעולם שבהכרח שירקב ודייקא עי"ז מכוחו הרוחני שנשאר צומחת מציאות חדשה של חדושי רשב"י.
עפ"ז אולי אפ"ל שגם רבינו היה בחי' אור השני של תורת הבעש"ט כי הבעש"ט היה חידוש עצום (עיין חי"מ רפ) והראיה שלא החזיק האור שלו אלא בתלמדיו וחזר למקורו כמבואר בחיי מוהר"ן שעג ורבינו חזר והאיר את אור הבעש"ט ביתר עז באופן שישאר לעולם כמבואר שם והיינו כנ"ל כי תמיד אור ראשון הוא זריעה ורק השני קצירה הראשון אב לשני ומכח הרשימו שנשאר מהראשון מתחזקים הכלים. ואולי זה מה שראתה בתו אדל בנסיעה לארץ ישראל על הים כשבקשה שיעלו אותה לספינה כי תלד בן שיגלה תורות גבוהות יותר דהיינו שהבינה שבהכרח אור ראשון לא יחזיק מעמד וא"כ מוכרח שיבוא צדיק אחר לחזקו וברוח הקודש ראתה שיהיה זה נכדה מבתה פיגה.

[מב] בא ראה והבן נ"ל שרומז לדעת חכמה ובינה.

[מג] משמע שבגלל שידע הרמז הנ"ל לכן סמך עצמו על פסוק זה.  אבל עיין חיי מוהר"ן קפט משאלת מוהרנ"ת אם ר"ש נהנה מהגילוי של רביה"ק הזה משמע שלא ידע, וכנראה מזלי חזי ועי"ש שרביה"ק אמר שרשב"י נהנה מהחידוש של רביה"ק.

[מד] עיין תורה ס' תנינא שכל חדושי תורה של אדם הן בחי' גילוי חסדים ולכל אדם יש חסדים מצד אביו וגבורות מצד אמו ולכן התורה של האדם היא נקראת על שם אביו. עי"ש – וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא אֵין רוֹצֶה לוֹמַר תּוֹרָה מֵחֲמַת זֶה, מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ חֲסָדִים מִצַּד הָאָב.  אֲבָל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּוַדַּאי הָיָה לוֹ חֲסָדִים מִצַּד אָבִיו רַבִּי יוֹחַאי, (שֶׁהָיָה גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל)  וְעַל – כֵּן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: 'וְאִם לָאו, אֲנִי אוֹמֵר לְיוֹחַאי אַבָּא', הַיְנוּ שֶׁאֲנִי אוֹמַר לְהַתּוֹרָה שֶׁהוּא בְּחִינַת 'יוֹחַאי אַבָּא', בְּחִינַת הַחֲסָדִים מִצַּד הָאָב, שֶׁמִּשָּׁם הִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה, כִּי הִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה הוּא הִתְגַּלּוּת הַחֲסָדִים כַּנַּ"ל:

[מה] אולי רומז על סופו של יוחאי דהיינו רשב"י (צ"ע כיון שהם ס"ת של כל ההבטחה הרי יוחאי רומז לסופה של ההבטחה כולה ואולי רומז לזה שהזוה"ק יתגלה רק בסוף ולא בזמן כתיבתו דהיינו שבתחילה לא תשכח גם בלעדיו ולבסוף רק על ידו ואולי ע"כ נעלם כמה דורות)

[מו] ארבע פעמים חוזר ומדגיש שדייקא ע"י זרעו של יוחאי.

[מז] נ"ל עומק הכוונה כאן שה"לא תשכח" דהיינו הזוה"ק יצא "מפי זרעו" דהיינו רשב"י, ומה שיוחאי רמוז בסופי תיבות כי לא מתחילה יזכה רשב"י להיות בבחי' זרעו של יוחאי אלא רק בסוף מכח עבודתו יחזור להיות בבחי' שזוכר כשהיה זרעו של יוחאי כי אין הכוונה כאן לזרעו של יוחאי בגשמיות כי זה לא מספיק אלא דווקא זרעו שיזכה בסופו לחזור ליוחאי  דהיינו לזיכרון כזה שזוכר שהיה טיפה במח אביו יוחאי.

