אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה (יט,ד)

איש ואשה הם בחי' גוף ונשמה, חומר וצורה כמובא. ועל כן שמירת הברית הוא יסוד כל התורה כולה, כי זה עיקר כלל כל התורה להכניע החומר לגבי הצורה, הגוף לגבי הנפש. ועל כן פגם הברית הוא פגם האמונה, כמובא בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים. כמו שכתוב בזוהר הקדוש (קדושים פד) על פגם הברית אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט). כי כשפונה חס ושלום לאשה אחרת, הרי הוא ממשיך ממש חיות כל הנפשות, ועוקרו משרשו ומכניעו לגבי החומר ומתגבר חס ושלום הגוף על הנפש, החומר על הצורה, שהוא חורבן כל העולמות כשנעקר הגוף והחומר מן שורש הנפשות. כי טפת הזיווג נמשכת ממקור החיים, וצריכין שיומשך רק בקדושה ובטהרה במינו על פי מצות התורה הקדושה, בשביל קיום העולם, כדי שיתרבו ישראל בעולם. כי כל מה שיש ישראל יותר בעולם מתגלה אלקותו יתברך יותר בעולם ומתגבר הנפש על הגוף יותר, כי ישראל הם בחינת נפש, ונכלל העולם ומלואו בשרשו יותר. אבל להיפך חס ושלום, כשפונה אל האיסור, הוא להיפך ממש חס ושלום, כאלו עוקר חיות הנפשות; חיות כל העולם משרשו; ומגביר הגוף על הנפש שזהו חורבן העולם חס ושלום. והוא פוגם באמונה ממש שהוא מקור החיים. כי אי אפשר שיהיה לו אמונה בשלימות כשפוגם בברית חס ושלום, כי אמונה תלויה בשמירת הברית, כמבואר במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן א' תורה ל"א). ועל כן איתא בתיקונים שממזר וממזרת הם פסל ומסכה, כי הם עבודה זרה ממש, שממשיך חיות אלקות כביכול, ועוקרו משרשו ומכניסו בתוך גוף וחומר פגום ומקולקל כזה, שעל ידי זה מתגבר החומר על הצורה, שזהו חורבן העולם חס ושלום כנ"ל. וזה בחינת עבודה זרה ממש, כי זה עיקר פגם עבודה זרה, כי עיקר הטעות של כל אותן שהיו עובדין עבודה זרה, נמשך מחמת שהם כרוכים ביותר אחר תאוות עולם הזה. והם מגבירים בכל פעם החומר על הצורה, הגוף על הנפש, הגשמיות על הרוחניות, עד שנתעכר שכלם ונתהפך דעתם מהיפך אל היפך, עד שנפלו לטעות זה, עד שעשו להם עבודה זרה ממש מעשה ידי אדם עץ ואבן, וכל זה נמשך מחמת שבאמת בודאי יש בכל דבר חיות אלקות, כי השם יתברך ברא אותו הדבר, ומקיים אותו ברצונו וחיותו, ואנחנו, עם בני ישראל, צריכים על ידי עבודתינו בתורה ומצות מעשיות, להגביר ולהרים כל הדברים לשורש חיותם – להשם יתברך ברוך הוא כנ"ל. וכל אחד כפי מה שמקדש ומטהר עצמו