הטבע הוא 100% טבעי, אבל יש משהו שהוא למעלה מזה; קוראים לכך: תפילה. "כי התפילה למעלה מהטבע, כי הטבע מחייב כן – והתפילה משנה הטבע" (ליקוטי מוהר"ן, ז).

כל דבר בעולם יש לו 'טבע' מסויים; הקרח קר ומקפיא, ולעומתו האש חמה ושורפת. ים הוא מקום שאם נכנסים אליו ללא אנייה, טובעים בו. ולעומתו, יבשה הוא מקום מוצק, שדורכים עליו ולא נופלים אל תוכו. כעסן – כועס, ומי שאינו כזה – רגוע; קמצן חוסך ופזרן מפסיד, וכן הלאה.

אך תפילה יכולה לשנות את חוקי הטבע הללו! שכן, התפילה מחברת אותנו למי שמושך בחוטים של הטבע. הלא הוא "עילת העילות וסיבת הסיבות", הקדוש ברוך הוא. וכשהוא רוצה, הקרח אינו מקפיא והאש אינה שורפת, הים נהפך ליבשה והולכים בו לבטח, והיבשה נבקעת ונופלים אל תוכה, הכעסן נרגע, וידו של הקמצן נפתחת לרווחה.

אפילו רובה טעון, שיצא זה עכשיו מפס הייצור ועבר את כל מבחני האיכות – לא יוציא כדור אחד באם יעמוד מישהו נגדו ויתפלל: 'אנא ה', עזור שהרובה לא יירה' – – – וכאשר "נשמע מפיו הקדוש [של רבינו] מעניין מעלת ההתבודדות העולה על הכל, ואמר: 'מען קאן פארשפרעכן א ביקס זי זאל ניט שיסן' [= הלא יכולים ללחוש על קנה שריפה [= רובה] שלא יהיה מורה!]" (חיי מוהר"ן, תלח).

ואם אפשר לגרום לרובה שלא יירה, אפשר גם לגרום לכעסן שלא יכעס, או לבעל תאווה שתתבטל תאוותו.

* * *

הטבע נקרא בפי הפילוסופים "אם כל חי" ("אמא טבע"), (ליקוטי מוהר"ן, רטז), שכן היא שמולידה כמעט את הדברים המוכרים בטבע והיא הקובעת כיצד הם ייראו. אך בעוד שהפילוסופים סבורים שהטבע הוא השולט – אנו מאמינים שהטבע אינו אלא תוצאה מרצונו של הבורא; וכשהוא רוצה, הטבע משתנה ואין לו זכות ביטוי.

עוד בתחילת הבריאה, כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את הטבע, "הזהיר את הנהגת הטבע וכל המלאכים הממונים על הנהגת העולם בטבע הזאת, שתיכף כשיתפללו ישראל וירצו לשנות הטבע – הם מוכרחים לעשות כרצונם, להפוך מים ליבשה ולהעמיד החמה, ושלא יהיה כח לאש לשרוף ולאריות לדרוס" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, סט).

* * *

אך כדי שהתפילה תפעל לשינוי את הטבע, חייבים אמונה – "שיאמין שיש מְחַדֵש, ובידו לחדש דבר כרצונו" (ליקוטי מוהר"ן, ז). וכשהאמונה איננה חזקה דיה, קשה להביא על ידה ניסים.

זאת לימד אותנו משה רבינו בפרשת השבוע, כשביקש ממנו פרעה: "העתירו אל ה'" שיסיר את הברד, ענה לו משה: "כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' ". מדוע המתין משה עד שייצא מהעיר? מה מונע בעדו לעמוד בתוך מצרים ולפרוש את כפיו אל ה'?

התשובה היא, שכדי להביא על ידי התפילה שינוי, חייבים לצאת ממצרים, לצאת משלטון המֵצָרִים של הטבע, ולהתמלא באמונה. שכן, 'מצרים' הוא מקום שבו סוגדים לטבע, כך שהוא הופך להיות – בתודעת המאמינים בו – למערכת חוקים שמצרים ומגבילים. וכדי לפעול שינוי הטבע, חייבים לצאת ממקום טמא זה, למקום של אמונה במי שמנהיג את הטבע ומשנה אותו כרצונו.

יציאתו זו של משה ממצרים לפרוש את כפיו, צריכה ללוות אותנו בכל עת שאנו יוצאים להתבודדות, לאמור: 'בבואך להתבודד" – מלמד אותנו משה – 'צא מהמֵצָרִים! צא מהטבע! אל תאמין בו. אין לו כח להגביל ולהצר, הוא כפוף לרצון הבורא שיכול לשנות כל דבר על ידי תפילתנו'.

* * *

ככל שנצליח לצאת מהמצרים של הטבע, תהפוך התפילה לכלי נשק יעיל ביותר. ככל שנאמין שאכן הכל, ממש הכל, ביד ה' – תשדד התפילה מערכות, ותפיל את הטבע חלל.

זה יהיה הנשק של משיח; "משיח יכבוש את כל העולם ללא יריית אחת של חומר נפץ", אמר רבינו הקדוש (שיש"ק ב, סז). שהרי בידו של משיח יהיה נשק הרבה יותר יעיל מאשר כדורי נפץ, "כי עיקר כלי זיינו של משיח הוא התפילה, ומשם עיקר חיותו. וכל מלחמתו שיעשה וכל הכבישות שיכבוש – הכל משם" (ליקוטי מוהר"ן, ב).

כך הוא גם יגאל את העולם מהגלות הנוראית; הוא יאיר בעולם את האמונה, ואז יראו הכל שכל הדלתות וכל המיצרים פתוחים לרווחה; רק להרים את העיניים והכל ישתנה.

אף הרופאים יתביישו אז, שכן "כשנגאלת ונפדית התפילה, אזי נופל כל הדאקטיריי [= חכמת הרפואה], כי אין צריכין לרפואות" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, א); מי שחולה – מרים את העיניים לשמיים, מהרהר בתשובה ומבקש רחמים – ומתרפא. ואז, בית המרקחת יהפוך למוזיאון לחכמת הטבע הקדומה…