[מח] צ"ע כי אין לשון כזה בזוה"ק אלא כנ"ל וגם צ"ע למה שינה מלשונו לעיל בהאי חבורא וכו' דלעיל הדגיש ספר וכאן הדגש על זוה"ק. וכנראה רומז ללשון הזוה"ק שם "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזוהר מן זוהרא דאימא עלאה תשובה".
אבל עיין לשון זוה"ק דומה לזה קצת בח"ג פ' בהעלותך רע"מ דף קנג: בההוא זמנא קודם ביאת משיח, (דניאל יב י) יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים, יתלבנו אינון מארי משנה בעלי משנה יתבררו בלימוד התורה, ויצרפו אינון זרעא קדישא דשאר עמא יתבררו במעשים טובים וצדקה, הדא הוא דכתיב, (זכריה יג ט) וצרפתים כצרוף את הכסף, והרשיעו רשעים, אינון ערב רב: והמשכילים יבינו (דניאל שם) אינון מארי קבלה העוסקים בסודות התורה, דאתמר בהון (שם פסוק ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, אלין אינון דקא משתדלין בזוהר דא דאקרי ספר הזוהר אלו העוסקים באור הזה הנקרא ספר הזוהר, שמיגעים עצמם להבין עומק דבריו דאיהו כתיבת נח, כמו שבתיבת נח לא נכנסו אלא מעטים כך בזוה"ק לא יזכו להכנס בהבנתו אלא מעט דמתכנשין בה שנים בעיר ושבע ממלכותא, ולזמנין ולפעמים אפילו זה לא אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה, דבהון באלו שיזכו להבין בספר הזוה"ק יתקיים (שמות א כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו יאורה לשון אור, ודא אורה דספרא דא אורו של ספר הזוה"ק, וכלא על סיבה דילך בכחך שאתה מתלבש בנשמות תלמידי חכמים:  (ועיין לעיל שמוהרנ"ת אמר שכ"ש ספרי רביה"ק מסוגלים לזה ביותר)
ועיין שיחות הר"ן שיחה ל"ה שקודם ביאת המשיח יהיה נסיון גדול באמונה כי תתפשט אפיקורסות נוראה בעולם ומי שיעמוד בו יזכה.   ועיין תורה ח תנינא שלהנצל מזה צריך להתקרב לצדיק גדול שעל ידו יזכה לברור המדמה שבזה תלויה האמונה.

[מט] ליקוה"ל הלכות קדושין הלכה ג' כ' וְעַל כֵּן הִתִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לִכְתֹּב תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כִּי אָז כְּשֶׁהִתִּירוּ כְּבָר הָיָה סֵפֶר הַזוה"ק בָּעוֹלָם שֶׁעִקַּר הַמְשָׁכַת הַתִּקּוּנִים לְגַלּוֹת סִתְרֵי תּוֹרָה הָיוּ עַל יָדוֹ, וְעַל – יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה מֵהַנִּסְתָּר נִגְלֶה, מִנִּשְׁמַע נַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּתָב כַּנַּ"ל, עַל – כֵּן יְכוֹלִין וּצְרִיכִין עַכְשָׁו לִכְתֹּב הַכֹּל כַּנַּ"ל:

[נ] עיין שיש"ק ח"ג פח שם מסופר שכשגילה רביה"ק למוהרנ"ת החידוש הזה – במאמר לכו חזו – הִתְרַגֵּשׁ מְאֹד מוֹהַרְנַ"תְּ, עַד שֶׁנַּעֲנָה וְאָמַר לְרַבֵּנוּ בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "רַבִּי שִׁמְעוֹן קֶער זֵייעֶר הַנָּאָה הָאבְּן אִיר הָאט אִים זֵייעֶר ווֹאהְל גִיפִינֶען". "רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּוַדַּאי מְאֹד נֶהֱנָה מֵהִתְגַּלּוּת זוֹ אַחַר שֶׁמְּצָאתֶם אוֹתוֹ מְרֻמָּז בַּכָּתוּב בְּרֶמֶז נָאֶה כָּזֶה". הִפְטִיר רַבֵּנוּ וְאָמַר: "רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ הוּא עִנְיַן אַחֵר לְגַמְרֵי, כִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָא נָחִית רָאשֵׁי-תֵיבוֹת שִׁמְעוֹן וְכוּ':

