ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > נועם שיח > להנצל מקליפת עמלק

להנצל מקליפת עמלק

כ״ה באב תשע״ט

שקליפת עמלק מהווה שורש כל ההתחכמות של כל אדם, נגד האמונה הקדושה, והיא הגורמת לכל ערעור ההתבטלות להשי״ת ולצדיקים האמיתיים, שזהו בעצם הגדלות השרשית והמזיקה ביותר – גדלות של הבנה עצמית כביכול בענינים של אמונה – – –

סגולה להנצל מגדלות

רבינו ז״ל מתחיל דבריו בתורה קל״ה[1] ״סגולה להנצל מגדלות – לכבד את הימים טובים ולקבל יום טוב בשמחה ובהרחבת הלב כפי יכולתו״. לכאורה, ככל המאמר כלו אין רואים את רבינו מבאר גדלות מהי, במה חסרונה ומה היא גורמת. אחת אומר הוא ז״ל: ״סגולה להנצל מגדלות – לכבד את הימים טובים״ ואילו לאחר מכן ממשיך רבינו לבאר מהי קדושתו של הצדיק ומהי קדושת יו״ט, שעל ידם מכניעים את הגדלות.

מהי אותה גדלות?

אבל, מהי הגדלות עצמה, ענין של גדלות, שעליה בנויה כל התורה הזאת?

אמנם, אליבא דאמת, מביא רבינו להלן ענין שעל פיו יתבאר היטב הדבר: רבינו מדבר על מושג של ״ראשית גויים עמלק״[2] המהווה את ראש ממלכות הטומאה שנתהוו בגין נפילת המלכות הקדושה[3].

קליפת עמלק

לדברי מוהרנ״ת בלקוטי הלכות, קשה היא עד מאד ״קליפת עמלק״ זו, עד כדי כך שרק השי״ת בעצמו יכול להעבירה מן העולם[4] – דבר שיסתיים רק  בביאת משיח צדקנו. קליפה זו שהיא ראש לכל הקליפות (הסטרא אחרא, כחות הרע, העברות וכו׳) קשה היא מאד, משום שכל עיקר התהוותה הינו ממקום שרשי ביותר.

"סילק את האור לצדדים"

והענין הוא כך: כשעלה ברצון השי״ת לברוא את העולם סילק – כביכול – את אורו לצדדים, ועל ידי כך נוצר חלל פנוי – כביכול – מאורו יתברך. שם, באותו חלל, ברא את העולם הגשמי המסולק מאורו האין סוף כביכול[5]. כך, שבריאת העולם מעצם מהותה תלויה בצמצום אורו, טובו וחסדו של השי״ת. כלומר: מקורה במידת הדין.

שהרי עצם העובדא שהעולם נוצר הודות לצמצום אור האין סוף, פירושה  שכל עצם בריאתו מבוסס על צמצום הטוב והרחמים – אור השי״ת – ובמידת הדין יסודו.

ארבעת מלכויות הסטרא אחרא

מאותה מידת הדין – שבשורשה היא כולה קדושה וטהורה – נתהוו – אחרי השתלשלות והתגשמות רבה – כחות הטומאה; ארבעת מלכויות הסטרא אחרא שעמלק ראש הוא להם – ראשית גויים עמלק – כך מבאר מוהרנ״ת.

נמצא שמציאותו של עמלק אינו בשל עוון או פגם כלשהו, אלא היא פשוט תוצאה מצמצום אור השי״ת בבריאת העולם. שבאותו רגע שעלה במחשבתו יתברך לעשות חלל הפנוי מאורו, תיכף לכך נוצר עמלק שצמצום אור השי״ת מקור הוא לו לכפירה במציאות השי״ת רח״ל. רבינו מדגיש[6] שמציאותו של השי״ת באותו חלל פנוי אינו אלא מוסתר מאד, בהסתרה שבתוך הסתרה.

כך, שקליפת עמלק מהווה שורש כל ההתחכמות של כל אדם, נגד האמונה הקדושה, והיא הגורמת לכל ערעור ההתבטלות להשי״ת ולצדיקים האמיתיים, שזהו בעצם הגדלות השרשית והמזיקה ביותר – גדלות של הבנה עצמית כביכול בענינים של אמונה – – –

עצה סגולית לקליפה סגולית…

ואם קליפת עמלק יסודה ב״חלל הפנוי״ במקום שלמעלה מדרך הטבע, למעלה מכח אנוש, הרי צריכים נגדה עצה שהיא ״סגולה״ – שהגדרתה, לדברי רבינו בתורה כ״א, הוא אמצעי ״שאין השכל האנושי מבין זה״ – ולפיכך צריך כאן ״סגולה להנצל מגדלות״ שכן הגדלות הזאת מקורה סגולי, שעבורה אין עצה אלא לכבד ימים טובים, שהוא אמצעי סגולי שהוא למעלה מהבנת השכל האנושי.

