וכי תמכרו ממכר לעמיתך (כה,יד)

כל העסקים והמלאכות והמשא ומתן שכלולים בל"ט מלאכות, כולם בשביל לברר ניצוצות הקדושים כידוע. ועיקר הבירור, על ידי שזוכר את השם יתברך בשעת המשא ומתן כמו שכתוב (דברים ח) וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ועל כן צריכין לעסוק במשא ומתן עם ישראל דייקא כמו שכתוב (ויקרא כ"ה) כי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה – מיד עמיתך תקנה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל, ומובא בפירוש רש"י. ועל כן ראוי להשתדל בכל מה שאפשר כשהולך בדרך או עוסק במשא ומתן בביתו שיתחבר עם כשרים והגונים ויהיה רגיל בכל פעם לדבר עמהם בדברי תורה ויראת שמים, באופן שיזכיר את חבירו – או חבירו יזכיר אותו – בכל יום מהתכלית האחרון, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש שאסור לילך בדרך כי אם כשיש עמו אחד שיעסוק עמו בדברי תורה. ואפילו אם אינו מוצא חברים כאלו בעת המשא ומתן, על כל פנים צריך הוא ליזהר במחשבתו שלא ישכח מהשם יתברך בשעת המשא ומתן ויהיה משתוקק תמיד ברצון חזק להמשיך את עצמו ואת חבריו העוסקים עמו להשם יתברך ותורתו. כי זה כל כוונת השם יתברך שמסבב עסקי המשא ומתן והמלאכות בעולם שהכל בשביל ברורים כנ"ל. והעיקר שעל ידי המשא ומתן שעוסקים מתחברים בני אדם זה עם זה עד שסוף כל סוף יתגבר האמת שבלב כל אחד מישראל, וימשיך אחד את חבירו עד שישובו כולם להשם יתברך ותורתו והעיקר שיתחברו יחד ויתקבצו אל הקיבוץ הקדוש שיתרבה בשכנים רבים עד אין חקר, שזהו בחינת בנין המשכן. נמצא מי שעוסק במשא ומתן בכוונה זאת בודאי הוא עוסק אז במלאכות המשכן. כי כל זה הוא בחינת מעשה המשכן וקיומו.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, בית הכנסת, ו,כד)

אל תונו איש את אחיו (כה,יד)

כלל ויסוד כל התורה כולה הוא, שצריכים להזהר מאד לבלי להטעות את עצמו בזה העולם, כי העולם הזה מטעה את האדם לגמרי, וכמו שבכל הקניינים והמשא ומתן, צריכים להיות נזהר מאונאות והטעיות, כמו כן בעיקר הקנין של האדם בעולם הזה, שהוא לקנות תורה ומצוות בבחינת אמת קְנֵה, צריכים גם כן להזהר מאונאה וטעות. כי כמה וכמה פגמים ופניות חס ושלום יש בהתורה ומצוות של רוב העולם. כי על ידי מעשיהם הפגומים, על ידי זה גם הטוב שלהם פגום הרבה. ואי אפשר להינצל בשלמות מהאונאה וההטעיות של זה העולם, כי אם על ידי התקרבות להצדיק האמתי. על כן צריכין לבקש ולחפש מאד את הצדיק האמת, ולשפוך לבו כמים נוכח פני השם שיזכה למצאו, כדי שיזכה על ידו לברר המדמה שלו, כדי שינצל על ידי זה מכל ההטעיות והאונאות הבאים על ידי בלבול המדמה. ויש שמאמין בהצדיק האמת ומתחיל להתקרב אליו, אבל אין התקרבותו בשלמות עד שיזכה על ידי זה לברור המדמה בשלמות, זה בחינת אונאה פחות משתות [=פחות משישית], כי על ידי שהתחיל להתקרב באמת להצדיק האמת, על ידי זה יצא קצת מבחינת נוגה (שהוא בחינת אונאה שתות), כי הצדיק מכריע אותו בכל פעם אל הטוב ואל הקדשה, ועל כן האונאה שלו היא בבחינת פחות משתות וניתן למחילה, כי זה הצדיק הוא בבחינת ואיש חכם יכפרנה. אבל מי שאינו מתקרב אל הצדיק, רק עומד על המשקל, שאינו חולק עליו; וגם אינו רוצה להתקרב, זה בחינת אונאה שתות, שהוא בחינת נוגה שלפעמים נכלל בקדושה ולפעמים להפך, ועל כן הוא בסכנה גדולה, אם לא ישתדל להתקרב באמת, שלא יפול חס ושלום לרע גמור. אבל על כל פנים כל זמן שהוא בבחינת אונאה שתות, שאינו מכריע לכאן ולכאן, אזי הוא בחינת קנה ומחזיר אונאה, היינו שכל התורה ומצוות ומעשים טובים שלו, שהם עיקר קנין האדם באמת כנ"ל, כל אלו הקניינים יתקיימו, רק שיצטרך להחזיר האונאה, כי יצטרך תיקון וברור גדול לברר התורה ומצוות שלו מהאונאה וההטעיות שלו. אבל זה שטעותו בבחינת יותר משתות, הינו שנפל כל כך עד שחולק לגמרי על הצדיק שזה בחינת יותר משתות, היינו שבחינת נוגה נכלל בקליפה חס ושלום, שם הוא בחינת ביטול מקח לגמרי. שכל הקניינים שלו בטלים ומבוטלים לגמרי, ועליו נאמר כאשר בא כן ילך ומאומה לא ישא בעמלו. ויצטרך לסבול מה שיסבול בכמה גלגולים וכו', עד שהצדיק יחזור ויתקנו מחדש לגמרי.