[נא] ונ"ל לתרץ עפ"י המעשה בז' בעטלערס, מהבעטלער העיור שהיו עימו עוד שמונה עיוורים שכולם מכח שסגרו עיניהם מחיזו דהאי עלמא זכו לזכרון מופלא: הראשון זכר איך שנחתך טבורו מאימו והשני את ימי עיבורו והג' את יצירת הולד והד' את היחוד והחמישי זכר היותו טיפה במח אביו ועוד ג' זכרו הנפש רוח ונשמה והיניק מכולם זכר לאו כלום והפירוש נ"ל שהזוכר את הנפש זכר כל מה שנעשה עם נפשו בכל הגלגולים הקודמים וכן מצינו צדיק שסיפר שזוכר שהיה כבש בצאן יעקב וכן הרוח וזה שזכר נשמתו מסתמא זכר אפילו איך שברחה מאדם הראשון קודם שחטא, וזה שזכר לאו כלום זכר עוד שהיו כל הנשמות כלולות בא"ס ב"ה.
ולפ"ז נ"ל לבאר כוונת רביה"ק, שמשה רבינו רמז בתורה הבטחה שע"י זרעו של יוחאי לא תשתכח התורה, דהיינו אדם שאביו נקרא יוחאי והוא בעצמו במדרגת זרעו של יוחאי הכוונה לאותו בן של יוחאי שיזכה לזכור היותו זרעו של יוחאי דהיינו היותו טיפה במח אביו יוחאי וכנ"ל (כי מי שהוא במדרגה כזו יכול להחזיר את ישראל לבחי' אבן ישראל אב ובן כאחד עיין סוף תורה ז)
ולפ"ז מובן שאלת מוהרנ"ת ר"ש יש לו הנאה מזה שהרי אפשר לומר גם שלא נהנה מזה שהוא רק במדרגה חמישית וענה לו רביה"ק שכן כי אפ"ה נהנה שהוא רמוז בתורה, אבל מיד באר רביה"ק שבאמת מעלת רשב"י הרבה יותר מהמדרגה שהבטיחה התורה שעל ידו לא תשתכח התורה, כי הוא עיר וקדיש וכידוע חכמה איקרי קדש דהיינו שהוא במדרגת זה שזכר המראה דהיינו הנשמה, ולכן אמר רביה"ק שר"ש ענין אחר לגמרי כי חמישה הראשונים כלפי ג' האחרונים הם ענין אחר לגמרי כי מוחין כלפי מידות הן כמו צורה כלפי חומר. דהיינו שאע"פ שהתורה הבטיחה שהתורה לא תשתכח ע"י אדם במדרגת זרעו של יוחאי למעשה הדבר התקיים על ידי אדם במעלה גבוהה הרבה יותר. ועל זה הוסיף רביה"ק בהשמטה אבל עכשיו יש נחל נובע מקור חכמה דהיינו שרביה"ק הוא המקור חכמה דהיינו הכתר כמ"ש החכמה מאין תימצא, ולכן אמר ואני זוכר לאו כלום דהיינו אין.        ועיין חיי מוהר"ן גדולת נוראות השגתו – רעב (לב) שרביה"ק אמר אני סבא דסבין ומוהרנ"ת למד מזה שזכה למדרגת הבעטלער העיור הנ"ל.
ועיין חיי מוהר"ן רסז (כז) שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר, שֶׁהִשִּׂיג יְחִידָה בְּתַכְלִית מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה. כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁנֶּפֶשׁ דִּנְשָׁמָה גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מִיחִידָה דְּרוּחַ, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכֻלָּם; וְהוּא הִשִּׂיג יְחִידָה בְּתַכְלִית מַדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה. וְאָמַר: נִמְצָא, שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ "מְעַט", וַאֲנִי עוֹמֵד בְּמַדְרֵגָה גָּבוֹהַּ, אַף-עַל-פִּי-כֵן עֲדַיִן אֲנִי רוֹצֶה יוֹתֵר, כִּי מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי יֵשׁ עוֹד וְכוּ' וְכוּ':  (הביאור נ"ל דהיינו כי יש נר"ן חיה יחידה ויחידה היינו היותר התכללות באחדותו ית' שאפשר לילוד אשה בעוה"ז, ובכל הספרים מבואר שרק משיח יזכה לזה.  ורביה"ק אמר שבינו למשיח אין חילוק רק שלמשיח ישמעו ולא לא. ועיין כעין זה בחיי מוהר"ן רסו.     ועיין כוכבי אור שיחות וספורים אות מב שרביה"ק היה נשמת משיח ואם לא המחלוקת שעליו הייתה הגאולה השלימה ועי"ש גם אות לו)

[נב] בתחילת התורה כינהו תנא אלקי וכאן תנא קדוש  ואולי כיון שכאן מזכיר את הפסוק שרשב"י רמוז בו עיר וקדיש לכן נקט קדוש.  ועיין לעיל הערה יט