צמצום אור אין סוף – אצל כל אדם

רבינו ז״ל אומר בתורה מ״ט, שלא רק בבריאת העולם הכללי היה ענין של אור אין סוף והזדקקות לצמצומו, אלא שגם בלב כל אדם מישראל פרטי קיים אור אין סוף של ״להביות״ ותשוקה נמרצת להשי״ת, שאף אותו יש לצמצם לצדדים, כדי שיהיה מקום לקיום מעשי של התורה הקדושה.

והיכן הוא אותו להב אין סופי? מדוע אין רואים את אותו חשק גדול ותשוקה עזה להשי״ת?

מבאר מוהרנ״ת בליקוטי הלכות, הלכות תפילת המנחה הלכה ז׳, שאותה תשוקה להשי״ת, כאשר אין היא באה לידי צמצום, אין היא יוצאת לפועל. כלומר, בכך שהאדם רואה בדבר שבקדושה כאילו הוא דבר שאינו שייך למדרגתו; בכך שאין הוא יודע איך לצמצם את האור הלזה ולהתאימו למצבו הוא, נעשית הלהביות הזאת ממנו והלאה רח״ל, והוא מוצא עצמו נעדר חשק וחיות בקיום התורה.

לכל אדם יש אור – צריך לדעת לצמצם אותו למעשה

הרי, שבכל אדם יש חשק וחיות לעבודתו יתברך, אלא שראשית כל עליו לדעת איך לצמצם לעצמו את החשק, כדי שיהיה מזה קיום למעשה. ושנית, אף אם מצליח הוא לצמצם את האור, הרי שוב יש כאן מקור להתהוות מידת הדין שממנה נתהווה עמלק, ומיד הריהו עומד בפני ״גדלות״ של התחכמות כפירות וספיקות, בענייני אמונה. שכן, כאמור לעיל, אם יש צמצום הרי יש דין ויש עמלק המערער את האמונה הקדושה רח״ל.

בן מלך ובן שפחה שנתחלפו

על דרך זה כותב ר׳ יצחק מאטוואצק הי״ד[7] דבר נפלא בנוגע למעשה מבן המלך ובן השפחה שנתחלפו המסופר בסיפורי מעשיות[8] לפי המסופר שם נולד בן למלכה ובו בזמן גם לשפחתה, ״והלכה המיילדת והחליפה הוולדות והניחה בן המלך אצל השפחה ובן השפחה אצל המלכה, למען תראה מה יצמח מזה ואיך יפול דבר״ – – –

וכך ביאר ר׳ יצחק: ידוע שעולם העשיה, העולם הזה, הינו בגדר שפחה כלפי העולמות העליונים, וכשרבינו מספר על אודות המלכה שילדה בן ובאותה שעה ילדה גם שפחתה בן, הרי פירוש הדבר שבשעה שעלה ברצונו יתברך לגלות מלכותו לברואיו, היינו לעשות בחינת בן, עולם עשיה, מקום של צמצום מאורו, באותה שעה נוצר מצב שגם לשפחה, לאותו עולם גשמי נולד בן, שהם כחות הרע.

מעתה נמצאו בעולם שני בנים, שני סוגי צמצום הפכיים, שתי הבנות נגדיות, אך מוחלפות מאד, כלומר, שבלב האדם קיימות שתי הבנות הפכיות, אחת קדושה ואחת טמאה; אחת של אמונה ואחת של כפירה רח״ל, ולא עוד אלא שדעת הטומאה ח״ו נחשבת לבן מלך לגבי הקדושה הנשפלת עד שאול תחתיה כבן שפחה.

החילוף – גם אצל כל אדם…

ואם לבריאה עלתה כך שנתחלפו הבנים, הצמצומים, ההשגות, הרי בכל אדם ישנו החילוף הלזה, שהקב״ה חפץ לגלות בלבו את מלכותו, ועושה בו צמצום, ועל ידי כן נעשה בו צמצום אף מצד הסטרא אחרא, השפחה. לעומת הדעת דקדושה מופיע ״ראשית גויים עמלק״ שהוא סמל הכפירה והאפיקורסות.