יותר, ומפשיט עצמו מגשמיות העולם יותר, כמו כן הוא מפשיט לפי בחינתו כל העולם מגשמיות, ומעלה ומקשר הכל לשרשו. וכן להיפך, כפי מה שכרוך האדם חס ושלום יותר אחר תאוות עולם הזה והבליו, אחר גשמיות העולם, כמו כן הוא מגביר החומר על הצורה, ומרחק העולם ומלואו מהשם יתברך, משורש חיותם. אבל אף על פי כן, כל זמן שנשאר קיים באמונתו בשלימות, עדיין הוא מקושר בהשם יתברך, ואף על פי שנתרחק מהשם יתברך, אף על פי כן לא נעקר לגמרי חס ושלום. ועל כן, כל אחד מישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, דהיינו שיש לו אמונה בהשם יתברך, עדיין הוא מכריע את כל העולם להשם יתברך על ידי קשרו החזק שהוא מקושר עדיין בהשם יתברך על ידי אמונתו החזקה בהשם יתברך, שמאמין שהשם יתברך ברא הכל בעשרה מאמרות, שבזה נעלם כל התורה כולה שהוא חיות כל העולם ומלואו, שעל ידי זה מעלין ומגביהין כל העולם ומלואו להשם יתברך כנ"ל. אבל יש שהם כרוכים כל כך אחר תאוות העולם הזה עד שנפלו כל כך על גשמיות העשיה עד שהפכו כל כך הקערה על פיה, והגבירו כל כך החומר על הצורה, עד שנבוכו כל כך עד שעשו להם אלילים ועבודה זרה מעשיה וחומר גשמי מעשה ידי אדם, והם עוקרים אותו הדבר משורש חיותו ועושים ממנו עבודה זרה, שהיא קיא צואה בלי מקום, פסולת ועכירת גשמיות העשיה. כי מאחר שעושין מזה עבודה זרה וכופרים בהשם יתברך, נסתלק משם כל שורש החיות דקדושה שהיה בו, ואזי נשאר הדבר בפסולת גמור, קיא צואה ממש, כמובא בכתבים שעבודה זרה הוא בחינת עשיה. אבל השתלשלות טעותם וסכלותם נמשך ונשתלשל מזה בעצמו, מחמת שבאמת נעלם בכל דבר חיות אלקותו ית' המחיה את הכל, ומחמת זה נמשך ונשתלשל להם הטעות, ועושין מדברים גשמיים עבודה זרה, מחמת שהם רוצים להגביר רק החומר על הצורה, ועוקרים כל דבר משרשו עד שנתהפך אצלם מהיפך אל היפך. כי באמת אנו צריכים להגביה כל דבר להשם יתברך לבד, לשורש חיותו שבקדושה, שיוכלל בשרשו על ידי האמונה שמאמינים שהשם יתברך ברא הכל. וזה בחינת התגברות הנפש והנשמה על הגוף והחומר. והם היו כרוכים אחר החומר כל כך, עד שנתהפך דעתם הרעה מהיפך אל היפך ממש, עד שעשו להם החומר הגשמי לעבודה זרה. נמצא שעוקרין בחינת חיות אלקות שהיה באותו הדבר, ורוצין לעשות מזה עבודה זרה. וזה בעצמו הוא בחינת ממזר וממזרת, שהם פסל ומסכה, שעוקר גם כן חיות אלוקות משרשו על ידי שנבראים ונעשים גופים שהם להיפך מן הקדושה ממש שהם בחינת התגברות החומר על הצורה.