[נג] דניאל פרק ד (י) חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל מִשְׁכְּבִי וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת: (יא) קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי אַתַּרוּ עֳפְיֵהּ וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ תְּנֻד חֵיוְתָא מִן תַּחְתּוֹהִי וְצִפֲּרַיָּא מִן עַנְפוֹהִי: (יב) בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם חֵיוְתָא חֲלָקֵהּ בַּעֲשַׂב אַרְעָא: (כ) וְדִי חֲזָה מַלְכָּא עִיר וְקַדִּישׁ נָחִת מִן שְׁמַיָּא וְאָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְחַבְּלוּהִי בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם חֵיוַת בָּרָא חֲלָקֵהּ עַד דִּי שִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי:
עיר וקדיש מן שמיא נחית- כך אמר נבוכדנצר כשסיפר חלומו בדניאל פרק ד" (והוא ר"ת עומש"נ אבל דניאל כשחזר החלום אמר עיר וקדיש נחית מן שמיא ר"ת עון מש)       עיר וקדיש פרש"י – מלאך שהוא ער לעולם וקדוש.

[נד] עיר – עיין פרש"י שעיר הוא מלאך שהוא ער לעולם ועיין שיח שרפי קדש  אָמַר פַּעַם רַבֵּנוּ: "עִנְיַן רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי הוּא עֵירָנוּת" "רַבִּי שִׁמְשׁוֹן עֶר אִיז אַ וַואכֶדִיגֶער" וְעַל שֵׁם הַכָּתוּב: "עִ'יר" וְ'קַדִּישׁ מִ'ן שְׁ'מַיָא נָ'חִית, רָאשֵׁי תֵּבוֹת שִׁ'מְ'ע'וֹ'ן'. (וְעַיֵּן בְּמַרְאֵה מְקוֹמוֹת הָרַב מִטְּשֶׁערִין שֶׁבְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת אוֹת שֵׁינָה א': מִי שֶׁהוּא מְקֻדָּשׁ בְּיוֹתֵר מְרֻחָק מֵהַשֵּׁנָה בְּיוֹתֵר, שֶׁהִסְמִיךְ לָזֶה הָרַב אֶת הַפָּסוּק עִיר-וְקַדִּישׁ הַנִּזְכָּר לְעֵיל). והיינו עיר וקדיש כמבואר בספר המדות שמי שקדוש יותר מרוחק מהשינה יותר.
ועיין במקום אחר שהענין של רביה"ק הוא התחדשות וכידוע זה דייקא כן על ידי שינה כמבואר בתורה לה.

[נה] עיר וקדיש – עיין מלבי"ם שם – שירד מן השמים מלאך שנקרא עיר וקדיש, עיר הוא המלאך הממונה להוציא הדבר אל הפועל, וקדיש הוא המלאך הגבוה ממנו המשפיע עליו, בענין שראה את השוטר והשופט עמו:
אולי אפ"ל שרומז לצדיק שהוא בחי' כי כל בשמים ובארץ. דהיינו ששניהם כלולים בו.

