לא קל להתאפק מלכעוס, קשה עוד יותר לרחם ולחמול דווקא אז, על מי שהרגיז אותך, אבל זה משתלם, כי לא רק אתה מרוויח בכך שיש לך הזדמנות לעדן ולזכך את המידות שלך, אלא כל עם ישראל מרויח מכך. על ידי הבלגה זו אנחנו זוכים שהצדיקים שבדור ירחמו עלינו וינהיגו אותנו למרות ענוותנותם.

שכן, כשעם ישראל חוטאים ומכעיסים כביכול את השי"ת, הוא כביכול מסתיר פניו מהם ואינו רוצה להנהיג אותם, כמו שכתוב: "ואנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה אשר עשה" (דברים לא, יח).

כך שגם הצדיקים שבדור – שדבקים במידותיו של השי"ת – אינם רוצים להנהיג אותנו. לכאורה הם מסרבים להנהיג, בגלל שהם סבורים כי אינם ראויים לתפקיד הזה. שכן רוגזו של ה' כביכול הינו דק ועדין ובלתי מורגש, כמו שכתוב "כי רגע באפו" (תהלים ל), אבל האמת היא שסירובם להנהיג נובע מחרון האף שלמעלה, כי לולי חרון האף הזה, היו רחמיהם של הצדיקים גוברים כל כך, עד שהיו מוכנים להנהיג את ישראל למרות ענוותנותם.

כך אנחנו מוצאים במשה רבינו, שסירב לקבל את ההנהגה בטענה כי "מי אנוכי כי אלך אל פרעה" (שמות ג, יא), אך מיד אח"כ נאמר: "ויחר אף ה' במשה". ללמדנו שכל טענותיו וסירובו של משה נבעו מחטאיהם של ישראל שגרמו חרון אף למעלה.

ברם, כשאנחנו מתגברים על כעסנו–אנו, ואף מתנהגים אז ברחמים ובחמלה – גם הקב"ה מתנהג עמנו כך, מידה כנגד מידה, כמו שכתוב: "ברוגז רחם תזכור" (חבקוק ג) שבזמן כעסו ה' זוכר את רחמיו עלינו.

כך שגם אצל הצדיקים שבדור גוברים הרחמים, עד שלמרות ענוותנותם, הם מוכנים להנהיג ולקרב אותנו להשי"ת.

(עפ"י ליקו"מ ח"א, יח)