הנקודה הקדושה, היא נקודת משה רבינו הנמצאת בכל אחד מישראל, היא העומדת בין שמד – היותינו כגוים – לרצון – יהדותינו.

נקודה זו קיימת בזכות עצמה, ואנו 'תורמים' לה ומחזיקים אותה בעצם אמונתינו שהיא קיימת.

כל עוד אדם מאמין בעצמו וביכולתו, יש בכוחו לעלות, באמצעות הנקודה הזו, מ'שמד' ל'רצון' ממש.

אולם, כאשר אדם חדל מלהאמין והוא מתייאש ח"ו, כי אז הוא מנתק עצמו כביכול מהנקודה הזו.

זו היתה בעייתם של אנשי דור החורבן, וזה פירוש מאמר חז"ל "על מה אבדה הארץ … על שלא ברכו בתורה תחילה" (בבא מציעא פה,ב). אומרים חז"ל: מדוע חרבה הארץ וחרב בית המקדש? משום שלא בירכו ברכות התורה.

בברכות התורה אנו מברכים את ה' ומודים לו על ש"בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אנו פותחים בבחירת ה' בנו, בחירה שהיא חסרת כל הסבר הגיוני עבורינו. אין שכלינו יכול לתפוס למה ומדוע בחר ה' דווקא בנו מכל העמים (כפי ששאל המלאך ביציאת מצרים, "אלו ואלו עובדי עבודה זרה"). ענין פלאי הוא זה ואין להשיגו בשכל אנושי, שעל כן נקרא עם ישראל "עם סגולה", סגולה מעל לטבע, מעל לשכל האנושי היא ואינה קשורה בהבנה.

בחירת ה' בנו, הבדלתו בינינו לבין העמים, היא הנקודה הקדושה, "הכלולה מכל הנקודות שבישראל, שהיא בחינת משה רבינו שמלובש בכל אחד מישראל, אשר הנקודה הזו עומדת בין שמד לרצון" (ליקוה"ל אורח חיים, ברכת השחר ה,ז-ח).

יהודי אותו דור, משום "שידעו עוצם קלקולם", נפלו בדעתם כל כך והתייאשו כל כך, עד שהתקשו לברך ברכת התורה, מאחר ובחינה עצמית מוטעית שלהם הובילה אותם למסקנה שאינם מקיימים את התורה, ואף כשהם מקיימים אותה אין אמת פנימית באותו קיום. מכיון שכך, הטעה אותם מה שבעיניהם היה "אמת" ו"יושר" והם התקשו לברך – וחדלו לברך – ברכת התורה, (אותה הם הבינו אולי כקשר מוחלט ומוכרח בין הבחירה בנו כעם לבין קיום התורה בפועל וב"אמת",) היינו: להאמין כי יחודם היהודי, קרבתם לבורא עולם, קיומה של נקודת הקדושה הפנימית שלהם, נקודת משה רבינו, שיכולה היתה להוציאם – לו רק האמינו – משמד ממש לרצון ממש.

ומשכך – חרב בית המקדש, נסתלקה השכינה ויצאנו לגלות.

כי "איך שהוא, אף על פי כן, אסור לייאש עצמו חס ושלום. רק אדרבא, הוא ביותר צריך לברך על חלקו, על נקודת קדושת יהדותו, שזה עיקר ברכת התורה – "אשר בחר בנו ונתן לנו את תורתו" – ולחפש אחר נקודות טובות מקדושת ישראל" (ליקוה"ל שם)

עיקר ברכת התורה, מבאר רבי נתן, היא על בחירת ה' בנו לעם, על אותה נקודת קדושה שהיא החיבור התמידי, הנצחי והעמוק ביותר בינינו לבין בורא עולם. בברכת התורה אנו מודים ומברכים את בוראינו על חיבור זה, ומחזקים את אמונתינו בקיומו, אמונה שבה תלויה הנקודה הזו,שבכוחה יכול אדם לצאת אפילו משמד ממש, מהמצב הרוחני הירוד ביותר, ל"רצון", לדרגות הגבוהות ביותר בעבודת ה'.