(אוצר היראה, צדיק רכ; על פי: שם, חושן משפט, שלוחין ה,לט-מ)

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך – והחזקת בו (כה,לה)

עיקר ההלוואה הוא בשביל להחזיק ביד הלווה אולי יוכל להרחיב ידו על ידי זה, שיזכה לפרנסה על ידי זה, כמו שפירש רש"י שם: אל תניחנו ליפול אלא תחזיק בו עד שלא יפול. כי העניות הוא מהתגברות הכבד על המוח ח"ו. ועל כן זה שבא לידי עניות, שהוא התגברות הכבד ח"ו על המוח. ומחמת זה העניות מעביר על דעת קונו, כי דעתו מתבלבל מחמת שהתגבר ח"ו אחיזת הכבד. וכל מה שמתגבר יותר העניות נחלש הדעת בכל פעם יותר וכמו כן מתגבר ח"ו הכבד יותר. ומחמת זה העני הוא בכעס, כי הכעס הוא בחינת כבד כועס (עיין ליקוטי מוהר"ן א תורה נז)שהוא בחינת עניות, ומחמת זה בתר עניא עניותא אזיל [=אחר העני הולכת העניות – בבא קמא צ"ב]. ועל כן זה שמרחם על העני ומשפיע לו פרנסה, הוא מחיה נפשו ממש ויכול להציל את העני מן העניות לגמרי. כי על ידי זה שנותן לו ומחיה נפשו ומרחיב דעתו, על ידי זה מתגבר הדעת על הכבד, וכל מה שמתגבר הדעת נכנע הכבד, שעל ידי זה מתבטל העניות כנ"ל. וזהו בחינת מצוות גמילות חסדים שגדולה מן הצדקה. כי על ידי הגמילות חסדים שמלוה לו ומרחיב לו לפי שעה, על ידי זה יכול להצילו מן העניות לעולם. כי על ידי זה שעוזר לו ומלוה לו ומרחיב דעתו, על ידי זה נכנע הכבד; וכל מה שנכנע הכבד יותר נתגדל המוח יותר, וכל מה שנתגדל המוח יותר נכנע הכבד יותר, עד שיכול לבטל העניות לגמרי. ועל כן הזהירה התורה על המלווה לבל יהי לו כנושה, כדי להצילו מעבדות מבחינת עבד לוה, כדי להצילו מבחינת התגברות הכבד, שהוא בחינת תכבד העבודה בחינת עבדות כנ"ל שמשם עיקר העניות וההלוואות חס ושלום. רק להתנהג עם הלווה כאילו לא לוה ממנו כלל, ולא יהיה לו כנושה, כדי להצילו מבחינת עבדות, כדי להכניע בחינת תכבד העבודה, בחינת כבד מלא דם, כדי לבטל העניות מישראל, כי על ידי זה שאינו כנושה ללווה על ידי זה מכניע בחינת הכבד בחינת עבדות כנ"ל, ועל ידי זה יוכל הלוה לזכות להרחיב ידו ולפרוע למלווה ולהינצל מן העניות לגמרי.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, פסח ו,יב)

את כספך לא תיתן לו בנשך (שם)

שפע של ממון בא לאדם מבחינת הנפש שלו. וכשאדם לווה ממון מאחרים, ואזי משעבד אליהם שעבוד גופו וכל נכסיו, בבחינת עבד לוה לאיש מלוה, ואז נכלל נפש הלוה בנפש המלווה, ואזי מקבל המלווה על ידי זה שפע של ממון הבא גם מצד נפש הלוה, כי כל נפש יש לה איזה שפע של ממון, וזה עניין אסור רבית.

