נחשון בנו של עמינדב, הפך להיות מושג. מושג שמסמל דביקות במטרה, מבלי להביט ולהתחשב בשלל הסכנות. הוא עומד מול ים סוער, נכנס בתוכו, וגם כשהמים מגיעים עד לחוטמו הוא ממשיך ללכת. ואז – – – הים נבקע, וכל ישראל נכנסים אחריו.

בכך לימד אותנו לדורות: אל תהסס לקיים את רצון ה' ואל תבדוק את השטח אם הוא מתאים לכך. התרכז במטרה והמשך הלאה בלי להתבלבל. אם תמשיך, הים ייבקע!

רבינו קורא לעצה זו בשם המקורי: "לא אכפת לי" (ליקוטי מוהר"ן, קנה). כשבאים עלי בלבולים וקשיים, אני לא נמשך לאיכפתיות המזוייפת של היצר שמעוניין למשוך אותי עמוק לתוך הבוץ. אלא מתעלם מהכל, וממשיך הלאה, גם אם גלי הים שוטפים ומטביעים – אני ממשיך ללכת…

* * *

אנו ניצבים כיום בתוך ים סוער וגועש, שכבר שטף והטביע רבים וטובים. קשה ללמוד, ועוד יותר קשה להתפלל. קשה לשמוח, וקשה לשפוך שיח לפני ה'. קשה להתרכז, ועוד יותר קשה להסיח את הדעת. גם לאחור אי אפשר לברוח, שכן הים מקדים והמצרים מאחור…

מה עושים בשעה כזאת? מתעלמים מהפחד, צועקים אל ה' וממשיכים הלאה!

שכן, על שעה שכזאת ועל דור שכזה, כבר נאמר בשיר השירים: "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדריגה, הראיני את מראייך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נווה". וכפי שפירש רש"י: "זה נאמר על אותה שעה שרדף פרעה אחריהם והשיגם חונים על הים, ואין מקום לנוס לפניהם מפני הים, ולא להפנות מפני חיות רעות. למה היו דומין באותה שעה? ליונה שבורחת מפני הנץ, ונכנסה לנקיקי הסלעים, והיה הנחש נושף בה. תכנס לפנים – הרי הנחש. תצא לחוץ – הרי הנץ. אמר לה הקב"ה: 'הראיני את מראייך, את כשרון פעולתך; למי את פונה בעת צרה. השמיעני את קולך' – ויצעקו בני ישראל אל ה' ".

"וכל ענין זה עובר על כל אדם, בעת שרוצה להיכנס בעבודת ה'. שהיצר הרע וחילותיו, שהם בחינת פרעה ומצרים, רודפים אחריו בכמה מיני רדיפות, בבלבולים ומחשבות רעות רבות מאד. ואין לו מקום לנוס לא לפניו ולא לאחריו ולא מן הצדדין, כי מכל צד מסבבין אותו בכמה מיני בלבולים ומניעות וייסורין. אזי אם ירצה להסתכל לאחוריו, בוודאי יתגברו חס ושלום יותר. על כן אין תקנה, כי אם שיצעק אל ה' ממקום אשר הוא שם, ולא יפנה ויסתכל לאחריו כלל" (ליקוטי הלכות, שילוח הקן ד, ה).

מתעלמים מהכל, וצועקים. ולאחר הצעקה, נכנסים לים. ואם הוא ממאן להיבקע, ממשיכים ללכת… עד שהוא נבקע!

* * *

באחד המזמורים בתהילים (מזמור ל"ח) מתאר דוד המלך את מצוקתו הנוראית, מצוקת כל נשמה יהודית. וכך הוא זועק: "לבי סחרחר עזבני כוחי" – אני מסוחרר ואין בי כח; "אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו וקרובי מרחוק עמדו" – אין לי גם עם מי לחלוק את מצוקתי; ואם לא די בזה, הרי שגם "וינקשו מבקשי נפשי, ודורשי רעתי דיברו הוות ומרמות כל היום יהגו" – מבקשים את נפשי ומתנקשים בי, וזוממים כל היום להרע לי.

ומה התשובה שלי – אומר דוד המלך – לכל הצרות הנוראות הללו? – "ואני כחרש לא אשמע וכאילם לא יפתח פיו, ואהי כאיש אשר לא שומע". אני שותק ושותק, ומתנהג כחירש-אילם. זוהי התשובה היהודית האמיתית לכל ההתמודדויות וההרפתקאות: לא שומעים ולא עונים; ממשיכים הלאה!

ומה נותן את הכח לזה? "כי לך ה' הוחלתי, אתה תענה ה' אלקי" – אני שותק, וה' הוא זה שיענה. עלי לא מוטלת החובה לענות ולהתמודד, עלי מוטל לשתוק להבליג ולהמשיך, ואת התשובה יספק ה' בעצמו.

* * *

כך עושים בשעת התפילה כשהבלבולים מאיימים להטביע את המחשבה, כהדרכתו של רבינו: "שאין להשגיח כלל על פניות ומחשבות זרות ובלבולים שבתפילה, רק לעשות את שלו, לילך בתפילתו כסדר, ולא ישגיח על שום בלבול ומחשבה זרה כלל, רק הוא יעשה את שלו ולא יחזיר פניו להביט על אלו המחשבות כלל" (שיחות הר"ן, עב).

וכך עושים גם כשהעבירות והניסיונות מאיימות להטביע את ספינת הקדושה שלנו; וכפי שהעיד רבינו על עצמו: "כמו שאתם רואים אותי, רצוני לומר, שבוודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור. אף על פי כן, אם הייתי עובר חס ושלום עבירה גדולה ביותר – אף על פי כן לא היתה העברה משלכת אותי כלל, רק הייתי אחר העבירה איש כשר כמו קודם. רק אחר כך הייתי עושה תשובה" (חיי מוהר"ן, תנג).

אם תהיה אכפתי מדי, תמצא את עצמך נופל כפרי בשל לידיהם של המצרים העומדים מאחוריך ומחכים שתפנה אחורה. אל תספק להם את התענוג, התעלם מהם, וכך תכניע אותם. "כי כן הדבר, כשמתחזקים בהתחזקות גדול לילך כדרכו בתפילתו ועבודתו, ולבלי להביט לאחריו, ואינו מסתכל אחריהם כלל – אזי פתאום הם מתבטלים לגמרי, ממש כמו הים שנתבטל לפני בני ישראל ונתהפך ליבשה" (ליקוטי הלכות, שם, ז).