פסח שני – תקוה לכולם

בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ציוה ה' למשה לחגוג שוב את חג הפסח. לאחר החג הגיעו אל משה אנשים עם שאלה מוזרה. "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרון ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"? ויאמר אליהם משה: "עימדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". וידבר ה' אל משה לאמור: "דבר אל בני ישראל לאמור: איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלוהו". (במדבר פרק ט' פסוקים א'-י"ב).

קרבן פסח, כמו כל קרבן, צריך להיעשות ולהיאכל בטהרה. מי שאינו טהור אינו יכול לעסוק בו. משום כך, תמוהה הייתה שאלתם של הניגשים לפני משה ואהרון: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו"? הלא התשובה ידועה, והם עצמם אמרו אותה: "אנחנו טמאים לנפש אדם", וטמאים אינם רשאים להקריב קרבן. וכמו שכותב "אור החיים הקדוש": "ומה מבקשים? ליתן להם תורה חדשה?"

למרות פשטותה של השאלה, טורח משה ומשיב להם את התשובה הברורה כשמש: "אמר להם: אין קדשים קרבים בטומאה" (רש"י), אמנם להם אין די בתשובתו עד שמשה אומר להם: אינני יודע, אשאל את ה'. תגובה מפתיעה.

ותגובתו של ה' מפתיעה עוד יותר. הוא אכן נותן להם תורה חדשה. הייתם טמאים בזמן הקורבן, או שהייתם בדרך רחוקה ולא הספקתם לקיים את קרבן הפסח במועדו? לא נורא, אני אברא לכם פסח שני. בדיוק חודש אחרי פסח ראשון, בתאריך שאין לו לכאורה שום קשר עם פסח או יציאת מצריים, בי"ד באייר, בורא ה' תקנה חדשה – " איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו". (תארו לכם שמי שלא יכול היה לצום ביום כיפור שואל: "למה לא זכיתי לצום"? רק ה' לבדו יכול להמציא תשובה כזו: "אם כך – תצום ביום אחר. אני אברא לך יום כיפור בתאריך אחר, אל תדאג").

רבי נתן מבאר את עניין פסח שני וכותב (ליקוטי הלכות ברכת הפירות ה' סעיף ט"ז): "כי אלו האנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח, שבאו לשאול: "למה נגרע"? שאלו כהוגן ותיקנו בזה הרבה מאד, כי נתגלגל זכות על ידם שנתגלה על ידי זה למשה דין פסח שני שהוא תיקון גדול.

"כי זה עיקר שלמות התשובה, שאפילו כשרואה האדם את עצמו שהוא רחוק מאד מה' יתברך וטומאתו עליו ממעשיו הרעים, אף על פי כן יחזק את עצמו ויבוא בקידה והכנעה לפני הצדיק האמת ולפני ה' יתברך וישאל על נפשו כמו ששאלו "למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה'?" כמו כן ישאל כל אחד על נפשו, אם יודע בעצמו טומאתו ממעשיו, שיבוא וישאל: "ואם נפשי מטומאה במעשי הרעים, אף על פי כן למה אגרע להקריב קרבן לה', דהיינו להתקרב לה' יתברך, לעסוק בתורה ולהתפלל שהוא בחינת קרבנות? כי בוודאי יש לו תקווה גם כן להתקרב לה' יתברך. ואז בוודאי ימצא לו ה' יתברך תיקון ויודיע להצדיק כמו שהודיע למשה תיקון הפסח שני שהוא פליאה נשגבה, כי עיקר זמן הפסח הוא רק בשעת יציאת מצריים, שאז דילג ה' יתברך על הקץ וגאלם, ואז עיקר זמן הקרבת הפסח, ועל שם זה נקרא פסח, לשון פסיחה ודילוג, שדילג על הקץ, כי האיר עליהם אז הארה נפלאה, אבל מי שהיה טמא ולא קרב את הפסח במועדו, איך יזכה להקריב פסח עוד?

"אבל ה' יתברך ברחמיו גילה הסוד למשה על ידי שאלת הטמאים דווקא, והודיע לו שהטמאים יקריבו פסח שני באייר, בימי הספירה. ובזה הורה לנו דרך תשובה, שאין שום ייאוש בעולם כלל, כי אף על פי שעבר זמן של עיקר התיקון ואנחנו טמאים במעשינו, עדיין יש תקווה, אפילו שלא בזמנו, כי יש תיקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום ובלבד שלא נייאש עצמנו מצעקה ותפילה, לשאול בכל פעם: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'?"

חשים אנו טמאים? רחוקים מכל דבר שבקדושה? אפילו אם זו האמת, אפילו אם אכן החמצנו, מעדנו, טעינו, עת הרצון והחסד מאחורינו – עדיין לא אבדה תקווה. גם אלו שבאו אל משה בשאלה שתשובתה ידועה מראש ידעו שעל פי דין, דין תורה, אין להם כל סיכוי. פסח נגמר. הגאולה עברה. עבורם נסגרו השערים. הם ידעו, ואף על פי כן באו. הם ידעו, אבל האמינו שאין שום ייאוש בעולם כלל. הם באו אל הצדיק וביקשו תיקון למרות הכל. הם הבינו שה' גדול מאד, שרחמיו אין סופיים, שהוא יכול להמציא להם גאולה יש מאין, הצלה שאיש לא ידע עליה ולא העלה בדעתו את קיומה, אפילו משה. הם האמינו, בתמימות, שעבור ה' אין שום דבר בלתי אפשרי, כולל תיקון נפשם, הרחוקה מקודש, הטמאה. ועל כן דווקא הם זכו, בכח רצונם הטהור, בכח אמונתם בצדיק, שיתגלה בעולם סוד חדש: פסח שני.

אם מאמינים – ה' יכול לתקן הכל, אם מבקשים, גם לאחר שכלו כל הקיצים, אפשר להיוושע. "כי יש תיקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום ובלבד שלא נייאש עצמנו מצעקה ותפילה, לשאול בכל פעם: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'"?