יהודי לא מתפעל מהרע. גם כשהרע הולך ומתגבר, הולך ומצליח, הולך וכובש – זוכר היהודי את כוחו האינסופי של הטוב, וממשיך הלאה בבטחה. גם כשהיצר הרע משתלט עליו ועושה בו שַמות, הוא ממשיך להידבק במעט הטוב שנשאר בו, ובכוח אותו מעט מן האור הוא דוחה הרבה מן החושך.

את זאת אנו למדים מפרשת וישב:

בתחילת הפרשה – על הפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב יוסף" – כותב רש"י משל: "הפשתני הזה, נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה: אנה ייכנס כל הפשתן הזה? היה פיקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו. כך יעקב; ראה כל האלופים [של עשיו] הכתובים למעלה, תמה ואמר: מי יכול לכבוש את כולן? מה כתיב למטה 'אלה תולדות יעקב יוסף', דכתיב 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש', ניצוץ יוצא מיוסף, שמכלה ושורף את כולם" (רש"י).

וכאבינו יעקב, כן אנחנו:

בראותנו את אלופי עשיו חוגגים ומצליחים, תוקף אותנו פחד: מי יכול לכבוש את כולן? כיצד ניתן להתגבר על כוחות הרֶשַע ולהכניעם? אך הקב"ה עונה לנו: "ניצוץ יוצא מיוסף, שמכלה ושורף את כולם"; ניצוץ אחד של קדושה, שורף כמויות אדירות של טומאה וחלאה. התגברות אחת קטנה על היצר הרע, מכלה ושורפת טונות של זוהמה.

* * *

גם כשצרות הנפש מתגברות עד מאד, והיצר הרע הולך וכובש כל חלקה טובה – אסור לנו לשכוח את כוחה של כל נקודה טובה קטנטנה. גם כשהחושך סמיך ומפחיד, עלינו לחפש את נקודות האור שעדיין נמצאות בנו, ולהתחבר אליהן. ובכוחן, לגרש את הפחד מפני הרע.

וכפי שלימדנו דוד המלך במזמור השני שבתהילים. וכך הוא משתפך שם בתפילתו:

"ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי" – "היינו, הצרים של הנפש, שהם החטאים והפגמים של כל אחד, שזה עיקר צרות האדם. וכשהם מתגברים על האדם חס ושלום, אזי הם רוצים להפיל אותו לגמרי, כאילו אין לו עוד שום תקוה חס ושלום. וזהו: רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה" (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר א, ב). ומה קורה אז? "אני שכבתי ואישנה" – נופלים לשינה ותרדימה עמוקה…

"אבל באמת האדם אסור לייאש עצמו, וצריך להתגבר להתעורר משינתו על ידי המעט טוב שמוצא בעצמו עדיין. וזהו: הקיצותי כי ה' יסמכני – שאני מתגבר ומתעורר משינתי ואיני מייאש עצמי עדיין, כי ה' יסמכני. היינו, הנקודה הטובה שאני מוצא בעצמי, שהוא בחינת אלוקות, זה סומך אותי ומקיץ אותי מהשינה" (ליקוטי הלכות, שם).

ומה עם כל רבבות הפגמים והחטאים?

"לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי – שוב איני מתיירא מהם, אף על פי שהם כמה רבבות פגמים וחטאים שעומדים עלי להפילני ח"ו. כי מאחר שאני מוצא בעצמי עוד איזה נקודה טובה, על ידי זה אני מתעורר מהשינה, ועל ידי זה אני נכנס באמת לכף זכות, ועל ידי זה אזכה לתשובה. כי כל הרע נדחה מפני מעט הטוב שמוצא בעצמו ומחיה ומרים את עצמו בזה, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" (שם).

* * *

כשאנו מתחברים לנקודה הטובה שבתוכנו – לא רק שאין אנו מתייראים מרבבות הפגמים והחטאים, אלא אדרבא – אנו מעריכים את הנקודה הקטנטנה הזאת, דווקא מחמת ההתגברות הנוראית של כוחות הרע. שכן, כל חשיבות עבודתנו היא דווקא מחמת ההתגברות הגדולה של היצר הרע.

"והוא מעלה גדולה כשיש עדיין יצר הרע לאדם, כי אז יכול לעבוד אותו יתברך עם היצר הרע דייקא. ואם אין יצר הרע, לאדם אין עבודתו נחשבת כלל. ובשביל זה מניח השם יתברך את היצר הרע שיתפשט כל כך על האדם, וביותר על מי שחפץ באמת להתקרב אליו יתברך. אף על פי שעל ידי התפשטותו והתגברותו כל כך, הוא מביא את האדם למה שמביא, לכמה עוונות ופגמים גדולים. אף על פי כן, הכל כדאי אצלו יתברך בשביל התנועה טובה, מה שבתוקף התגברותו של היצר הרע מתגבר עליו האדם באיזה תנועה ובורח ממנו, שזה יקר אצלו יתברך ביותר מאילו עבד אותו אלף שנים בלי יצר הרע!

כי כל העולמות לא נבראו כי אם בשביל האדם, שכל מעלתו וחשיבותו היא מחמת שיש לו יצר הרע כזה, והוא מתחזק כנגדו. על כן כל מה שהוא מתפשט ביותר ויותר, כמו כן הוא יקר בעיניו יתברך יותר כל תנועה בעלמא שהוא מתחזק נגדו" (ליקוטי עצות, התחזקות לז).