"הדופק דופק ונוקש באדם. לפעמים הוא נוקש באדם ומזכיר אותו לעבודת השם יתברך, בבחינת 'קול דודי דופק' (שיר השירים ה), ולפעמים הוא מזכיר את האדם לעבירה ח"ו. כי הדופק בא מן הנשימה, והנשימה בא מן האויר על ידי הדיבור, וכפי הדיבור, כן נעשה הדופק, אם לטוב או להפך.
(ליקוטי מוהר"ן ח"א קס)

יהלומים מתגלגלים בין הרגלים… כל מי שעוסק בספרי רבינו מקבל את התחושה הזו. כל מאמר, כל פיסקה הוא עולם מלא של הדרכה, עצה וסיוע. אפילו מאמר קטן ו'תמים' לכאורה כמו זה שציטטנו למעלה – כמה הדרכה גנוזה בו! כמה עצות טובות טמונות בו!

אתה שומע מדי פעם שיעור במוסר או שיחת חיזוק? מה אחר כך? השיחה טובה ומעוררת, אבל הרושם שלו פג במשך הזמן, בעוד שהחיים רצופים ניסיונות גדולים וקטנים. לא די בהתעוררות פעם בפרק זמן, מוכרחים למצוא משהו קבוע, משהו שיעורר כל הזמן, שיזרים בלי הרף חיות רוחנית. מוכרחים למצוא דבר כזה.

אבל לא צריך לחפש, כבר יש, המנגנון הזה בנוי בנו מאז שנולדנו… הדופק.

במובנו החומרי, הדופק הוא זרימת הדם בכל האיברים. הקב"ה ברא את האדם כך, שהדם צריך לזרום בלי הפסק בכל האיברים כדי לתת להם חיים – "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), לשם כך פועם הדופק עשרות פעמים בדקה, ואם הוא מפסיק את פעימתו ח"ו, אי אפשר לחיות.

כידוע, כשם שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים חומריים, כך יש איברים וגידים רוחניים, וכנגדם – רמ"ח 'מצוות עשה' ושס"ה 'מצוות לא תעשה'. כמו כן, במקביל לדופק הגשמי שמעניק חיות בלתי פוסקת לכל הגוף, יש גם דופק רוחני שמעניק לאדם חיות רוחנית בלי הפסק, מזכיר ומעורר אותו שוב ושוב להתקרב להשי"ת יותר ויותר.

האומנם?! מדוע איננו מרגישים זאת? אולי ההיפך הוא הנכון, אנו מרגישים שכל הזמן מתחדשות בנו מחשבות זרות, מידות רעות, תאוות וטרדות העולם הזה.

אכן כן, "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים" (ברכות לג ע"ב). את הדופק הגשמי שמזרים חיים בלי הרף אנו מקבלים במתנה מן השמיים, אבל אם אנו רוצים שהדופק הרוחני יפעל גם הוא ויעורר אותנו לעבודת ה' – זה כבר תלוי בנו, אנו צריכים לקדש את הדופק כדי שיוביל אותנו לכיוון הנכון ולא חלילה להיפך.

זאת נעשה על ידי הדיבור. ככל שנתמיד לדבר דיבורים קדושים של תורה, של תפילה ושל יראת שמים, כך יתקדש הדופק; ולעומת זה – דיבורים רעים יפעלו פעולה הפוכה.

מה הקשר? ובכן נחזור לדופק הגשמי. את החיות הבלתי פוסקת שמזרים הדופק, הוא מקבל מהנשימה שגם היא אינה פוסקת. בנשימה הדם מקבל חמצן חיוני לחיים, שאותו מזרים הדופק לכל האיברים. גם החיות הרוחנית של הדופק, תלויה באוויר שאותו אנו נושמים, כשזה האחרון תלוי בדיבור שלנו. הדיבור הוא האוויר הרוחני שלנו, כמו שכתוב "ויהי האדם לנפש חיה" ותרגומו: "לרוח ממללא" ( – לרוח מדברת), הדיבור הוא אפוא כוח החיים הרוחני של האדם.

ובכן היֵה חכם, דבר יותר דיבורים קדושים, ודבר פחות דיבורים לא קדושים – ותקבל דופק של קדושה!