כשם שבמדבר הביא כל אחד מישראל את נדבת לבו למשה רבינו ונעשה מכך המשכן, כך בכל דור ודור יש צדיקים שהם ניצוץ ממשה רבינו (כפי שרואים במסכת שבת קא ע"ב שאמר אמורא אחד על חברו: "משה שפיר קאמרת"), ותפקידם גם הם לאסוף את כל המעשים הטובים ואת כל הנקודות הטובות שיש בכל אחד מישראל, כדי לבנות מהם משכן רוחני, ככתוב בפרשתנו: "ושכנתי בתוכם" – "בתוך לבו של כל אחד ואחד" (השל"ה).

וכשם שהקב"ה קרא למשה רבינו מן המשכן כדי ללמד אותו את התורה – כמו שכתוב "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד" (ויקרא א) – כך גם מהמשכן הרוחני שבכל דור, קוראים לתינוקות של בית רבן ומכניסים אותם להתחיל ללמוד תורה, דבר שמרומז באלף הזעירה שבמילה ויקרא, שכן משם מתחילים התינוקות הקטנים ללמוד חומש (מ"ר צו, פ' ז).

לכן דרשו חז"ל (שבת סג ע"ב) את הפסוק: "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים" לענין תינוקות של בית רבן, שכן התינוקות הללו מקבלים את כוחם מהמשכנות שבונים הצדיק שבכל דור שהוא ניצוץ ממשה הרועה הנאמן.

אבל באמת, כל אדם, בכל גיל, חייב להתחיל בכל פעם ללמוד את התורה ולקיימה, בחשק חדש וברעננות. ממש כתינוק שנכנס לתלמוד תורה, כמו שנאמר: "אשר אנוכי מצוך היום" – "בכל יום יהיו בעניך כחדשים" (דברים ו, וברש"י שם).

את הכח להתחדשות הזאת עלינו לשאוב מהמשכן הזה, עלינו לחפש בעצמנו נקודות טובות וניצוצי אורה ולהאמין באמונה שלמה שהם יקרים וחשובים בעיני התורה והצדיקים שבדור שאוספים ומקבצים את הטוב הזה ובונים ממנו משכן להשראת השכינה.

כך נשמע בכל עת את קול הקריאה הזו להתחיל ללמוד את התורה ולקיימה מחדש!

(עפ"י ליקו"מ ח"א, רפב)