המתן, טיפול לוקח זמן…

עובדי המפעל שיפשפו עיניים כלא מאמינים, שוב צועד בעל המפעל יד ביד עם המנהל לשעבר…

מנהל זה הועסק עד לפני שנה במפעל, ותחת ניהולו הכושל צבר המפעל הפסדים קשים והגיע כמעט לכדי התמוטטות מוחלטת.

יהיר ושחצן היה המנהל הזה, הוא לא היה מוכן לקבל תכתיבים מאף אחד, עשה ככל העולה על רוחו ולא אבה להטות אוזן לעצותיהם של כלכלנים מומחים. סמך על שיקול דעתו בעיניים עצומות, לא היה מוכן להמתין רגע להתייעצות; ברגע הקודם העלה רעיון וברגע שלאחריו הוא כבר בוצע. אין פלא שהמפעל הלך וקרס. בסופו של דבר הוא פוטר מתפקידו וכך ניצל המפעל ברגע האחרון.

עתה הוא מגיע שוב, בעל המפעל הזמין אותו לבוא ולנהל שוב את המפעל: "אני מוכן להחזיר אותך לתפקיד", הוא אומר לו, "בתנאי שתהיה כפוף מעתה ליועץ מומחה, הוא יכשיר אותך לעבודה רבת אחריות הזו וילמד אותך את רזי המקצוע".

האיש מסכים בלית ברירה, ולמחרת הוא מתייצב בלשכתו של היועץ, אבל זה דוחה אותו: "אני עסוק היום, אולי תנסה מחר". ביום שלאחריו חוזר הדבר על עצמו – "יש לי עומס לא צפוי, תנסה להגיע בתחילת שבוע הבא"…

חולף שבוע ולאחריו גם חודש, התירוצים מגוונים אך ייעוץ בפועל – אין. האיש חש תסכול, הוא מרגיש שבעל המפעל והיועץ מהתלים בו, הוא כבר רצה באמת להתחיל מחדש – ועתה הם משחקים בו ב'לך ושוב'.

את מרירותו הוא שופך על בעל המפעל, אך הלה נשאר שליו: "תבין יקירי, הידע העיקרי שאותו אתה חסר הוא הכוח להמתין. יהירותך גרמה לך שלא תוכל להמתין לרגע כדי לשמוע חוות דעת נוספת, כיבדת מאוד את מאווייך ולא יכולת לדחות את הוצאתם לפועל. כך הגענו לאן שהגענו. רק כשאראה שאתה כנוע ולמדת להמתין ולדחות סיפוקים, אז אדע כי בגרת דייך לנהל מפעל בסדר גודל כזה. כניעה וסבלנות הן הפרקים הראשונים בהכשרתך"…

* * *

חודש אלול, כל אחד רוצה להתעורר בתשובה, מרבים בתפילות, בחשבון הנפש, צועקים ומעוררים רחמים; הקב"ה הרי "הזמין אותנו לנהל שוב את המפעל" על אף הניהול הכושל של השנה כולה…

הקב"ה מוכן להתחיל עמנו דף חדש ולתת לנו את ההזדמנות לשוב על אף כל העוונות המרים, אבל תנאי אחד הוא מתנה אתנו, שמעתה לא נלך אחר נטיות לבנו אלא נקשיב ונציית לדברי הצדיקים שמלמדים אותנו מה ואיך לשוב.

והאדם מנסה מחדש, הוא כבר מוכן ללמוד ולשמוע מה בפי הצדיקים לייעצו – ודווקא אז מתחילות הדחיות, הלב נאטם, הטרדות מתרבות, היצר משתולל. הוא מנסה פעם ופעמיים, הוא רוצה שדברי הצדיקים ישפיעו עליו אך כמו חומה מפרידה ביניהם לבינו.

וכאן מגיע תור הטרוניות: "כל כך רציתי לשוב, כל כך רציתי להתחיל מחדש, ומהתלים בי. קוראים לי לנצל את ההזדמנות החדשה שנוצרה בחודש אלול – ולבסוף מזמנים לי עיכובים וניסיונות שלפעמים קשים יותר מאלה שהיו לי עד כה".

אך עלינו לזכור, הפרק הראשון והיסודי, הלימוד העיקרי ביותר שעלינו ללמוד הוא: להמתין!

כי עוונותינו נובעים מגאוותנו, מהכבוד שאנו רוחשים לרצונותינו ונטיות לבנו, שהרי רצונו של אדם – זהו כבודו, וכל כוח היצר נובע מכך שהאדם מכבד את אותם רצונות. הגאווה הזאת לא נותנת לאדם להיכנע ולשמוע משהו שהוא לא רוצה, וברגע שהוצתה בלבו תאווה כלשהי, הוא רץ וממלא אותה, מתוך הנחה שזה הדבר הטוב ביותר עבורו.

בכן, אם אנו רוצים לרפא את נפשנו ולפתוח דף חדש – עלינו להתרגל תחילה להמתין, לוותר על הכבוד העצמי שגרם לנו לבצע את תאוות לבנו במהירות, בלי לבקש עצה.

עלינו לזכור, שההמתנה עצמה היא התרופה! מנסים לשוב בתשובה וזה לא הולך, מנסים להתחיל לפרוש מרע אך ללא הצלחה, זו איננה תקופת המתנה ללא תועלת, זה חלק מתהליך הריפוי!

אם נשכיל ללמוד להמתין ולצפות לישועה הרוחנית ונייחל לכך בדומיה, ללא טרוניות, הרי זה עצמו יטהר אותנו מהגאווה העכורה שהיא שורש כל הכישלונות והרעות.

זוהי הנקודה היסודית ביותר בבואנו לחזור בתשובה. רק כך יש לנו תקווה שאכן נשתנה באמת ונתחיל לשמוע בקולו של היועץ האמיתי – צדיק האמת.

(על פי 'ליקוטי מוהר"ן' ח"א ו' ו'ליקוטי הלכות' שבת ז')