שמעתי בשמו שאמר: יש אצלי אנשים שלפעמים הם מתלהבים להשם יתברך וסמוכים להשם יתברך באמת, והם אז במדרגה טובה שאפילו צדיקים גמורים אינם אוחזים בזה. אבל לפעמים נופלים מזה, וכו'.
מי יתן והיה לבבם זה בעת שהם אוחזים בעבודת השם, מי יתן והיו אוחזים במדרגה זו לאורך ימים ושנים הרבה.
עוד שמעתי בשמו בענין זה שאמר, שעיקר הוא הלב של ההתחלה. כי אז בהתחלת עבודת השם מתלהב הלב מאוד להשם יתברך, וטוב מאוד להשתדל ולהתאמץ שיאריך זמן הרבה בהתלהבות והשתוקקות להשם יתברך, של ההתחלה.

במהלך החיים אנחנו נפגשים עם התחלות חדשות. התחלה של מקום לימוד, התחלה של חיי נישואין, התחלה שבאה בדמות תינוק חדש, ועוד התחלות רבות. בזמן של ההתחלה הכל כל כך ברור לנו. אבל אחרי ההתחלה, הכל כל כך בערפל. כל חתן וכלה מבטיחים לעצמם וזה לזה ביום שהם עומדים תחת החופה, שתמיד יזכו לחיות ביחד בשלום ובאהבה ובאחווה, בוודאי שלא יכעסו או יעליבו אחד את השני. אבל הרבה פעמים בחלוף העיתים ההבטחות הולכות ונשכחות והכל נעשה בצורה כל כך יומיומית, כל כך ממוקדת בשניה הנוכחית, בלי שום מודעות לסיבה שבכלל גרמה להם להתחתן אחד עם השני. לא צריך להרחיק לחיי נישואין בשביל לראות את זה- בחיים שלנו בעצמם אנחנו חוטאים את אותו חטא. כמה אנחנו מודעים למטרה שלשמה אנחנו בכלל חיים? מודעים לשאלה כמו מה בכלל באנו לעשות בעולם הזה? העיסוקים והגלגולים שאנחנו מתגלגלים בחיים הולכים וסוחפים אותנו מהמקום הנקי של ההתחלה, שם הכל פשוט ומואר.

יש לנו מדי פעם את הרגעים שבהם אנחנו נזכרים. מאורע חריג שיוצא מהשיגרה שמחזיר אותנו לפרופורציות הנכונות, מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. אבל כמה שקשה לשמור על המודעות הזאת. כל כך קל ליפול שוב לשכחה, זה כמעט הדבר הכי טבעי שהולך לקרות אם לא נעשה מאמצים גדולים לשמר את התודעה הזאת.

יש כאלה שאומרים: כן, זה טבעם של החיים. לא תמיד הכל נוצץ וזוהר. התחלה לא נועדה להישאר לנצח. התחלה טובה בשביל התחלה, ואחר כך זה כבר סיפור אחר. ובכן, רבי נחמן אומר שזה כל כך לא נכון. ברור שהחיים תמיד יורכבו מאור וחושך, עליות ונפילות, אבל הלב של הכל הוא ההתחלה. אותם רגעים ראשוניים בהם ברור לנו כל כך מה אמור להיות הם הדבר הכי ודאי ואמיתי שיהיה לנו בחיים. אלו לא רגעים להתחלה בלבד, אלו רגעים שחייבים להישאר איתנו לכל החיים.

התחלה של עבודת ה' היא הדבר הכי זך בעולם. בהתחלה הלב נקי מכל רעל של יאוש. כשמתחילה התעוררות כל שהיא, הלב יכול להתמסר בכל כולו לשאיפות הגדולות והעמוקות ביותר, להקדיש את כל החיים ואת כל הרצונות לעבודת ה'. הלב מוכן ללכת הכי רחוק, לעלות עד השמים ולרדת את כל התהומות כדי להגיע אל ה'. אש של אהבה בוערת וכל כך ברור ששום דבר בחיים לא יוכל לכבות אותה. כל הבעיות מתחילות, אחרי זה… אחרי היאוש, העצב, הנפילות החוזרות, הכאב הגדול מנשוא, הלב נחסם מלבקש את מה שהוא היה כל כך בטוח בו ונכנס למערבולת של ספיקות וערפל.

