ברוך השם, הוא מקיים את המצוות, לומד תורה, מקפיד להתפלל את כל התפילות בציבור, אבל הוא עושה זאת מעט בעצלתיים. נכון, בסופו של דבר הוא מגיע לבית הכנסת ומספיק להצטרף ברגע האחרון, אבל תמיד הוא מהעשרה אחרונים. לכולל הוא מגיע בנשימה טרופה תוך שהוא מצליח להיכנס לפני שיחסירו לו על איחור, לאחר דקות ממושכות של שהייה בחוץ הוא פותח בכבדות את הספר שלפניו וסוף סוף מתחיל ללמוד. גם בערב שבת הוא זוכה להיות מהאחרונים שטובלים לכבוד שבת, הכל נעשה לבסוף, אבל זה אכן בסוף.

מה רע בכך?! סוף סוף הוא יצא ידי חובתו, האם זה רק חסרון במעלת הזריזות הנפלאה או שמא יותר מכך?

"צריך ליזהר מאד מעצבות ועצלות, כי עיקר נשיכת הנחש הוא עצבות ועצלות" (ליקוטי מוהר"ן, קפט). רבינו הקדוש מזהיר אותנו לפחד מאד מעצלות. כמוה כנשיכת נחש, זהו עיקר הפתח שבו היצר המלאך הממית מכניס את ארסו באדם, זה נראה כחוסר מעלה בעלמא בעוד שכאן טמון יסוד המלחמה עם הנחש הקדמוני.

רגילים אנו להסתכל על העצלות בעצמה, ולכן נדמה שהיא רק מדה גרועה ותו לא. אבל לאמתו של דבר, העצלות היא רק הפצע החיצוני הנובע מן המחלה האיומה הפנימית שגורמת לה. יש לה יסוד ומקור מפחיד, וכך מגלה לנו רבינו הקדוש – הרופא הגדול ביותר: "עצבות הוא מידה רעה מאד, ומה שהאדם אינו מתפלל כראוי, הוא מחמת עצבות ועצלות היינו מחמת חסרון אמונה, כי בוודאי אם היה לו אמונה שלימה והיה מאמין שהשם יתברך עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו ומאזין לקול תפילתו, בוודאי לא היה לו שום עצבות ועצלות וכבדות בתפלתו ובוודאי היה מתפלל כראוי, אך עיקר בלבול התפילה בא מחמת חסרון אמונה ועל כן נופל עליו עצלות ועצבות ומבלבל את תפילתו, כי עיקר העצבות והעצלות הוא מחמת חסרון אמונה" (ליקוטי מוהר"ן, קנה).

אל תקרא לזה עצלות, אל תכנה זאת העדר חשק וחוסר מרץ, תקרא לכך בשם הנכון: חוסר אמונה! תזהר מאד מהתרפות זו שמלבישה ומחפה את הגרוע ביותר במעטה של מידה מסויימת, בעוד שזה מראה על חסרון ביסוד היסודות שהיא האמונה הקדושה, תכלית ומטרת בואנו לעולם.

ידועים דברי הרמב"ן בסוף פרשתנו על חובת זכירת יציאת מצרים ומהות ותכלית זכירה זו כדי להשריש בנו את יסודות האמונה, והוא מסיים שם בדברים עצומים: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם". מי זה סובל מחוסר אמונה ומי זה נגוע בכפירת 'טבע'?! נדמה שאין לנו שייכות לכל זה, אבל רבינו הקודש מלמדנו שהעצלות מורה על חסרון ביסודות האמונה, מה שמחייב לשוב ולתקן זאת בעמל ויגיעה. וכך גם מלמדנו רבי נתן: "עיקר הגאולה היה על ידי התגלות ההשגחה שהיא למעלה מהזמן בחינת חיפזון, כי חיפזון זה בחינת זריזות שהוא מידה טובה מאד בחינת אמונה, בחינת ביטול השינה שבא על ידי עצלות, וכמובא בדברי רבינו שזריזות הוא בחינת אמונה" (ליקוטי הלכות, נטילת ידים שחרית ב).

רבינו הקדוש כורך את העצלות והעצבות יחדיו, כיון שהשמח בדבר חושק בו ורץ לקבלו. העצבות, שורש כל הטומאות, נובעת מכפירה, והעצל לוקה בעצבות. ומי שרוצה להגביר את האמונה בלבו צריך שישמח את עצמו בזכות ומעלת שכר המצוה עד שמכח אמונתו יזדרז לרוץ לחטוף את המצוה.

וכך מבאר רבי נתן את דרשת חז"ל (במכילתא) על הפסוק האמור בפרשתנו: "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" – אל תקרא ושמרתם את המַצוֹת אלא ושמרתם את המִצְוֹת. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשֵׂה אותה מיד".

כאשר אדם זוכה לקדושת המצה, שהיא שלימות האמונה והמוחין, אזי הוא שמח ביקרת המצוה בעצמה ומבין ומאמין שאין עוד שכר טוב מזה עצמו שזוכה לכבד את בוראו בעשיית מצוותיו, ושמחה זו היא שגורמת לו להזדרז מאד בעשיית וחטיפת המצווה "כי הזריזות הוא בחי' שמחה היפך העצלות והעצבות שהם גם כן בחינה אחת" (ליקוטי הלכות, חלה ג).

אמנם, לא כל פעם מאירה האמונה, אבל כבר קיבלנו את העצה המעשית המוכרחת, להפעיל את הזריזות והשמחה בחיצוניות והיא שתשפיע על הפנימיות, וכמובא בשיחות הר"ן: "ואם לפעמים דעתו מבולבל ואינו יכול בשום אופן לשמח עצמו, אז עצתו שיעשה עצמו כאילו הוא שמח, ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן על ידי שעושה עצמו כאילו הוא שמח על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה". וכך מובא בספר 'מסילת ישרים (פרק ז): "כמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות, וכשממהר תנועתו החיצונה כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן והחשק והחפץ יתגבר בו וילך".

אם חפֵצֵי חיים אנו, הבה נברח מנשיכת הנחש, נעשה את עצמנו זריזים ושמחים, נרוץ לדבר מצוה ונזדרז בכל כוחנו בבואנו לעשות רצון קוננו, נשמור את המצוות מכל חימוץ והשהייה, ועל ידי זה תתעורר בנו האמונה הזכה, שהיא שורש גאולתנו ופדות נפשנו.