שבעה ימים תמימים, אומרים חז"ל, התווכח השי"ת עם משה רבינו, לשכנעו שיעשה את השליחות אליה נועד: יגאל את עם ישראל ממצרים.

משה רבינו לא סירב סתם כך, חס ושלום. סיבות רבות היו לא, כידוע, והגדולה שבהם: ובמים לא רוחצת! עם ישראל לא היה ראוי לגאולה, "ועל כן היה קשה מאוד להכניס בהם הדעת האמיתי" שבה, באותה דעת אמיתית, היתה תלויה כל גאולתם.

משה רבינו, שידע כל זאת, "היה קשה לו לילך בשליחות הגאולה" משום כך. שהרי אם עם ישראל כ"כ אינו ראוי לגאולה השלמה, הנצחית, מדוע זה יגאל?! ומה טעם יש בגאולה ארעית, שאחריה ישובו ויגלו?!

ומדוע באמת? מדוע יגאל עם ישראל, כאשר הוא שקוע, כידוע, במ"ט שערי טומאה; כאשר עדיין לא קידש את שבעת הנרות; כאשר הם שקועים בעומק הזוהמה הנוראה של מצרים, ערוות הארץ?

על כך ענה השי"ת למרע"ה: ראה ראיתי. רואה אני את החסרונות, אולם רואה אני את הזעקה אשר הם זועקים. יודע אני שעתידים להכשל בעגל, אולם רואה אני את רצונם האמיתי ב"נעשה ונשמע".

והדבר תמוה: הלא ישראל נגאלו משום שהגיע זמנם להגאל. בין אם היו ראוים להגאל ובין אם לאו, הלא תם המועד שקצב הבורא לגלות, וישראל עתידים להגאל מכוחה של הברית, השבועה שנשבע הבורא ית' לאבותינו. ואם יש שבועה, מה לי "ראוים" מה לי אינם ראוים?

משיב על כך השי"ת בעצמו "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל – ואזכור את בריתי". אמנם, ישנה שבועה, אבל מה גרם לי לזכור את השבועה – נאקת בני ישראל. הצעקה. ואפילו לא היתה ברית, היתה הצעקה מביאה לגאולתם, וכפי שפירש האור החיים הקדוש: וגם 'אני', מצד עצמי, שמעתי את נאקת בני ישראל, אפילו בלא הברית.

ואותה צעקה שצעקו, היא שבגללה 'הכריח' כביכול השי"ת את משה לילך ולגאלם, בלא עת ובלא סיבה, כי אם מרחמנותו העצומה לבד, והאיר בהם הארת הדעת נפלאה על ידי משה למרות שלא היו ראוים לכך כלל וכלל.

ואין הדבר דרוש בעלמא. כי "כל זה צריך כל אדם לידע בכל זמן" כפי שכותב גאון עוזינו מוהרנ"ת זיע"א, "ומשכיל על דבר טוב, החפץ באמת לאמיתו, יבין מזה עצות והתחזקות להתקרב לנקודת האמת" כי בכל בלבול ונסיון ומניעה שבאין על האדם, הלא הם כתובים על ספר: אם יהיה "ויזעקו" בהכרח גם יהיה "ותעל שוועתם".

ולוואי שנזכה.