מעשה ובחג שבועות אחד נאסף קהל רב אצל מוהרנ"ת; רבים מאנשיו מערים רחוקות באו לחוג את החג הקדוש במחיצתו כדי להתחמם באורו. ההתעוררות גדולה היתה. מוהרנ"ת אמר לפני הקהל את התורה הארוכה שבליקוטי מוהר"ן "תקעו הוכחה", ודבריו החוצבים להבות אש כבשו לבבות וגרמו להתלהבות נמרצת לעבודת השי"ת בלב כל הנוכחים, שעוד שנים רבות לאחר מכן היו קוראים לאותו שבועות "שבועות הגדול", "דער גרויסער שבועות", ושנים רבות עוד יותר נתונים היו תחת השפעה דברי מוהרנ"ת באוהו יום טוב.

לכשנפרדו האנשים במוצאי חג השבועות מאת מוהרנ"ת, הביט בפניהם ואמר להם: קיבלתם את התורה, סעו אפוא לשלום הביתה, אולם הזהרו לבל תעבדו את העגל…

העגל הבא לאחר קבלת התורה, היה לפוקה ולמכשול לבני ישראל לאחר מעמד הר סיני, ועדיין הוא עומד, עד עצם היום הזה, לרועץ בכל דור ודור, שמיד אחרי ההתעוררות הנלווית אל חג השבועות הקדוש, יש להשמר מכל משמר מירידה מסוכנת בעבודת השי"ת, שהיא בבחינת סגידה לעגל הזהב, אותו עשו בני ישראל במדבר.

והעגל הזה מתבטא בצורות שונות, אצל כל אחד ואחד בצורה שונה. אך באופן כללי יאמר שהירידה הנוראה בגדרי הצניעות, שמתחילה מיד עם בוא הקיץ לעולם, מהווה מכשול גדול מאד לאחר קבלת התורה שלנו בשבועות, כל אחד לפי דרגתו.

הקיץ מגיע בכל עוזו, ואם אצל אנשים שונים מתגברת והולכת הרגשה של נופש, הבראה וחילוץ עצמות, הרי אצל שומרי העיניים, אשר כרתו ברית לעיניהם לבל יתבוננו בכל כיעור ודומה לו, מתגברת והולכת הרגשת הצער והכאב על הרחוב השטוף פריצות זוועתית.

הנה הקיץ בשער, הבה נא ונגדור גדר חזק לעצמינו לבל נצא לרחוב, כי אם לצורך גדול. ואף אז, בעת הצורך, נתחזק ונתגבר כאריות לבלי להרעיל נפשותינו בראיות אסורות.

חז"ל אמרו: "יודעים היו ישראל שאין ממש בעבודה זרה ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". פירוש: הם לא כיוונו כל כך לעבודה זרה כמו שכיוונו לגילוי עריות ואביזריי הו. ואם אמרו חז"ל שהעיניים ראשית לכל חטאת, ואם אמר רבינו ז"ל שאותו חטא הוא עיקר הנסיון והבחירה של אדם בעולם הזה, הרי מובן למה היתה זו מטרת עבודת העגל ולמה מצווים ועומדים אנו להזהר מן העגל של פגם העיניים חס  ושלום.