הידיעה – חצי רפואה…

אלא שרבינו גילה בסיפור הנ״ל את הסוד הזה, שעצם גילויו מהווה תרופה למכה. שכשיודעים שכך קורה, שברגע שמצטמצמים לעבודת השי״ת מופיעים בלבולי־אמונה, יש בכך די כדי לתת כח להתגבר על קליפת עמלק – הכפירות. שכך עשה השי״ת בכוונה תחילה: הוא רצה לתת בחירה בידי האדם, שעל כן העניק אפשרות לעמלק – מלכות הטומאה – לשלוט, וכפי שמספר רבינו להלן שאף כי ידע המלך את דבר החילוף של בנו, ״מה יעשה המלך בזה? כי אין לו תקנה״, כלומר שכביכול השי״ת מונע מלעכב את החילוף, למען הבחירה. ורק על ידי סיבוב שלם ודרכים ארוכות המרמזים על התיקון והבירור והמושלם של העולם שיהיה לעתיד לבא ישיב את בן המלך האמיתי למקומו.

אין הקב״ה ממגר את עמלק ביד חזקה, מותיר הוא זאת לבני האדם שיבררו ויזככו היטב את כל הטוב מן הרע.

הזיכוך – התקרבות לצדיקים

ומהו הזיכוך? קירוב לצדיקים!

״כי הצדיק הוא בחינת קדושת יום טוב״, כפי שרבינו מבאר את הסגולה לבטל את הגדלות, שכדברנו זה עמלק המובא להלן בדברי רבינו שבאותה תורה, קל״ה.

אם תהיה שפל, הבורא ישפיל עצמו אליך!

וכך מובא בשם האריז״ל: ״המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ״[9] – סוד דברי הפסוק הוא, שעניין גאוותו ושיפלותו כביכול של השי״ת כלפי כל אדם תלוי במידת שיפלותו הוא. שבמידה שהאדם שפל ועניו, הרי גם השי״ת כביכול משפיל עצמו אליו ומיסב פניו אליו ומשגיח בו, ועל ידי כן משפיע עליו ״אור עיניים״ שלו יתברך, המחיים אותו ברוחניות וגשמיות. אולם, כאשר האדם מתגאה, הרי הקב״ה הופך כלפיו לבחינת ״גאה גאה״[10] שהוא גאה על גאים ומסתיר פניו ועיניו ממנו ודינים שורים עליו רח״ל.

הדברים יקבלו משמעות מעשית מאד לאור דברינו הנ״ל: אם יש לנו גדלות בלב, התחכמות, כפירות רח״ל, הבה נא ונדע את הסוד, שכך הוא מראשית הבריאה, הן לגבי הכלל והן לגבי הפרט.

מהות החילוף: הטוב מושפל ומבוזה

״וסר מרע משתולל״[11] – שהאדם הטוב, הסר מרע, משולל ומבוזה. שכן, נתחלפו בן המלך ובן השפחה, והפחות יותר חשוב יותר.

כך הוא בחשיבותם של ישראל כלפי אומות העולם, שעם ישראל שפל ונבזה ואומות העולם עומדים בכבודו של עולם; וכך הוא לגבי עוזבי י-ה לעומת שומרי תורה ומצוות, שהללו הראשונים גבוהים ורמים ואילו האחרונים נחשבים לנחותי דרגה; וכן הוא גם לגבי המקורבים לצדיק האמת, שהחילוף גדול עוד יותר.

שכן, כלל גדול הוא, שככל שהבירור גבוה יותר כן החילוף חריף יותר כלומר, שבירור הטוב מן הרע הנמשך לאורך כל הבריאה מראש ועד סוף, נעשה קשה וכבד יותר ככל שזה מגיע להבדל תהומי יותר שבין הטוב והרע. כדוגמת ההתקרבות לצדיק האמת, המנוגד לגמרי לכוחות הטומאה ומבורר בתכלית מבחינת קדושתו. גדלות מזויפת שוררת בכל אלה, ובה במידה שאדם מכיר בזיוף ואינו נמשך אחר אותה גדלות מדומה, בה במידה זוכה הוא לאור עיני השי״ת, המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ.

הצדיקים גילו לנו אפוא את הסוד הזה – ועלינו להודות להשי״ת על כך.