מה העצה? אומר רבי נחמן: צריך להאריך את ההתחלה. זה יכול להישמע כמו תחכום. מה טמון בדבריו של רבי נחמן? מה הרווחנו בלהאריך את ההתחלה חוץ מלמשוך עוד קצת זמן? ואיך מושכים את ההתחלה, אם התחלה היא רק התחלה והיא מן הסתם תיגמר מתי שהוא? התשובה היא שהתחלה אף פעם לא נגמרת. התחלה היא התחלה- השלב הראשוני. השלב הראשוני מלווה אותנו כל החיים, כמו האבן הראשונה שבבניין שהכל עומד על גביה בסופו של דבר. ההתחלה תמיד תלווה אותנו אם רק נהייה מודעים לכך. ההתחלה היא נקודת הלב של כל דבר, המקום הפנימי ביותר של כל התרחשות. בוודאי שהתחלה לא יכולה להיגמר. אנחנו בהחלט יכולים לשכוח ממנה, לחשוב שעכשיו אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי ממה שהיינו בו בהתחלה. אבל העומד בליבם של הדברים, בסודה של המציאות הפנימית, רואה איך הוא תמיד באותו מקום בו היה בהתחלה, עם הלב הכי טהור והכי נקי שיכול להיות, משתוקק לאותן תשוקות עליונות.

איך מושכים את ההתחלה? כשקולטים את הוודאות של ההתחלה, עד כמה שהיא אנחנו, ועד כמה שהיא לעולם לא תעזוב אותנו ותישאר בנו. באותם רגעים של בהירות וודאית ורצון עמוק לטוב, רק לשים לב להתרחשות דקה שמתחוללת ברגע זה ממש: הרגעים האלה נכנסים ממש לתוך הזיכרון הכי פנימי שלנו שילווה אותנו לכל החיים. זאת לא התלהבות של הרגע, לא. לא יכול להיות שמדובר ברגעיות כשאנחנו חשים וודאות כל כך נצחית ששום דבר לא יוכל לנצח אותה. כל שצריך הוא להיות מודעים לכך שאנחנו נמצאים כעת בלב הדברים, והלב הזה אמיתי ונצחי. כך לא נוכל לשכוח ממנו כל כך בקלות, וכך הוא ימשיך לבעור בנו הרבה מעבר לרגע.

הלואי שלעולם לא נפחד מהמחשבה שאולי הרצונות שיש לנו לא מספיק חזקים.

הלואי ונזכה לדעת שהרצונות שבנו כל כך אמיתיים ואנחנו כל כך שלמים איתם. במצב כזה כבר אי אפשר לשכוח יותר. ההתחלה בוערת בתוכנו במקומות הכי פנימיים שלא חוששים ממפריעים חיצוניים, כי אלו בחיים לא יוכל לערער את האמת שבפנים.

ולפעמים יש חיים שנעצרים בהתחלה. ילדים זכים שנלקחים מאיתנו בתחילת גידולם.

הילדים האלה מאירים ומבהיקים את נשמותינו, כשאנו רואים כמה חיים עצומים הופיעו באותן שנים קצרות. ומאותם ילדים אנחנו לומדים איך ההתחלה היא הלב של כל דבר. שלא צריך חיים ארוכים בשביל לראות ששיא שיאם של החיים נמצא בעצם בהתחלתם. ההתחלה שלהם הופכת להיות הלב שלנו, אנחנו שהספקנו להזדקן ולהתעייף. הם מושכים אותנו לאותו מקום טהור של ילדים שמחים וצוהלים, בטוחים כל כך בטוב וחיים אותו בכל גבורת חייהם, ומחזירים אותנו לנקודת ההתחלה של החיים. בעולם של ילדים נגמרים להם כל הספקות.

הם כבר למעלה, קוראים לנו, ואנחנו מתחילים לרוץ אחריהם.

בסוף עוד ניפגש.

לעילוי נשמת הילד אליהו בן ד.