"ה' איתך, עימך ואצלך!"

האסון הנורא שניתך עליהם באותו לילה, היה בלתי-נתפס: דור שראה עין-בעין את ההתגלות הגדולה ביותר שאירעה אי-פעם בעולם – לפתע נהפך עליו הגלגל. לא עוד התגלות, לא עוד קירבת אלוקים. גזירת כליון נחרצה על בני הדור ההוא: "במדבר הזה יתמו ושם ימותו" – – –

אך זו היתה רק תחילתה של פורענות; באותו לילה שחור משחור נחרץ דינם של שני בתי המקדש להיחרב, שמלבד מחיר הדמים הכבד שזה גבה מעם ישראל – הצרות הנוראיות שהתגלגלו מאז ועד עתה הינם פירותיו של אותו ליל נורא.

וכל כך למה? עם ישראל בכה אז למשמע תיאורם המזוויע של המרגלים, שדיברו על הקושי העצום לכבוש את הארץ הנכספת.

המרגלים לא דיברו על הקושי הפיזי; הם התכוונו גם לקושי הרוחני – "עמלק יושב בארץ הנגב"… היטב ידעו במי המדובר…

"כי היה להם דעת גדול, וראו שעמלק הוא קליפה חזקה מאד מאד" – כותב רבי נתן – "ונתעו בדעתם ואמרו, שאי אפשר לכבוש ארץ ישראל" (ליקוטי הלכות, שבת ז, סח).

זו לא היתה סתם רישעות, שכן עשו חשבון פשוט: יוצאי מצריים, שזה לא מכבר בוססו במ"ט שערי טומאה, אשר מולם עומד אוייב שטומאתו נוגעת לשער החמישים של הטומאה – למה לשגות בדמיונות שבכוחם של אלו לנצח טומאה שכזאת?! חשבון 'תמים' לכאורה; מדוע אם כן זה גרר אחריו עונש כבד ונוראי כזה?!

רבי נתן מוסיף כמה מילים נוקבות: הם הרי הבינו שעמלק הינו קליפה חזקה מאוד, לפיכך היו צריכים "לבטל דעתם נגד משה רבינו – שאף על פי כן יש לו כח להכניעו ולעוקרו".

נכון, אתם לא מבינים, זה נראה לכם משהו מעל לדרך הטבע, אבל היה לכם להבין שהצדיק מבין טוב יותר מכם, ואם הוא אומר שבכוחכם לכובשו – אסור לכם לחשב חשבונות, גם כשהם מלובשים במעטה של תמימות.

הקלקול הגדול שנגרם מה'תמימות' הזאת הגיע לכדי כך, ש"בזה החטא והפגם תלויים כל העוונות!" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב ז, יא).

מזעזע! כל העוונות נעוצים בתפיסה המעוותת הזאת! נדמה לנו שהיצרים האפלים עצומים כל כך, שאין לנו את הכוח לעמוד מולם, אך לאמתו של דבר אלה זוהי תוצאה של מחשבה די תמימה…

אך הצדיק מודיע לכל יהודי באשר הוא, שלאמיתו של דבר "ה' איתו עימו ואצלו"! הוא מודיע לכל אחד ואחד מאיתנו שעל אף כל קלקוליו בשוגג ובמזיד, עדיין הוא יקר מאוד בעיני ה' ואין העוונות שייכים אליו כלל.

הצדיק מעורר באדם הערכה עמוקה לאוצר היקר שגנוז בתוך תוכו למרות עוונותיו, ונותן לו את הכוח לשמור על האוצר היקר הזה!

אם האדם מקבל את דעתו של הצדיק ומאמין לו שיש לו אוצר גדול בפנים, כי אז, לא זו בלבד שהוא חוזר בתשובה אלא גם לא נכשל יותר בעוונות.

שכן, "באמת, מהיכן באים לעוונות ח"ו – רק על ידי שאין לו דעת", אומר רבינו (שם). מהותה של דעת זו היא, שה' הוא השליט הבלעדי בעולם כולו. הצדיק יכול להחדיר דעת אף בלבו של מי שנכשל ונפל אין ספור פעמים, ש"עדיין ה' עמם ואצלם וקרוב להם, אפילו בתוך הארץ ממש, אפילו אם נפל לשאול תחתיות ח"ו" – – –

אך כאן נכנסת לתמונה הענווה הפסולה… האדם לא מוכן להשליך את הרגשתו הרעה כל כך מעצמו; הוא לא מוכן להאמין שיש לו את הכוח להכניע את ה'עמלק' שבקרבו על ידי השתפכות פשוטה לפני ה'; הוא הרי זוכר מה שעולל אמש – איך יכול להיות שה' עדיין חפץ בו?!…

עלינו לפתח בקרבנו רתיעה ממחשבות הרסניות כאלה. פרשת המרגלים צריכה לעורר בנו רצון לברוח מחשבונות שכאלו כמו מאש. עלינו להשליך את כל החשבונות הללו ולהפיל את עצמנו לזרועותיו הרחומות של הצדיק שזועק אלינו בקול גדול: "ה' איתך, עימך ואצלך. אל תתייאש!!!"