מקור הכפירה – עמלק

הם גילו לנו שאותה גדלות – התחכמות, כפירה, המתעוררים בקרבנו בכל עת, למען הבחירה נוצרו, ואינם אמת כלל אלא בעמלק יסודם. וכדרך שמגלים לאדם תועה בדרך, שהוא במדבר שממה, כן גילו לנו זאת, שלפחות נדע שנמצאים אנו במדבר שמם, ולא שנחשוב שאנו בדרך הנכונה ושגדלות זו אמיתית היא ח״ו. ורק הודות לגילוי הסוד – שבעקבותיו מתעוררים רינונים ורדיפות – רק הודות לכך זוכים אנו סוף סוף לתכלית הבירור המקווה. וכפי שקרה עם אותו בן מלך הנ״ל שהמילדת החליפתו בבן השפחה ״מחמת שנשים דעתן קלות הלכה וגילתה הסוד לאחד, איך שהחליפה הבנים… עד שנתגלה הסוד מאחד לחברו, כדרך העולם. עד שהיו מרננים בזה… והלך אחד וגילה הסוד באזני הבן מלך, איך שאומרים עליו שנחלף״ – בן המלך הוא האיש הישראלי הסבור בעוונותיו הרבים שהוא בן השפחה. אולם בהיותו בן המלך האמיתי מתחילים הכל לרנן אחריו, לרדפו ולגרשו – כפי שגירשו את בן המלך הנ״ל כמסופר שם – ורק בגין כל סבלותיו אלה מגיע הוא סוף סוף אל תיקונו האמיתי, כפי שאותו בן מלך – אחרי צרות ונדודים וגלויות רבות – הגיע אל המלוכה, רק משום שבתחילה ריננו עליו.

היו מצבים אצל בן המלך שחש עצמו גרוע בהרבה מבן השפחה שישב על כסא המלוכה אחר מות המלך, בו בזמן שהוא, בן המלך האמיתי, שקוע היה בעוונות וצרות רבות.

כך הוא תחילת התיקון

כך הוא אפוא תחילת התיקון, שלא רק שאין חשים בחשיבות ההתקרבות לצדיקים, אלא שסוברים ח״ו ש״מאז דברך אל עבדך הרע לעם הזה״[12]. כלומר, יש ח״ו שמחמת המעברים הרבים שצריך העובד את ה׳ לעבור, בשביל התיקון, נדמה לו שעצם התקרבותו לצדיקים עוד הרעה לו בעבודת ה׳, אך כשיודע הוא שכל זאת עובר על בן מלך שנתחלף, ושלבסוף הוא מגיע בחזרה אל המלוכה, ושכל הבלבולים הם מחמת ״ראשית גויים עמלק״, הרי יש לו את הדעת האמיתית, ובטוח הוא מכל פגע, לכל אורך הדרך.

הבסיס: התקרבות לצדיק האמת

ומהי הדעת האמיתית דקדושה שהיא הבסיס לכל ימי החיים?

ההתקרבות לצדיק האמת! – לבטל את הדעת לגמרי בפני דעתו של הצדיק, שהוא החכם, הוא המבין, הוא היודע את הכל.

או אז, כל המעברים, המשברים, הירידות והנפילות מובנים היטב, ומתקבלים כאמצעים להגיע אל המלוכה.

וברגע שמחליט האדם, שכל תהלוכות חייו ילכו לפי דעת הצדיק, הריהו כבר בן מלך ששבר את קליפת עמלק. עליו רק להמתין לסוף כל הבירורים, עד שכל נפשות ישראל תצאנה מן הקליפות. כי אז תצא המלכות הקדושה מן הקליפות ״והיתה לה׳ המלוכה״.

וזהו: סגולה להנצל מגדלות – שהשי״ת ישפיל עצמו אליו, שירגיש אותו יתברך ויאמין בו – לכבד את הימים טובים – שיתבטל לדעת הצדיקים האמיתיים ולא יפנה אחר דעת עמלק ח״ו – כי עיקר כח יו״ט תלוי בצדיקים, כי עיקר בחינת יו״ט הוא להעלות בחינת מלכות דקדושה מבין הקליפות… ועיקר לבטל כח מלכות עמלק, כי היא כוללת כל הד׳ מלכויות, כמו שכתוב ראשית גויים עמלק״[13].

 

(פורסם במדור 'אז נדברו' בירחון מבועי הנחל בשנת תשמ"א,
מתוך שיעור שמסר הרנ"צ קניג ז"ל, ומפורסם כעת בשינוי עריכה קלים)


[1] ליקוטי מוהר״ן קמא

[2] במדבר כ״ד

[3] ״ונפלו אל תוך הקליפות, זה סוד שבירת הכלים״

[4] כמו שכתוב בחומש שמות (י״ז) ״מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור״

[5] ספר עץ חיים בתחילתו, עיין ליקוטי מוהר״ן קמא תורה ס״ד

[6] ליקוטי מוהר״ן חלק שני תורה י״ב

[7] מגדולי חסידי ברסלב בפולין. נהרג עקה״ש בשואה איומה

[8] מעשה י״א

[9] תהלים קי״ג

[10] ״אשירה לה׳ כי גאה גאה״ – שירת הים

[11] ישעיה נט

[12] שמות ד

[13] מתוך התורה קל״ה שבליקו״מ הנזכרת בתחילת מאמר זה

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support