כל אדם רוצה להגיע בחיים שלו למשהו. סביב ה'משהו' הזה האדם מתכנן את דרכיו, וכל הרצונות והשאיפות שלו מתרכזות בעיקר סביב דבר זה. תבנית החיים מתרקמת לאט לאט מסביב ליעד, וכך הוא חי את חייו. להיות משהו, בסופו של דבר. הרי אי אפשר להיות כלום.

ומה קורה אם יום אחד אדם מגלה שאותו 'משהו' כנראה לא יתממש? בהתחלה הוא ינסה להתכחש, לנסות יותר חזק. לאחר מכן יגיע שלב השבר והייאוש, וכאשר הוא ישלים עם הרעיון בסופו של דבר, הוא יעבור למשהו חדש. הרי אי אפשר להיות כלום.

צורת מחשבה כזאת נראית לנו טבעית. בסך הכל מדובר באדם שרוצה להגיע לתכלית מסוימת בחיים, ופשוט להיות. אז ממילא, גם אם האדם בחר לשים את עבודת ה' כתכלית חייו ורוצה לחיות עבור יעד אמיתי, מבלי שהוא שם לב לכך, הוא ממשיך לחיות באותה תבנית שהוא חי מקודם. גם הוא רוצה להגיע למדרגה מסוימת בצורה מעשית, ובו זמנית שואף להיות גם יותר מזה, אבל יש איזה שהוא יעד שבצורה לא מפורשת נקבע אצלו.

אז הוא מתחיל להתקדם לקראתו. הוא יודע שכל דרך לוקחת זמן, ואין דבר אמיתי שבא בלי עמל. הוא מתמודד עם הכשלונות והנפילות, קם מחדש, חי עם ההאבקות, ורואה תמיד את היעד בעתיד. אמנם, לרבים, כעבור זמן מה יכול להגיע שלב בו הם קולטים שהם בעצם די נשארים במקום, והם לא נמצאים באיזו שהיא התקדמות. וגם כאן האדם שואל את עצמו, מה הוא מתכוון לעשות עם החיים שלו, שעה שהוא רואה שהיעד שהוא בחר לעצמו כנראה לא עומד להתממש.

לכאורה, זהו משבר כמו כל משבר. ההתחזקות של אותו אדם עד היום באמונה האמיתית שאין שום סיבה מוצדקת להתייאש חוץ מדמיון כוזב, יכולה לעורר אותו ולהוציא אותו מהדמיון של הנפילה. זה בכלל לא משנה כמה המשבר גדול. רבי נחמן מברסלב לא אמר "אין שום יאוש בעולם כלל". הוא צעק את זה, בקול גדול, כדי שכל אדם יאמין שהוא התכוון גם אליו, כפי שרבי נתן תיאר זאת.

הכל נכון, הוא אומר לעצמו. אם באמת ארצה ואבקש מה', אני אוכל. אבל כשאני בא לתכנן את החיים שלי עכשיו, בהתחשב בכמות הרצון שיש לי והאפשרות לעשות איתו משהו, אני מבין שאני צריך לחפש משהו אחר מעבודת ה', כי מכל מה שהיה עד היום אני יכול להבין כמה רחוק אני אגיע, או לא אגיע.

"מספרים בשם הבעל שם טוב, זכר צדיק לברכה, שפעם אחת נפל בדעתו מאוד מאוד, עד שנדמה לו שבודאי לא יהיה לו עולם הבא, חס ושלום, ולא היה לו במה להחיות את עצמו כלל. ואמר: אני אוהב את השם יתברך בלא עולם הבא" (שיחות הר"ן, מח). ברגע שאדם רואה שאין לו במה לחיות, ושהמסגרת שהוא תכנן לעצמו עומדת לאכזב אותו, תמיד נשארת לו אפשרות אחת ויחידה שאליה הוא תמיד יכול לחזור: האמת. לא לחיות בשביל מטרה תלותית, שאני צריך להתחבר אליה כמו שאני רוצה כשאני בוחר לחיות אותה, אלא לחיות בשביל האמת לאמיתה. וכל אחד עם האמת שהוא תופס – הבעל שם טוב זצ"ל עם אהבת ה' שלבדה מספיקה, אדם אחר שחושב על מה שישאר ממנו, ואפילו במדרגה הפשוטה ביותר, שגם היא אמת לאמיתה – מי שחושב על יראת העונש ועל מה שיהיה בסופו. כל אחד עם האמת שהוא יכול להחזיק וללכת איתה, כי "העיקר הוא האמת, כי בוודאי אם יסתכל על האמת לאמיתו בוודאי יחתור להשם יתברך עד שישוב אליו באמת, כי אף על פי כן מה יהיה בסופו" (משיבת נפש, קב). 'העיקר הוא האמת' פירושו שעלינו לבנות את מסלול חיינו על אמת. לא לקיים את האמת בכל מיני תבניות אחרות, שנתונות להתלבטויות ולהתחבטויות שלנו. להיות לוחם אמת, למען האמת, למען "ה' אלוקים אמת".

היצר יכול לצייר את זה בצורה מאוד מדכאת: החיים שלך נכשלו. אבל האמת היא, שזהו שקר גמור. לאט-לאט יכול האדם להתרומם מעל מחשבה כזאת ולהרגיש את העליונות של חיים אמיתיים מעל גבי חיים שאינם. האמת נותנת את ההרגשה הכי יציבה בחיים, בה האדם יודע שכל דבר אמיתי שהוא יעשה לא יעלם כציץ נובל, ומעבר לכך – האמת מגלה שהחיים הם הכלי שמשרת את האמת, ולא להפך.

והמדהים ביותר בכך הוא, שדווקא על ידי התחזקות כזאת, בסופו של דבר, האדם יגיע למחוז חפצו האמיתי. "כל זמן שאין לו התחזקות באמת, אי אפשר לו להתקרב להשם יתברך באמת. וכל כך הוא צריך להתחזק עד שהוא מוכרח להיות מרוצה לעבוד את ה' תמיד כל ימי חייו על מנת שלא לקבל פרס" (שיחות הר"ן, שם). זה מה שקורה כשאין לאדם את ההתחזקות הזאת. וכשיזכה להתחזקות אמיתית זו, אזי ישוב אל ה' באמת, מכל מקום שהוא, אפילו הגרוע ביותר. "כי באמת אין שום יאוש בעולם כלל… כי מי שאינו רוצה להטעות את עצמו, ומסתכל על האמת שלא יאבד עולמו הנצחי, בוודאי ישוב אל ה' מכל מקום שהוא, כי אמת ה' לעולם".