[נו] כוכבי אור סוף חכמה ובינה – וְכָעֵת הִנְנִי לְהַעְתִּיק דָּבָר נִפְלָא מִכְּתַב הַיָּד הָרַב וְכוּ' מוֹרֵנוּ רַבִּי נַחְמָן זַ"ל אַב בֵּית דִּין קדֶשׁ דִּקְּהִלַּת קדֶשׁ טְשֶׁעהְרִין הַשַּׁיָּךְ לָעִנְיָן הַנַּ"ל, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: עִנְיַן סְפִירַת הָעמֶר בִּבְחִינַת עִגּוּלִים, שֶׁכָּל סְפִירָה וּסְפִירָה מְשֻׁלֶּבֶת בַּחֲבֶרְתָּהּ וּמְסַבֶּבֶת אוֹתָהּ, וְחוֹזְרִין חֲלִילָה וְהִנֵּה יָדוּעַ עִנְיַן הָעִגּוּלִים, שֶׁכָּל הָעִגּוּלִים מְסַבְּבִין וּמְעַגְּלִין סְבִיב נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז, וְהַמֶּרְכָּז שֶׁבִּסְפִירַת הָעמֶר הוּא הַסְּפִירָה נֶצַח שֶׁבְּנֶצַח שֶׁהִיא מְאִירָה בְּיוֹם כ"ה לַסְּפִירָה וְהִנֵּה בְּלַ"ג בָּעמֶר יוֹם הִסְתַּלְּקוּת רַשְׁבִּ"י זַ"ל מְאִירָה הַסְּפִירָה הוֹד שֶׁבְּהוֹד וְהָבֵן כִּי בְּיוֹם שֶׁחָל לַ"ג בָּעמֶר הִסְתַּלְּקוּת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי זַ"ל, יָחוּל לְעוֹלָם יוֹם שֵׁנִי דְּחֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת, יוֹם הִסְתַּלְּקוּת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נַחְמָן זללה"ה אֲשֶׁר מִדָּתוֹ נֶצַח כַּיָּדוּעַ מִדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּשְׁמוֹ בְּגִימַטְרִיָּא נֶצַח וְכֵן פּוּרִים שֶׁעָבַר הוּא גַּם כֵּן בְּיוֹם שֶׁחָל לַ"ג בָּעמֶר כַּאֲשֶׁר נָתְנוּ הַקַּדְמוֹנִים הַסִּימָן פֶּלֶ"ג (שֻׁלְחָן עָרוּךְ ארַח חַיִּים סִימָן תכח), וּמְבאָר בִּכְתָבִים (פְּרִי עֵץ חַיִּים שַׁעַר י"ט) דִּימֵי חֲנֻכָּה נֶגֶד הוֹד וִימֵי פּוּרִים נֶגֶד נֶצַח וּכְמוֹ כֵן לַ"ג בָּעמֶר הוּא תָּמִיד בְּיוֹם חַ"י אִיָּר, וְיוֹם ב דְּחֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת גַּם כֵּן בְּיוֹם חַ"י תִּשְׁרֵי: וּכְשֶׁחָל יוֹם כ"ה בַּסְּפִירָה בְּיוֹם שַׁבָּת אָז הִיא נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז לִימֵי הַסְּפִירָה גַּם לַשַּׁבָּתוֹת לְפָנָיו שָׁלשׁ שַׁבָּתוֹת, וּלְאַחֲרָיו שָׁלשׁ שַׁבָּתוֹת כִּי כָּל הַסְּפִירוֹת, וּבְתוֹכָם גַּם הַסְּפִירָה הוֹד שֶׁבְּהוֹד שֶׁמְּאִירָה בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי זַ"ל, מְסַבְּבִין וּמְעַגְּלִין סְבִיב נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל יְמֵי הַסְּפִירָה שֶׁהִיא נֶצַח שֶׁבְּנֶצַח אֲשֶׁר הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זללה"ה וּמִכָּל הַנַּ"ל תָּבִין מַה שֶּׁסִּיֵּם רַבֵּנוּ זַ"ל בִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר וְעַכְשָׁו וְכוּ' וְגַם בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ע"ד גַּם כֵּן סִיֵּם וְעַכְשָׁו וְכוּ' וְדַי לְחַכִּימָא: עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ
נ"ל לבאר שדייקא כשחל נצח שבנצח בשבת שהיא צדיק בחי' אנת הוא שבת דכולו יומא אזי ניכר ביותר היותו מרכז גם להוד.
עוד עיין בזה שו"ת חת"ס יו"ד סימן רלג – מבאר טעם לשמחה בלג בעומר, כיון שב' אייר לכ"ע מתחיל אבלות, ובל"ג אחרון לאבלות לכ"ע, דאח"כ היא מחלוקת. נמצא עיקר אבלות בין ב' אייר לח"י אייר. וכשאנו סופרים ממעלה למטה מחסד שבחסד, אזי מכח זה עולה המלכות מהקליפות לקראתינו ממלכות שבמלכות, נמצא בעיקר ימי האבלות יוצאים חתן לקראת כלה מהוד שבהוד עד הוד שבהוד, כי ב' אייר אזי היא בהוד שבהוד, ובל"ג בעומר הוא בהוד שבהוד, ואז היא היכן שהוא היה כשהיא היתה בהוד בהוד. ונמצא שהם נפגשו בנצח שבנצח שהוא באמצע בין ב' אייר ללג בעומר דהיינו בכה באייר נפגשים החתן והכלה בנצח שבנצח.
מה שסיים די לחכימא ברמיזא נראה כוונתו לומר שמה שמובן שם שעכשיו ההתחלות מפורים זו אותה בחי' שעכשיו יש ננמ"ח דהיינו שפעם היו ההתחלות מבחי' הוד בחי' רשב"י ועכשיו יש ננמ"ח שהוא בחי' נצח
ונ"ל כי ידוע שנצח והוד תמיד ביחד ונקראים תרי פלגא דגופא ושניהם בחי' כח ההליכה אל החוץ לכבוש ולנצח ומכח הנצחון נעשית ההודיה שהיא גמר הנצחון (כמו ששמעתי מהריצ"ח) כי קודם שמודה שנוצח אין זה נצחון גמור אלא באיתכפיא וכשיוכל לשוב להלחם יעשה זאת אבל כשמודה באמת אזי נכנע ונוצח באמת. נמצא שההוד רק מגלה את הנצחון אבל הכל מכח הנצח. ואולי לזה כיוון הבעל הפל"ח הנ"ל.  אמנם יש גם בחי' הודיה לבד שזה בחי' שרשב"י כבר היה מאות שנים לפני רביה"ק אלא נ"ל שבדורות הקודמים לא גברה ההסתרה כל כך והיה אפשר לזכות בהודאה מכח הנצח של רשב"י, דהיינו לנצח את היצר עד כדי הודאה. גם ידוע שהוד הוא בחי' דין יותר מנצח, כדמשמע מהשמות שלהם שהוד הוא אלקים צבקות ונצח הויה צבקות וכן מבואר שרשב"י היה יותר בחי' דין וכפי שראוי לדורות ההם, אבל בדורות שלנו שגברה ההסתרה וא"א לנצח את היצה"ר בלי העצות של רביה"ק אזי בכח הזוה"ק לבד כיון שעיקר כוחו בהוד אין הנצחון שלנו על ידו לבד שלם וממילא אין ההודאה שלימה.
בכוכבי אור חכמה ובינה בעיקר בסוף שרביה"ק ספירת הנצח ובטובות זכרונות (סוף אות ח ותחילת אות ט) איתא שאמר  נצחתי ואנצח  (בחיי מוהר"ן ג"פ איתא שאמר גמרתי ואגמור) וצ"ע אם כבר נצח מה נשאר לנצח. וכנראה הכוונה כפשוטו שרוצה לומר שעומד באמצע בין נצחתי לאנצח. שניצח עד ההווה וגם לעתיד ינצח. אבל גמרתי ואגמור יותר קשה לפרש כן. כי אין זה גמר אם עדיין צריך לגמור. וצ"ל שיש אגמור יחסי שיש אחריו עוד אגמור וכדמצינו בפרשת וישלח בבראשית לג ב' וישם את לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים עיין תפארת ישראל דמאי ז' ג' מה שביאר בזה ומה ששמע עפ"י זה לבאר הפסוק בחגי ב' שמכנה את הבית השני הבית האחרון היא תשובת הרשב"א לכומר אחד עיין בספר גן רוה עה"ת פרשת בא עה"פ והיה לכם הדם לאות על הבתים האריך בזה עי"ש.