(אוצר היראה, ממון ופרנסה מג; על פי: שם, יורה דעה, ריבית א)

את כספך לא תתן לו בנשך

הלוה הוא בבחינת מיעוט הירח, שמשם בא העניות, שעל ידי זה צריך אחד ללוות מחברו, כמובא בזוהר הקדוש, שמסכנותא הוא מפגימא דסיהרא [=עניות היא ממיעוט הירח]. ועל כן הלווה נקרא עבד, כמבואר בפנים. ועל כן כשחברו גומל עמו חסד, הוא עושה בזה מצוה גדולה מאד, כמאמר רבותינו ז"ל: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, כי עושה בזה טובה גדולה לחברו בגשמיות וברוחניות, כי הוא משלים וממלא אותו מפגימותו בבחינת מלוי הירח. ועל ידי זה בעצמו יכול להיות שיעזור לחברו שיוכל להנצל מהעניות לגמרי, על ידי שימלא חסרונו, שזה בחינת מלוי פגם הלבנה, שעל ידי זה אין יכולים החיצונים לינוק ממנו כל כך ואינם יונקים השפע שלו, ועל ידי זה יוכל לצאת מעניות לעשירות. ועל כן נעשה מזה תיקון גדול כשמלוה לחברו גמילות חסד, כי הוא ממלא פגימת הירח, שזה עיקר עבודתנו כידוע, ועל כן הזהירה התורה על זה כמה פעמים. אבל גם הלוה צריך להזהר מאד לקיים מצות פריעת בעל חוב לשלם לחברו, ובזה הוא מעלה את המלכות לשרשה כביכול, בבחינת 'זרקא – דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן' [='זרקא' – שנזרקת למקום ממנו נלקחה], כי המלוה לחברו הוא מעורר כביכול הרצון העליון, בחינת רעוא דרעוין [=רצון שברצונות], רצון אין סוף, להשפיע להמלכות שהוא בעניות, כדי שתוכל להתגבר ולברר מה שצריכה לברר, כדי שתוכל לעלות, לחזור ולשוב לשרשה. וכשהלווה חוזר ומשלם מה שלוה מחברו ומקיים מצות פריעת בעל חוב, על ידי מצוה זו הוא מחזיר כביכול את המלכות לשרשה, לרצון העליון הנ"ל, ואזי היא עולה עם כל הברורים שביררה למטה, ועיקר הבירורים נעשו על ידי הסיוע שסייעו זה במה שגמל עמו חסד ותמך ידו והלווה לו, שעל ידי זה השלים אותו קצת, ועל ידי זה יש בו כוח לברר, ועל ידי זה יוכל להינצל לגמרי מן העניות.

(אוצר היראה, ממון ופרנסה קא; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, אפותיקי ב,ב)

כי לי בני ישראל עבדים – עבדי הם (כה,נה)

מה שאצל רוב בני אדם, אכילה ושתיה ושאר תאוות הגוף אין נקרא עבודה כלל, ומצוות ומעשים טובים נקרא אצלם עבודה ויגיעה, זה בחינת חילוף, שנתחלף בן המלך בבן העבד (סיפורי מעשיות,מעשה יא), כמו כן נתחלף אצלם: שרצון הנשמה שהיא בת מלך באמת, זה נקרא אצלם עבודה, ורצון הגוף, שהוא בחינת עבד, זה דייקא אין נקרא אצלם עבדות כלל, כאילו היה חס ושלום הגוף מלך על הנשמה. ובאמת הדבר בהיפוך ממש, כי הנשמה היא המלך באמת, והגוף הוא העבד; וכמו שהעבד מחויב לעבוד את רבו ולעשות רצונו, כמו כן הגוף מחויב לעבוד את הנשמה ולבטל רצונו מפני רצונה. אך כל זמן שיש לגוף איזה ריח עדיין מתאוות הגוף, רק שמשבר תאוותו בשביל רצון הנשמה, שהוא רצון השם יתברך, ועובד אותו יתברך תמיד – אף על פי שגם זה טוב מאד, אשרי לו, כי גם על ידי זה נתבטל העבדות דסטרא-אחרא, שהוא בחינת זוהמת הנחש, וזוכה לחרות בחינת: כל המקבל עליו עול תורה וכו', ואין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה – אך אף על פי כן עבודתו עדיין בבחינת עבד דקדושה, מאחר שעבודת השם נחשבת אצלו לעבודה ויגיעה, ורצון הגוף אינו נוטה לזה, רק שמבטל רצונו מפניו יתברך, על כן הוא עדיין בבחינת עבד דקדושה. אך עיקר השלמות לבטל הגוף כל כך לגבי הנשמה, עד שיתהפך לטבע הנשמה ממש, היינו שלא תהיה לו שום תאווה אחרת ולא שום רצון אחר, רק מה שהנשמה רוצה, היינו לעשות רצון הבורא יתברך, שזה בחינת: ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך, שגם הגוף אוהב את השם ועושה רצונו מאהבה. ואזי כשזוכה לזה, אזי נקרא בן להשם יתברך, בחינת בני אתה וכו', שזה עיקר השלמות.

(אוצר היראה, יראה ועבודה ז; על פי: שם, אורח חיים, ברכות השחר ג,יח-יט)