(שם, יורה דעה, עבודת אלילים, ב,ה)

לא תגנובו (יט,יא)

הבעל-דבר הוא הגנב הראשון, ראש לכל הגנבים והרמאים שבעולם. כי הוא מתנהג עם רוב בני-אדם בדרך גניבה, בערמה ורמאות, בכמה וכמה מיני דרכים שונים, שמרמה את האדם וגונב דעתו בכל עת עד שרוצה לתפסו במכמורתו, רחמנא לצלן, כנודע וכנראה בחוש. וכמו שצעק דוד המלך, עליו השלום, על זה תמיד, כמו שכתוב: "יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכּוֹ", שכל זה הוא בחינת גניבה, כמו הגנב האורב במסתור כדי לצוד האדם ברשתו, חס ושלום. כי באמת על פי רוב אי אפשר להבעל-דבר שיבוא אל האדם להסיתו לעברה גמורה, חס ושלום; רק בתחילה מתלבש עצמו במצוות, וגונב דעת האדם ומורה לו היתר ומלביש לו העצה רעה שלו במצוות, והיום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ומחמת גניבתו וערמתו קשה מאד להינצל ממנו. ועל כן באמת אי אפשר להינצל ממנו בשלמות, כי אם על ידי הצדיקים האמיתיים שבדור, שכפו את יצרם ועמדו בניסיונות אין מספר, וכבשו את המלחמה בשלמות, והם ידעו כל דרכיו ומסתוריו וכל דרכי גנבתו, והם יודעים איך להתנהג עמו, כי הם גם הם מתנהגים עמו בגנבה וערמה, בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל: שרי להו לצדיקיא לסגואי ברמאותא עם רמאי [=יש להם, לצדיקים, לנהוג ברמאות עם רמאים]. ודייקא על-ידי גנבות וערמות מצילים הצדיקי-אמת את האנשים אשר נלכדו כבר ברשת היצר הרע, כציפרים הנאחזים בפח, על-ידי גניבותיו וערמומיותיו. וזה בחינת מה שמובא במקום אחר, שהצדיקים מעוררים את בני-אדם משנתם ומנפילתם על ידי ספורי מעשיות דייקא, שמלבישים ומעלימים בהם את הפנים של התורה הקדושה, שזה בחינת גניבה וערמה, שמתנהגים עמו ברמאות, כי נדמה לכאורה שמספר ספורים של חול ושיחת חולין ומילין דעלמא, והוא מלביש בהם דייקא השבעים פנים לתורה, ומוציא את האנשים מרשת הבעל-דבר, בבחינת משנה פניו ותשלחהו (איוב יד), שמשנים את הפנים על-ידי הלבושין של סיפורי מעשיות בכדי שלא יכירו, ועל ידי זה דייקא מוציאים אותו בגניבה מהם. נמצא שהצדיק מתנהג גם כן בגניבה וערמה גדולה כדי להוציא בני אדם מרשת הסמך-מם, שנפלו לשם על ידי דרכי גנבתו וערמתו.

(אוצר היראה, יראה ועבודה קנט; על פי: שם, חושן משפט, גנבה ג,ב)

הוכח תוכיח (יט,יז)

אין לך דבר שהבעל דבר יוכל להטעות את האדם ולהפוך עברות גמורות למצות, כמו בעניין המחלוקת, ששם מרקד הבעל-דבר הרבה, כי בענין זה יוכל בקל להתלבש עצמו במצות, כי מסית את האדם על חברו [ואומר לו] שמצווה גדולה להדפו ולרדפו, כי הלא עשה כך וכך, כמצוי ענין זה הרבה בעולם. כי זה ידוע, שאין אדם שלא יהיו בו איזה חסרונות, אבל אנו מצווים לבלי להסתכל על הרע שבישראל, רק על הטוב, ולדון את כל אדם לכף זכות, כמו שהזהירו רבותינו ז"ל בכמה מקומות, ואפילו על החוטא הזהירה התורה הקדושה: הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא, שלא לביישו ברבים. ועל-כן באמת אמרו רבותינו ז"ל: תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, ופרש רש"י, שלא ישא עליו חטא על לבון פנים; ואמרו שם: תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה, ענוה שלא לשמה עדיפה, ופרש רש"י, שעושה עצמו עניו שאינו רוצה להוכיחו, ואותה ענוה שלא לשם שמים היא, ואף על פי כן עדיפה מתוכחה לשם-שמים. מכל שכן וכל שכן בדורות אלו, בודאי מצוה גדולה לדבר על לב חברו להטותו לדרך האמת לאמיתו, אבל לא להוכיחו ברבים ולביישו, חס ושלום, מכל שכן להרבות במחלקת, אשר הפליגו רבותינו ז"ל מאד בחומר אסור המחלוקת. מכל שכן כשהדבר להיפך, שעומדים יושבי קרנות ושותי שיכר וחולקים על כשרים ויראים אמתיים. והכל בכוח המנהיגים שאינם כראוי, שטעו על-ידי בחינת שדין יהודאין, על ידי שאין כלי המוחין שלהם שלמים, עד שלפעמים טועים על ידי זה כל כך, עד שכמעט שנעשה אצלם שפיכות דמים למצווה גדולה, ושופכים דם הכשרים כמים בביזיונות וחרפות ובושות והלבנת פנים ברבים, ולפעמים אף בקיפוח והמעטת פרנסה, ויותר מזה מה שאי אפשר לבאר על הכתב. ועל הרועים כאלו צועק הנביא בכמה מקומות, כמבואר בפנים. על כן צריך כל אחד להיזהר ביותר שלא יצא מדרכי התמימות באמת, בפרט בעניין מחלוקת, שלא יחזיק במחלוקת על כל פנים, ולא יטעה את עצמו שצריך לקיים גם מצות שפיכות דמים לרדוף אחר כשרי הדור, כי די לנו בתרי"ג מצות שקבלנו ממשה רבנו, עליו השלום, ואל יוסיף בעצמו מצות כאלו.