[נז] כוכבי אור חכמה ובינה הקדמה- וְעַתָּה מֵאֵלֵינוּ נֵדַע וְנָבִין פָּחוֹת מִטִּפָּה מִן הַיָּם בַּמֶּה שֶׁנִּקְרָא בְּשֵׁם נַחַל נוֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה (ד), שֶׁזֶּה הוּא הַשֵּׁם שֶׁל מִדַּת הַבִּינָה כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן כִּי אִם "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל" לְהַשִּׂיג הַשָּׂגוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵאִתָּהּ וּמִמִּדַּת הַחָכְמָה וְכוּ', אֲבָל לְהִדָּבֵק וּלְהִכָּלֵל בָּהּ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו, לא יָקוּם עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל זוּלַת "הֶעָלִית עַל כֻּלָּנָה", כַּיָּדוּעַ וּמוּבָן כָּל זֶה בְּסִפְרֵי אֱמֶת.

[נח] צ"ע שהרי כתם הוא רק ספק טומאה.

[נט] לבאר הענין שעכשיו גם רשב"י מקבל מרביה"ק שמעתי מהריצ"ח (יט23) עפ"י הכלל שככל שהאור בא מגבוה יותר יכול לרדת נמוך יותר ועוד עפ"י מה שאמר רביה"ק שהשכינה בימי שרה נקראת שרה ובימי רבקה נקראת רבקה דהיינו כפי המרכבה של אותו הדור.   ולפ"ז מבאר שגם האורות הנפלאים והגבוהים של רשב"י כדי שיאירו בדור הזה צריך שיתלבשו בכלים הבאים מגבוה יותר וזהו הלקוטי מוהר"ן שכלול בו הכל נגלה ונסתר מכל הצדיקים הקודמים משה רבינו ורשב"י והאר"י והבעש"ט אבל היום כולם כדי שאורם יאיר בעולם צריכים להתלבש בלק"מ דהיינו שהיום הם נקראים רבי נחמן כפי הדור הזה.  דהיינו לפ"ז שהלשון שהיום גם העיר קדיש מקבל ממנו הכוונה מקבל את הכלים והכח לרדת ולהאיר לדור כזה נמוך וכפי שנתבאר לעיל היינו להכניע את הקליפת נגה גם בשרשים תחת האדמה ובשביל זה צריך להתלבש בנחל נובע מקור חכמה דהיינו בעצות שלו.
נמצא ברשימות הרב שמואל הורוביץ מענין רשב"י שבא אל פיגה אחר החתונה לנחם אותה כשרבי שמחה לא הגיע כידוע הסיפור ואמר לה שגם הוא צריך לנשמה הזו ואמר לה שהיה קטרוג נורא שלא תרד נשמה כזו לעולם והוא רשב"י השתטח ובכה וביקש הרבה ופעל שכן תרד וגם הבעש"ט בא אליה וסיפר לה כך שרשב"י פעל שעל אף הקטרוג הנורא תרד נשמה זו לעולם.

