שיא הירידה. החושך אופף כל עבר. הקדוש ברוך הוא, כביכול, אינו מורגש כל עיקר ח"ו ואין רואים שום התגלות של קדושה. הכל נראה כי חמרי ואפור וזוהר התורה כה עמום ח"ו. התפילה כה חסרת חיות, העולם סוחף ודוחף למחשבות, דיבורים ומעשים כה מנוגדים לתכלית עבורה נברא האדם – – –

ההסתרה בעיצומה – – –

במקרים קשים – ובעוונותינו הרבים: מצויים – כאלה, התקין הקדוש ברוך הוא, כביכול, אפשרות יחודית ליציאה מן הסבך, עזרה יוצאת מן הכלל בהתאם לחומרת המצב.

במקרים כאלה, ממציא עצמו הבורא ברוב רחמנותו ממש מאחורי הערפל הכבד הסוכך אז על כל הקדוש והיקר, ובפניה וצעקה אליו, הריהו מתגלה באור גדול מאוד כפי שאינו מתגלה אפילו במדרגות עליונות בהרבה. כי ככל שההסתרה, מעטה האופל, גדול, כן גדולה ונשגבה הקדושה הנחבאת בו כדי להוות משקל נגד לטומאה, להסתרה.

כך, כשנמצאים במצב ירידה רוחנית קשה ביותר, מצויים גם, באופן פרדוקסאלי משהו, סמוך לכח קדוש ונפלא ביותר, ואם רק מאמינים בכך ופונים לה', ביחוד בדרך של קריאה וצעקה, מתגלה לצועק האור הגדול, הקדוש, הנשגב, שנראה היה כה נסתר…

כי כן, אמנם רע ומר לו למי ששרוי בהסתרה עצומה שכזאת, אבל מה יפה ונאה התרופה שהקדים ה' למכתו; מה מיוחדת היא ההזדמנות הניתנת לאותו אדם מסכן – לנו! – בשיא ירידתו! רק אז הוא יכול, יותר מרבים רבים אחרים, לחוש בזוהר וזיו השכינה הקדושה ולעלות בתכלית העליה.

"…ועל כן" אומר רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן (ח"ב, תורה יב) כשאדם נופל חס ושלום לבחינת מקומות אלו, דהיינו לבחינת מקומות המטונפים, ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים, ואזי מתחיל להסתכל על עצמו ורואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך, מאחר שנפל למקומות כלו רחמנא לצלן – וזה זה עיקר תיקונו ועלייתו, בבחינת 'ירידה תכלית העליה' המובא בספרים … כי זה עיקר התשובה: כשאדם מבקש ומחפש אחר כבודו יתברך, ורואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך, ומתגעגע ושואל ומצטער 'איה מקום כבודו', וזהו בעצמו תשובתו ותיקונו".