(אוצר היראה, מחלוקת כג; על פי: שם, יורה דעה, יין נסך ד,יג-יח)

ואהבת לרעך כמוך (יט,יח)

שיאהב כל אחד את חבירו כנפשו, לקיים בשלמות מצות ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל גדול בתורה. ועיקר האזהרה על אהבת החברים הוא ביותר בענין הממון, כי שם עיקר הקנאה והשנאה כידוע לכל. ועל כן מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך נסמך אחרי האזהרות שהזהיר בכמה לווים [=מצוות לא תעשה] לבלי ליגע בממון חברו, רק אדרבא להיזהר לסייעו ולחיותו כמו שכתוב לא תגנובו ולא תכחשו, לא תעשוק ולא תגזול, לא תקום ולא תטור, היינו לגמול חסד עם חברו ולעבור על מידותיו נגדו שאף על פי שחברו לא השאיל לו, יעבור על מדותיו וישאיל לו בלי הטחת דברים, שלא יאמר לו איני כמותך וכו'. ואחר כך מסיים על כל זה ואהבת לרעך כמוך כי עיקר קיום האהבה בין ישראל הוא כשאין מקפידים ואין מקנאים זה על זה בממונם.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, פקדון ה,יד)

ואהבת לרעך כמוך, אני ה' (שם)

היינו שתקבל באהבה, כל הרעות והיסורין הבאים עליך. כי ראוי שתדע, שלפי מעשיך אחר כל הייסורים והרעות שיש לך, עדיין הוא מתנהג עמך ברחמים, כי היה מגיע לך יותר ויותר, חס ושלום, לפי מעשיך וזהו "ואהבת לרעך", שתאהב הרע שבא לך, היינו הרעות והיסורים הבאים עליך, חס ושלום, תקבלם באהבה, כי כמוך כמו שאתה, היינו לפי מעשיך, אני ה', בעל הרחמים, עדיין אני מתנהג עמך ברחמים.

(ליקוטי מוהר"ן א, תורה קס"ה)

שדך לא תזרע כלאים (יט,יט)

כל הברואים לא נבראו אלא כדי להכיר ולידע אותו יתברך על ידי זה, כמו שכתב בזוהר הקדוש: בגין דישתמודעין ליה [=כדי שידעו את ה']. כי השם יתברך המשיך כל מין ומין שברא מאחדותו הפשוט, ונתן בכל אחד ואחד כח כזה, שדיקא על ידי המינים האלו המשונים זה מזה שהם פעולות משתנות, אשר היא כנגד השכל האנושי שפעולות משתנות כל כך כאלו יהיו נמשכים מאחד הפשוט, אבל השם יתברך ברא עולמו בחכמה נפלאה כזו, עד שדייקא על ידי ריבוי הפעולות השונות האלו יכירו וידעו אחדותו הפשוט יתברך, וידעו כח גבורותיו ונפלאותיו, כמו שכתוב: מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית. אבל אי אפשר לידע ולהאמין שהפעולות המשתנות נמשכים ממנו יתברך, כי אם כששומרים סדר הבריאה שיהיה כל מין ומין לבדו, כי אי אפשר לשום פעולה משונה לחזור ולהכלל באחדות הפשוט, כי אם דרך השביל והצינור שנמשך דרך שם משורשו מאחד הפשוט, ואז נתגלה על ידו דייקא אחדות הפשוט. אבל כשמשנים סדרי בראשית, חס ושלום, על ידי כלאים ותערובות, בפרט כשעושים מלאכה בכלאי בהמה, אז נתערבב הדרך והסדר עד שאי אפשר שיעלה כל דבר לשורשו לכלל באחד הפשוט, ואז חיותו דרך הקליפות וסטרא-אחרא שהם בחינת כפירות, ואז מתגברים השינויים ביותר ונתעוררים קליפות שור וחמור, שהם בחינת עשיו וישמעאל, שהם כלל השבעים אמות, שהם ההיפך מכל התיקונים המבוארים בפנים שזוכים על ידם להמשיך אמונת אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות, שזהו עיקר תקון כל העולמות.

