לפעמים נופל האדם בדעתו כל כך עד שאי אפשר לו להחיות את עצמו בשום דבר, כאילו אין בו שום טוב כלל- אזי צריך גם כן להפך הדבר ולהתחיל מצד השני, כנזכר לעיל, ולחשוב במחשבתו, אם כן כפי דעתי אני כולי רע לגמרי ואין בי שום טוב כלל! ואז דייקא מתחיל להרגיש בעצמו הנקודות טובות שנמצאו בו עדיין, כי כנגד הגרוע והרע לגמרי בוודאי ימצא בעצמו גם בעוצם גריעותו כמה וכמה נקודות טובות, ועל ידי זה יחיה את עצמו.

"רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות"(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, תורה רפב). כל אחד מרגיש קושי אחר שעוצר אותו בפני התקדמות מהותית בעבודת ה'. אבל הקושי הוא לא הסיבה, אלא הסימפטום: בשורש, אומר רבי נחמן, העצבות היא החוסמת. כשיש עצבות, אז נכנסים כל מיני פרמטרים חדשים לתמונה, כמו: כמה השקעה זה דורש ממני, כמה הצלחתי בפעמים הקודמות –  או כמה אני רוצה בזה עכשיו. כשאדם יחיה את הקרבה לה', כל השאלות הללו ייעלמו. לא שהוא פתר את התשובות לכל השאלות הללו, אלא שהן נשאלות על ידי מי שלא בטוח שהוא רוצה לחיות ומלא בספקות. מי שזוכה לחיות את הקרבה לה', מסיר מעליו את אותם מעצורים של עצלות, חוסר רצון וספקנות.

אבל איך זוכים להרגיש את החיות בעבודת ה'? בהתמודדות עם מה שמונע אותה. מה מביא את העולם לעצבות ומרה שחורה? "מחמת שנופלים בדעתם, מחמת שרואים בעצמם גודל קלקולם שקלקלו מעשיהם, כל אחד כפי מה שיודע בעצמו את נגעי לבבו ומכאוביו" (שם). כל המעשים שלנו שנוגדים את עבודת ה', הקלקולים והחטאים, לא מאפשרים לנו להתחבר ולהזדהות איתה באמת. בתורה הזאת בליקוטי מוהר"ן, שנקראת 'אזמרה לאלוקי בעודי', מגלה רבי נחמן שדרך הסתכלות על נקודות טובות בודדות שנמצאות עדיין אפשר להגיע להכרה מלאה שאין בכוח שום עוון וקלקול למנוע את תחושת החיות. לא רק שהפנימיות שלנו היא לא כך, אלא שגם עכשיו ממש, במדרגה שלי כמו שאני, אני יכול להרגיש חיות ולדעת שהקלקולים לא חוסמים אותי בכלל.

מהי המשמעות של אותן נקודות טובות? כיצד הן הופכות את כל תמונת המצב מעצבות לשמחה? בקטע שלפנינו, שהוא מדברי רבי נתן בליקוטי הלכות (ראשית הגז, ד, א), נוכל לראות חלק מהמשמעות שביישום העצה. נניח והמרחק הוא אכן גדול. נניח שהיצר הרע לא מטעה אותך לחשוב שהעבירות שלך גדולות בהרבה יותר ממה שהן באמת ("היצר הרע מגדיל הפגמים", כתב הבעל שם טוב בצוואתו). אז נבוא ונשאל: מה באמת הקשר שלך לה', לעבודת ה'? לדבריך, עם המרחק העצום הזה, אין קשר. האמנם כך? העלאת השאלה הזאת ממש הכרחית עבור התבוננות זאת, כפי שכותב רבי נתן: "צריך… לחשוב במחשבתו, אם כן כפי דעתי אני כולי רע לגמרי ואין בי שום טוב כלל!". בשלב זה יצוצו כל אותן נקודות טובות, שמרחיקות אותנו בהרבה מההגדרה הזאת. יש לנו מצוות שלעולם לא נניח, יש לנו גבולות שלעולם לא נחצה, ועוד המון מעשים קטנים שביום-יום. כשרות, שבת, תפילה, ברכות, הימנעות מגזל, ועוד הרבה יותר דברים שעוד יותר פשוטים מאלו. אם היינו מסתכלים על המעשים האלו ישר, הם לא היו אומרים לנו דבר. אבל אם חשבנו על כך ש"אני כולי רע לגמרי", אנחנו פתאום חשים את המשמעות של כל הנקודות הטובות הללו. זה לא סתם. זה לא רק הרגלים. זה בוודאי יותר מזה.

אבל מה זה אומר לנו? שאנחנו לא פה ולא שם? זה אומר לנו, שגם לירידה שנראית לנו מאוד גדולה, יש גוון מאוד שונה מכל ירידה אחרת. גם כשנדמה לאדם מישראל שהוא כמו כל גוי אחר שמסתובב בעולם, הוא מגלה שיש הרבה ההבדלים, והוא כן מלא בנקודות טובות. למה זה כך? כי גם הירידה היא בתוך עבודת ה'. עליה וירידה של אדם מישראל הן לא התקדמות או חידלון – שתיהן בתוך עבודת ה'. לכן, ביחד עם כל הקלקולים הגדולים ביותר ח"ו, עדיין יימצאו נקודות טובות. כמו שמצב קשה לא גורם לי להפסיק לנשום, כי החיות הטבעית עדיין ממשיכה, כך גם ירידה קשה לא מפסיקה את החיות הבסיסית ביותר. זאת מציאות שאני חי בעבודת ה'. אבל זה היה יכול להיות מציאות, רק אם אלו הם חיי באמת.

מתוך הנקודות הטובות אנחנו מגלים על חיות אמיתית. על חיות שאינה נפסקת מכל דבר שיעבור עלינו, וגם אם יהיה הגרוע ביותר. החיים, כמו נשימת החיים, עדיין נמשכים מעצמם, אל ה', ואין מה שיוכל לעמעם אותם. זהו הפתח להתחזקות מאוד גדולה, ולמציאת שמחה אמיתית בכל מקום שהוא.