[ס] ומה נפלא לפ"ז שרומז לרשב"י דייקא שכידוע היה קפדן מאד כמבואר במעילה יז: במעשה שנשלח לרומי לבטל גזרת הרומאים וביקש שר"א בן רבי יוסי יבוא עימו ואביו לא הסכים שמא יקפיד עליו בדרך עד שנשבע לו שלא יקפיד ואעפ"כ הקפיד וכמעט שמת ר"א בר"י עד שנזכר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בשבועתו ובקש רחמים וניצל עי"ש. בגמ' והמפרש ורבנו גרשום.

[סא] עיין לק"ה תפילין הלכה ה' אות ה' – כִּי זֶה עִקַּר הַחַיִּים כְּשֶׁמַּתְחִילִין לַעֲבֹד אֶת ה' בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ כְּאִלּוּ לֹא הִתְחִיל עֲדַיִן בַּעֲבוֹדָתוֹ כְּלָל. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ו'), "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סִפְרִי שָׁם), בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כדיוטגמא יְשָׁנָה שֶׁאֵין אָדָם סופנה, אֶלָּא בְּכָל יוֹם יִהְיוּ כַּחֲדָשִׁים. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם כז), "הַסְכֵּת ושמע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נהייתה לְעָם לַה' אֶלֹקֶיךָ". וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (הוּבָא בְּפֵרוּשׁ רש"י), בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כְּאִלּוּ הַיּוֹם נִכְנַסְתָּ עִמּוֹ בִּבְרִית, וּכְמוֹ שֶׁרָאִיתִי מֵרַבֵּנוּ ז"ל פְּעָמִים אֵין מִסְפָּר שֶׁאַף – עַל – פִּי שֶׁבַּשָּׁעָה הַקּוֹדֶמֶת הִתְפָּאֵר עַצְמוֹ בִּגְדוֹלוֹת וְנוֹרָאוֹת וְגִלָּה תּוֹרָה נִפְלָאָה אֲשֶׁר לֹא נִשְׁמַע כָּזֹאת כְּדַרְכּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בַּשָּׁעָה שֶׁאַחֲרֶיהָ רָאִינוּ אוֹתוֹ שָׁרוּי בְּצַעַר גָּדוֹל וְכַמָּה פְּעָמִים פֵּרֵשׁ צַעֲרוֹ וְשִׂיחָתוֹ לְפָנֵינוּ מֵעֹמֶק הַלֵּב, שֶׁהוּא מִצְטַעֵר מְאֹד אֵיךְ זוֹכִין לִהְיוֹת יְהוּדִי, כְּמִי שֶׁלֹּא הֵרִיחַ מֵעוֹלָם רֵיחַ עֲבוֹדַת ה', וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה זֹאת אִי אֶפְשָׁר לְצַיֵּר לוֹ בִּכְתָב עִנְיָן זֶה, וּכְבָר מְבֹאָר מִזֶּה מְעַט בִּשְׁבָחָיו הַנִּדְפָּסִים, וּבְכָל פַּעַם הָיָה רָגִיל לוֹמַר שֶׁעַכְשָׁיו אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל, כְּלָל כְּלָל לֹא וְכוּ' אַף – עַל – פִּי שֶׁבַּשָּׁעָה הַקּוֹדֶמֶת גִּלָּה מַה שֶּׁגִּלָּה וְהִתְפָּאֵר שֶׁהִשִֹּיג מַה שֶּׁהִשִֹּיג מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְגַלּוֹת, אַף – עַל – פִּי – כֵן תֵּכֶף אַחַר כָּךְ הָיָה אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלוּם. הַכְּלָל, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא עָמַד עַל מַדְרֵגָה אַחַת, רַק הָיָה הוֹלֵךְ בִּזְרִיזוּת בְּכָל פַּעַם מִדַּרְגָא לְדַרְגָּא בְּרוּם מַדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת וְהַגְּבוֹהוֹת, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהִגִּיעַ לְמַה שֶּׁהִגִּיעַ וְכוּ', עֲדַיִן לֹא נִתְקַרְרָה דַּעְתּוֹ בָּזֶה וְכוּ', וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה כַּאן וְיִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְזֶה עִקַּר הַחִיּוּת בֶּאֱמֶת כְּשֶׁזּוֹכִין לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ בַּעֲבוֹדַת ה' שֶׁהוּא עִקַּר הַחַיִּים בֶּאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ל'), "כִּי הוּא חַיֶּיךָ".
וְהָעִקָּר עֲבוֹדַת ה' שֶׁיִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ וְלֹא יִפֹּל לְזִקְנָה שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁלֹּא תִּזָּקֵן עֲבוֹדָתוֹ אֶצְלוֹ ח"ו, וּכְמוֹ שֶׁהִזְהִיר רַבֵּנוּ ז"ל עַל זֶה וְאָמַר שֶׁאָסוּר לִהְיוֹת זָקֵן, הֵן צַדִּיק זָקֵן, הֵן חָסִיד זָקֵן, זָקֵן אֵינוֹ טוֹב וְכוּ', כַּמְבֹאָר בְּהַשִֹּיחוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁנִּדְפְּסוּ אֵצֶל הַסִּפּוּרֵי מַעֲשִֹיּוֹת (שיחות הר"ן אות נא), הַיְנוּ כִּי צְרִיכִים לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ. וְזֶהוּ עִקַּר הַחַיִּים אֲרֻכִּים שֶׁל הַזָּקֵן דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא הָעִוֵּר הַנַּ"ל, כִּי הָיָה זָקֵן מְאֹד ויניק מְאֹד, הַיְנוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּזְקַן בְּיוֹתֵר וְנִכְלָל בְּזִקְנָה דִּקְדֻשָּׁה בְּיוֹתֵר, שֶׁהוּא בְּחִינַת עַתִּיק דְּעַתִּיקִין, כָּל מַה שֶּׁנִּכְלָל שָׁם יוֹתֵר הָיָה יניק יוֹתֵר, כִּי הִשִֹּיג בְּכָל פַּעַם שֶׁעֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי לִגְדוּלָתוֹ אֵין חֵקֶר, וְעַל – כֵּן כָּל מַה שֶּׁנִּכְלָל בְּזִקְנָה דִּקְדֻשָּׁה יוֹתֵר, רָאָה וְהִשִֹּיג שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחִיל לִחְיוֹת כְּלָל, עַד שֶׁזָּכָה לְחַיִּים אֲרֻכִּים הַנַּ"ל שֶׁשָּׁם נִכְלָל הַזִּקְנָה וְהַיַּנְקוּת יַחַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג זֹאת כְּלָל.