(אוצר היראה, אמונה קיג; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, כלאי בהמה ד,א-ב)

כאזרח מכם יהיה לכם הגר (יט,לד)

שהזהירה התורה בכמה מקומות כאזרח כגר יהיה לפני ה', ככם כגר וכן הרבה, להורות ולגלות שהתורה לא ניתנה לבד או לאלו לבד רק לכולם ניתנה לגדולים וקטנים ולבינונים באיזה דרגא שהוא. כי האזרח מרמז על גדולי הצדיקים שכבר נזקן במעשיו הטובים והגרים מרמז על תכלית הפחותים שעשו עד הנה מעשה עכו"ם וגם עדיין בודאי אינם טהורים לגמרי מזוהמת חטאתם ואף על פי כן, לכולם ניתנה התורה בשווה ואפילו גדולי הגדולים צריכים לקיים מצות התורה בפשיטות ואפילו הפחות שבפחותים מועיל להם מצות התורה והוא חייהם לנצח.

(שם, יורה דעה, שילוח הקן ד,יג)

והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה (כ,כה)

עיקר שלימות האמונה הוא שיסלק דעתו וחכמתו לגמרי, וישים עצמו כבהמה, ויאמין בהשם יתברך ובצדיקים האמתיים באמונה שלמה לבד. כי עיקר האמונה הוא במה שאין השכל מבין, כי במה שמבינים בשכל אין שייך אמונה, על כן עיקר האמונה הוא בבחינת ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ובבחינת אדם ובהמה תושיע ה', ודרשו רבותינו ז"ל: אלו בני-אדם שערומין בדעת כאדם הראשון ומשימין עצמם כבהמה, וכמו שאמר שלמה המלך, עליו השלום: כי בער אנכי מאיש, ולא בינת אדם לי, וכתיב: אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני. וזהו עיקר החכמה הגדולה שבכל החכמות, לסלק דעתו ושכלו וחכמתו לגמרי ולסמוך רק על אמונה לבד, ועל ידי זה יזכה ברבות הימים להשכיל ולהבין השגות וחכמות אלוקות אמיתיות, מה שאי אפשר בשכל אנושי להשיג; ובלבד שלא יעמיד זאת לנסיון, רק יתהלך בתמימות ובפשיטות באמונה ישרה באמת. נמצא, שאמונה הקדושה הוא בבחינת בהמה כנ"ל; אך צריכים לשמור עצמו מאד מאמונות כוזביות, שלא יהיה פתי יאמין לכל דבר. וזה בחינת בהמות טהורות ובהמות טמאות, שהזהירנו השם יתברך להבדיל בין הטמא ובין הטהור, כי האמונה הוא בבחינת בהמה, ועל כן אבות העולם, שעיקר עסקם היה לגלות האמונה בעולם, שבשביל זה עסקו בחפירות בארות שהם בחינת המים עמוקים שעליהם גדלה האמונה, כמבואר בפנים, על כן היו רועי מקנה ובהמות, כי על ידי זה היו מבררים ומזככים את האמונה שהוא בחינת בהמה.

(אוצר היראה, אמונה קטז; על פי: שם, יורה דעה, בהמה טהורה ג,ב)