כי אם על ידי התבודדות

"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל אִי אֶפְשָׁר
לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת,
כִּי אִם עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת"

דומיית ליל שוררת ביקום, בצל היער העבות, החשיכה שולטת כפליים. אי פה אי שם נשמעות יללות תנים מקפיאות דם, האדמה מכוסה שכבת עלי שלכת דהויי צבע הנמעכים במין איוושה מסתורית ברגלי המהלכים, פוסעים להם לאיטם אב ובנו בשביל בלתי מסומן, בצעדה כושלת, ללא מטרה – – –

לקראת הערב איבדו את דרכם ביער הצפוף, והנה פרשה הלילה את כנפיה, והם מהלכים כבתהום הנשיה.

תופסים הם מנוחה על כנפי העצים המאיימים, אך התרדמה מהם והלאה, כל רגע – פחד חדש ומוזר תוקף אותם, כמהים הם לאור הבוקר אשר ספק גדול אם יביא להם תשועה בכנפיו.

הבוקר סוף סוף מפציע, ממשיכים לצעוד הלאה, הלאה, הצֵדָה נגמרת חיש מהר, דומה שהפחד גם הוא אוכל בכל פה. עוברות שעות, נוקפים הימים, הרעב מציק עוד ועוד, הבטן מקרקרת בתוכי תוכה, סכנת הגויעה נעשית מוחשית ביותר. אין ברירה, מוכרחים לאכול עשב, למען תשאר הנשמה בגופם.

כך התחילו האב ובנו הקט לבלוע עשב כבשדך לבהמתך – – – יסורי תופת נוראים אך רק מתחילים, "אוי אוי – צועק הבן – הרי אלו יסורים בלתי נסבלים! כלום קיבת גמל לי שאוכל לעכל עשבים שוטים כאלו?" נו! וכי שייך בכלל להרגיע אדם המתייסר ביסורי תופת כאשר ישועתו עדיין לא נראית באופק כלל וכלל? נחמו אביו בדברים רכים, והמשיכו בדרכם המיוסרת, עוד ימים ולילות.

ביום מן הימים פונה הבן לאביו יקירו, ובפיו בשורה מרנינה ומשמחת: יודע אתה אבא? הקיבה הורגלה לעשבים, אין לו כבר שום יסורים מאכילה גסה זו, מהיום והלאה שוב לא יסבול מאכילת עשבי השדה!

אוי, אוי, – הגיע תורו של האב לספוד – שהרי כל עוד שישנם יסורים מאכילת עשבים שוטים הרי יש כאן נחמה פורתא, שבשעה שנגיע אל המנוחה ואל הנחלה נתנהג כאחד האדם. לא כן, אם היסורים נעלמו להם, ואין מפריע לנו אכילת העשבים כהוא זה, או אז מר ממות, חיים כבהמה אינם חיים!

* * *

אנו מתפתלים במבוך העולם הזה, המוצא עדיין נעלם מאתנו ובינתיים ה"בעל דבר" אינו שוקט על שמריו, פה ושם אנו אוכלים "עשבים שוטים" עוונות ופשעים, על זה היה דוה לבנו.

למדנו רבינו הקדוש את כח התפילה בהתבודדות בין האדם לבין קונו, אנו צועקים מתוך יסורי תופת לאבינו שבשמים, אוי אוי בטננו צבה וכואבת, מתייסרת באופן בלתי נסבל מאכילת העשבים, אוי, עד מתי נסבול מאותם שורשים הפורים ראש ולענה.

אך בכל זאת, לפחות כואב לנו, אנו צועקים, אנו עדיין נקראים בשם אדם, איננו כחיות השדה, זו היא תקוותנו, זו היא שמחתנו, לפחות אנו יודעים לזעוק אליו יתברך שמו.

לא כן אותם שאינם זוכים לזה, אותם שהשלימו במצבם, קיבתם הורגלה לאותם עשבים שוטים עד כדי כך שאין נופל להם בדל מחשבתם שניתן לצעוק ולהתלונן על "עשבים" אלו.

"הִתְבּוֹדְדוּת וּתְּפִילוֹת שֶׁלִּימֵּד אוֹתָנוּ,
לְדַבֵּר בֵּינֵנוּ לְבֵין קוֹנֵנוּ,
הֵם יִגְמְרוּ תִּיקּוּנֵנוּ וִיְנַצְחוּ אוֹיבֵנוּ"
(מתוך שיר ידידות לר"י ברייטר זצ"ל)