[סב] מה שמבואר בתורה לה שההתחדשות היא דייקא ע"י שינה לכאורה יש להקשות מתורה ס' אות ב' בסוד הזקן דקדושה שהוא התחדשות בכל רגע דהיינו דייקא הפך השינה המבוארת שם באות ו' שהיא בחי' זקן דסט"א. ושם באות ב' ממה שהדגיש העניין שכל יום מתחיל צר ונגמר רחב ביארנו שאין זה סיפור מציאות אלא הוראה וביאור עניין ההתחדשות שכל יום צריך לחשוב את הרוחב של אתמול לצר וממנו להתחיל ולהרחיב ולא ח"ו להתחיל שוב מהצר של אתמול.
ובאמת אינה סתירה כלל כי בתורה ס' מדבר בכלליות כל יום וכל כל הימים כולם שיהיו רק הולך ומתרחב תמיד בתוספת קדושה. ואילו בתורה לה מבאר כיצד זוכים לזה בפרטיות בבחי' ביטולה היא קיומה כי המציאות שמוחין מתעייפים לכן העיקר ההתחדשות היא בבחי' הרצון שלא לנוח ולא לשקוט ברצון להתרחב ולהוסיף קדושה אבל בפועל צריך בכל יום גם לישון ממש כל אחד לפי כוחו ועל זה מבאר שם רבינו שגם כשהוא ער יש בחי' שינה יחסית שעי"ז לא יצטרך לישון בפועל יותר מההכרח לו לפי כוחו. אבל בוודאי כלל כל יום צריך להיות תמיד בסופו יותר רחב מתחילתו, וכן ביום המחרת שסופו יהיה רחב יותר מסופו של יום האתמול.

[סג] בראשית קכא בבאר מים חיים שם אות ק' בשם מדרש פנחס בשם רבי גדליה מליניץ בשם רבו המוכיח (רבי יעקב יוסף מפולנאה תלמיד הבעש"ט) שמסתמא שמע זאת ממנו. כך כתב שם